דף קי״ג ע״א גמר׳ א״ר משרשי׳ אין מחזיקין דם בבני מעיים וכתבו התוס׳ דאין לאסור מכח זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר וכו׳ דהכא דם מישרק שריק ואין להתיר מטעם שריקה אם הי׳ שופכין דם בשעת צלי׳ דדוקא דם הנפלט נופל על הציר וכו׳ עכ״ל, כבר מלתי אמורה דלדעת הרמב״ם ז״ל דם הנפלט מן הבשר אין בו איסור תורה, ואם כן הוא שפיר מחלקין עפ״י סברות דקות ושדופות קדים, בין דם הנפלט ע״י צליה ומליחה, לדם הנשפך על הצלי, אבל לדעת התוס׳ ויתר הראשונים דדם הנבלע בבשר אסור מה״ת בלאו לאחר שפירוש, פלא מאד איך סמכינן על סברות כאלו למלוח בשר על בני מעיים ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ש משום ר״ח השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה וכו׳, עיין בפתיחה שהוכחתי דיש בזה בלא״ה קצת איסור כמו יפת תואר, דלא התירה אלא מצד הדוחק נגד יצה״ר עיי״ש היטב.

ע״ש משנה המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו עובר בל״ת ופרש״י ז״ל דלדיוקא איצטרך, הא אוכל עוף בחלב עובר, ועיין בראש יוסף ז״ל שכתב דמדלא פירוש כמסקנת הגמ׳, דאינו בא לידי ל״ת וכאשר פי׳ נמי הבע״ט במשניות, משמע דס״ל לרש״י, דרק דרך דחוי׳ בעלמא קאמר אימא אינו בא לידי ל״ת, אבל העיקר דהתנא סותם דבשר עוף בחלב דאורייתא, ולכאור׳ יפה העיר דניהו דדרכו של רש״י ז״ל לפרש המשנה כס״ד שבגמר׳ במקום שהפשטות כן הוא, אע״ג דבמסקנא לא קיימא הכי, מ״מ כאן אי הוה ס״ל לרש״י דבשר עוף בחלב לאו דאורייתא, ע״כ משום דמפרש מתני׳ שאח״ז כרי״ף וכפי׳ הרא״ש ז״ל, דר״ע לפרש דברי ת״ק אתא, וא״כ ליכא שום תנא דס״ל דעוף דאורייתא דהא פשטות דברי ת״ק שבמשנה שאח״ז נמי רק בשר בהמה קאמר ולא עוף, וא״כ יותר הי׳ לי׳ לרש״י ז״ל לשתוק מלפרש המשנה שמתפרשת מיד בגמ׳, ולכתוב דהא גופא לא איצטרך ובגמ׳ מפרש. אלא אחר העיון אני רואה דבאמת ליכא הוכחה מפרש״י דס״ל להלכה דעוף דאורייתא, דהנה על הא דקאמר בגמ׳ אימא אינו בא לידי ל״ת, פרש״י ז״ל כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל לי׳ לא עבר עכ״ל, והוא לכאור׳ מן התימא דאז קאמר התנא דמותר להעלות עוף עם גבינה על השולחן, והוא כב״ש ודלא כב״ה דמתני׳ בריש פרקן. אבל מזה איכא ראי׳ ברורה למה שכתבתי שם ד״ה ע״ש גמר׳ הא קמ״ל מאן ת״ק ר״י, דלר׳ יוסף דעוף לאו בכלל סתם בשר, לית לן הא דברי ר׳ יוסי דב״ש וב״ה פליגו ב״ש לקולא וב״ה לחומרא, אלא כסתם מתני׳ דעדיות דלא מנא האי בין הני דב״ש לקולא וב״ה לחומרא אלא נהפוך הוא דב״ש לחומרא ואוסרים העלאה וב״ה לקולא דמתירין, ופליגי אי בשר עוף בחלב דאורייתא או דרבנן, ולכן האי סוגי׳ דהכא אליבא דר׳ יוסף אזלה לפרש״י ז״ל ואליבי׳ פליגו ב״ש וב״ה אי בשר עוף בחלב דאורייתא, אלא דאנן לא ס״ל כר׳ יוסי דקאמר זו מקולי ב״ש. אלא כסתם מתני׳ דעדיות דזו נמי מחומרי ב״ש, וממילא להלכתא פסקינן כב״ה ולקולא כמשנה דעדיות, ומשום דלא סתם לן התנא הכא כר׳ יוסי. ולכן הש״ס כאן פריך לפי פשטות המשנה דבאכיל איכא ל״ת דבשר עוף דחלב דאורייתא דאם נפרש משנתינו כן הרי סתם לן התנא כאן כר׳ יוסי דזו מקולי ב״ש ומחומרי ב״ה, וע״ז קמשני אימא אינו בא לידי ל״ת ואשמעינן דמותר להעלות וסתם כאן כמשנה דעדיות ודלא כר׳ יוסי דפרקן, ולכן יפה פרש״י במשנה כפשטות המשנה ודאתי׳ כב״ה דלעיל אליבא דר״י, ולאפוקי מת״ק דעדיות, אלא בגמ׳ במסקנא לא קיימי הכי, והוא ההלכתא דעוף לאו דאורייתא ומותר להעלות, ונדחה אקימתא דר׳ אשי לעיל בריש פרקן דכל הבשר כולל גם עוף ויש מה״ת ויש מדרבנן, ומ״מ אסור להעלות גם עוף דהרי סתם גמר׳ לא ס״ל כן אלא כר׳ יוסף, זו היא שיטת רש״י ז״ל, אולם שיטת הרי״ף והרמב״ם ז״ל דתפסו תירוצו של ר׳ אשי לעיל ופסקו דבשר עוף רק מדרבנן ומ״מ אסור להעלותו עם הגבינה, ע״כ מפרשים הא דמסיק הכא אימא אינו בא לידי ל״ת, דלא להתיר העלאה אתא כפרש״י, אלא דלשמעינן דבשר עוף אין באכילתו איסור תורה וכר״ע, וכדי שלא תטעה לומר דת״ק ס״ל דעוף דאורייתא וכפשטת לישנא דמתני׳ דריש פרקן דכולל עוף בכלל כל הבשר, אשמעינן דיש מהם דאורייתא ויש מהם דרבנן, וממילא גם חיה מדרבנן דכ״ע לפרש דברי הת״ק אתא. שוב עיינתי בפיה״מ לרמב״ם ומצאתי כדברי וז״ל״, ומה שאמר אינו עובר עליה בל״ת ר״ל אינו בא לידי ל״ת לפי שבשר עוף בחלב עצמו מדרבנן הוא כמו שיתבאר״ עכ״ל הרי דרק זאת אתא לאשמעינן דעוף דרבנן ומה דלא קתני כן בפשיטות משום דרצה עוד לאשמעינן דמ״מ אסור להעלותו וכר׳ אשי דלעיל ריש פרקן דגזרינן גזל״ג וזאת נשמע מדקתני אינן עובר דמשמע הא איסורא איכא.

ולפי האמור יש להלכתא זו ג׳ שיטות. דעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל דבשר עוף דרבנן, ומ״מ אסור להעלותו, דעת התוס׳ דבשר עוף דאורייתא כר׳ יוסף דמפרש כן משנה דריש פרקן, וכן מתפרש משניות אלו דהמעלה את העוף אינו עובר, אבל על אכילתו עובר, וכן בשר בהמה טהורה וה״ה עוף ולאפוקי רק טמאה, וב״ש וב״ה פליגו בפלוגתא דת״ק ור״ע, ופסקינן כת״ק וכב״ה אליבא דר׳ יוסי ולחומרא, ודעת רש״י דעת שלישית דר׳ אשי נדחה וקיימ״ל כר׳ יוסף, דת״ק ור״ע פליגו בעוף אי דאורייתא אי דרבנן, אלא דב״ש, וב״ה דפליגו נמי בהכא לא קיימ״ל כר׳ יוסי, דזו מקולי ב״ש ומחומרי ב״ה אלא כת״ק דעדיות דב״ה לקולא דבשר עוף לאו מדאורייתא, ונדחה האי ת״ק דהכא ודו״ק היטב.

ע״ש משנה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה הנה בריש פרקן דקתני נמי לשון דאסור לבשל, מ״מ שם לא דיבר מבישול אלא מאכילה לבד לדעת הרמב״ם ז״ל, דלא נאסר הבישול בחי׳ ועוף אפילו מדרבנן לא, ולישנא דקרא נקט, אבל כוונתו על אכילה, ולכן כולל שם כל הבשר גם חי׳ ועוף וכדאמר ר׳ אשי, דמתני׳ לעולם ר״ע הוא ויש מהן מה״ת ויש מהן מד״ס, אבל כאן דיבור מאיסור בישול ממש ומאיסור הנאה דשני איסורים אלו נלמדו מדכתיב ג״פ האי לאו דלא תבשל ואיסורים אלו אינם נוהגין אפילו מדרבנן בחיה ועוף אלא בבהמה טהורה בלבד, אולם הב״ח ז״ל בריש הלכ׳ בב״ח קמתמה, איך נדחק במשנה דריש פרקן דקתני כל הבשר אסור לבשל דלפי דעת ר׳ אשי אתי׳ כר״ע, ויש מהם מדרבנן דהיינו חיה ועוף דרק אכילה קאמר ולא בישול, והביא דברי הרשב״א בריש פרקן דמפרש בבישול ואכילה קאמר, ועיין בפר״ח שם שדוחה דברי הב״ח ויפה כיון, דאם נפרש דלעיל בישול ואכילה קאמר וממילא ה״ה הנאה א״כ כאן דעיקר דינו אלא לאשמעינן דאינה נוהג רק בטהורה ולא בטמאה לא הוה לי׳ להזכיר כלל בישול והנאה אלא סתם בב״ח נוהג בבהמה טהורה ולא בטמאה, ואם רצה דרך אגב להשמיענו דבב״ח אסור גם בהנאה ונקט אגב הנאה גם בישול אז הי׳ לו לנקוט גם אכילה ובפרט לדעת הרמב״ם ז״ל דאין לוקין על הנאת בב״ח איך השמיט העיקר ונקט הטפל ועיין לעיל בריש פרקן שהארכתי בפירוש המשנה הלזו עפ״י דעת הרמב״ם ז״ל ועכ״פ לדינא ודאי אין לזוז מפסק הרמב״ם, והש״ע דבחיה ועוף אפילו מדרבנן ליכא איסור בבישול והנאה ואע״פ שבהעלאה גזרו גם בחיה ועוף, עיין למעלה מה שכתבתי טעם נכון לזה ודו״ק היטב.

רש״י ד״ה פרט לעוף ולחיה ובהמה טמאה, עיין בהגהות הרש״ש שכתב דרש״י ז״ל הקדים עוף לחיה דמיעוט הראשון יותר מסתבר לאוקמי אעוף שאינו בכלל בהמה ויפה דיבר אלא דאז הוו״ל להקדים גם בהמה טמאה לחיה לכאו׳ דיותר מסתבר למעט דהרי רש״י ז״ל על חיה כתב אע״ג דחיה בכלל בהמה מ״מ אתא קרא יתירא ומפקיע, ואח״כ כתב גדי ולא את הבהמה טמאה ולא קשי׳ לי׳ דהוה בכלל גדי, וא״כ אי רק תרי גדי כתיבי היינו מוקמינן גדי השני להוציא את בהמה הטמאה ולא את החיה הטהורה שהיא בכלל בהמה טהורה, וא״כ למה לא תיקן רש״י ז״ל גם בזה להקדים בהמה טמאה לחיה, אם לא שנאמר דלעולם בהמה טמאה שפיר הוה בכלל גדי כמו חיה בכלל בהמה אלא דמ״מ מסתבר למעטה משום דאסורה בלא״ה וזאת אפילו למ״ד איסור חל על איסור מ״מ במקום דאיכא מיעוטי מסתבר לאוקמי על דבר שנאסר בלא״ה ולפיכך באמת מיעוט דבהמה טמאה באחרונה אתא דכל זמן שיש למעט דבר אחר לא נמעט בהמה טמאה, ורש״י ז״ל לא חש לבאר זאת דבהמה טמאה אע״פ דהוה בכלל גדי יתמעט מיתורא משום דאסורה בלא״ה משום דהאי גלוי לכל ומתבאר מאליו ודו״ק. ועיין עוד לקמן מה שנכתב בהאי מיעוטי דבהמה טמאה בסה״ד וז״ל ״אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל איתרבאי מקראי כדקתני בברייתא בגמ׳״ עכ״ל, וכתב בהגהות מהרש״ש ז״ל וז״ל. אנכי לא מצאתי מקומו איהו, ולפע״ד ברור דרש״י ז״ל את״ר דלקמן קי״ד ע״א קמכוון, דיליף חלב פרה ורחל מיתורי דקראי דחלב אמו, וכתב שם רש״י ז״ל דהאי תנא ע״כ לית לי׳ דגדי אף פרה ורחל במשמע, אלא גדי דוקא אלא דמיתורא דגדי תלתא זימנא יליף בשר חיה ושאר בהמות (ועיין במה שכתבתי שם) ולכן יליף נמי מיתורא דאמו על חלב פרה ורחל, ולכן שפיר כתב רש״י ז״ל כאן דיליף מיתורא דקראי לרבות גם פרה ורחל אלא דלקמן כתב דמיתורא דגדי גדי יליף לחיה ולשאר בהמות, ודלא כר״ע דיליף מיותרא דגדי למיעוטי חיה ועוף ובהמה טמאה, וע״כ ר״ע סובר דמשמעות גדי כולל גם טלה ועגל, אלא די״ל דגם ר״ע ס״ל גדי דוקא של עזים משמע, ומ״מ ממעט עוף וחיה ובהמה טמאה, דכיון דגדי דוקא, ובעינן לריבוי פרה ורחל, שוב ממילא נתמעטו אלו, אלא דמלשון רש״י ז״ל לא משמע דכיוון לכך, ועכ״פ לדעת רש״י ז״ל הא דקאמר בגמ׳, דגדי גם פרה ורחל במשמע, לאו ד״ה הוא, ודלא כתוס׳ לקמן ד״ה בחלב פרה ורחל, ובאמת גם ריוסה״ג דיליף מנבלה לחיה, וממעט עוף מחלב אם, ע״כ דלית לי׳ דגדי פרה ורחל במשמע דאי ס״ל כן, למה לי׳ היקשא דנבלה כלל, כיון דגדי כולל כל מין בהמה, ועוף לאו גדי הוא, ודו״ק.

גמר׳ מנה״מ א״ר אלעזר, אמר קרא וישלח יהוד׳ את גדי העיזים וכו׳ ויש להעיר והא התם וכן בקרא ואת עורות גדי העיזים, כתיב בפירוש צאן. לך נא אל הצאן. ואשלח גדי מן הצאן, וא״כ א״א למילף מיתורא דעזים אלא דסתם גדי קאי נמי אטלה שהוא מן צאן כי צאן כולל עזים ורחלים, וכמש״כ התוס׳ לקמן קל״ז ע״א ד״ה מנה״מ, שכתבו דעזים נמי אקרו צאן, שנ׳ לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים עכ״ל אבל מנין לן לומר דגם פרה דהיינו עגל בכלל גדי, דהוא בקר ולא צאן, ואולי י״ל דלפי מה דמסיק דתרי מיעוטי כתיבי עזים העיזים, יליף מיני׳ דגדי כולל רחל וגם פרה, ומיושב קושי׳ התוס׳ דהקשו ל״ל תרי מיעוטי, דבאמת גם למאן דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, נמי איצטרך עוד חד מיעוטי, והש״ס קיצר בלשונו, ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד ודו״ק.