דף קט״ז ע״א גמר׳ רשב״י אומר משום ר״ש בב״ח אסור באכילה ומותר בהנאה שנא׳ כי עם קדוש אתה ונ׳ ואנשי קודש תהיו לי וכו׳ ויש להעיר למה לא דרש ולא יהי׳ קדש בב״י כרבי דלעיל, ולאסור בהנאה, ואפילו לפי מה שכתבו התוס׳ לעיל דמג״ש זו לא נדע אלא הנאת הגוף בלא אכילה עיי״ש באחרונים מ״מ נדע אכילה מק״ו מערלה וכ״כ, דתו לא מצי למידחי חורש בשור וחמור יוכיח, דהרי אסור בהנאה שאינה של כליי׳ מכח הגז״ש, וצ״ל דלא משמע לי׳ לדרוש האי גז״ש, משום דהאי קדש בעריות הגם דחד הוא במבטא עם כי עם קדוש אתה, אבל טעמו הוא היפך קדושה, ודרך סגי נהור נקרא קדש וקדשה. ואולי גם בזה אזיל ר״ש בתר טעמא ולא בתר שמא כדכתיב ודו״ק.

ע״ש גמר׳ מאי איכא בין ריוסה״ג ור״ע וכו׳. עיין בראש יוסף דלאב״א דעוף דרבנן א״ב, אז חיה לריוסה״ג מדרבנן כר״ע וממועט מגדי עיי״ש, והוא בעצמו קמתמה מהיכי תיתי נימא כן, ואיה מרומז במשנה דריוסה״ג על עוף דרבנן פליג. ולפע״ד דלעולם בחיה פליגו כדמוכח מדרשותיהן בפשיטות, אלא דאב״א אתא לחדש דבעוף דרבנן נמי פליג ריסה״ג אר״ע, וזה תלוי בפלוגתת הראשונים בפירוש המשנה, אי ר״ע לפרש דברי ת״ק אתא או לחלוק עליו, שהוא באמת פלוגתת האמוראים ר׳ יוסף ור׳ אשי בריש פרקן כאשר ביארנו במקומו, דאם נאמר דלת״ק כל הבשר ואף עוף מדאורייתא אסור, ויליף לי׳ מהקישא לנבלה כמש״כ התוס׳ לעיל במשנתינו, וא״כ הרי דורש כריוסה״ג אלא דריוסה״ג ממעט אח״כ עוף מחלב אמו, הי׳ לי׳ להעמיד דברי ריוסה״ג אחר הת״ק שהוא קרוב לו, אלא עוף א״ב, ואח״כ דברי ר״ע דחולק עם כולם ולא מקיש בב״ח לנבלה כלל, אלא דרש ג״פ גדי למעט חיה ועוף ובהמה טמאה, ולכן כדי לתרץ זאת צריכין לומר דלהכי שינה התנא הסדר והעמיד דברי ריוסה״ג אחר ר״ע כדי להשמיענו דיש פלוגתא מיוחדת בין ר״ע וריוסה״ג בעוף דרבנן אבל אי ר״ע לפרש דברי ת״ק אתא, אז ריוסה״ג נמי לפרש ת״ק אתא ואז הסדר מכוון דר״ע מפרש דת״ק בהמה דוקא וגם לאפוקי חיה קאמר ומשום דדרש ג״פ גדי, וריוסה״ג מפרש דרק לאפוקי עוף קאמר, אבל חיה בכלל, ומשום דאיתקש לנבלה וממילא לא צריכין לומר דיש עוד פלוגתא מיוחדת ביניהם בעוף דרבנן. ומ״מ הביא אח״כ ברייתא מפורשת דריוסה״ג פליג נמי בעוף דרבנן, ואע״פ דלמאן דמפרש דר״ע וריוסה״ג לפרש דברי ת״ק אתו וכדפסקינן כן להלכתא ליכא הוכחה לזה במשנה מ״מ כן הוא כדקתני בברייתא.

אלא באמת לשון הגמ׳ לא משמע כן, דהרי על האי מעשה דלוי דאייתו לקמי׳ רישא דטווס בחלבא. קאמר ואמינא דאחרי׳ דריוב״ב הוא, ודרש להו כריוסה״ג דאמר יצא עוף שאין לו חלב אם, - משמע בהדיא דממה דממעט מקרא עוף הותר גם מדרבנן, ועיין בלב ארי׳ שרוצה לומר דהאי מיעוט דריוסה״ג מקרי מפורש בקרא להיתר, ואין כח ביד חכמים לאסרו וכדברי הטו״ז הידועים. ואינני יודע איך עלה על דעת קדשו לומר כן דהרי לדעת התוס׳ הת״ק באמת סובר דעוף אסור מה״ת, וכן לדעת ר״ע עכ״פ לא דרש האי בחלב אמו למיעוטי עוף, אלא ממעטו מגדי יתירא, וא״כ איך יקרא זאת מפורש בקרא וצע״ג ודו״ק.

תוס׳ ד״ה המעמיד בעור של קיבה, תימא דבגמ׳ מפרש טעמא דאסרו גבינות עכו״ם מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה. מאי ארי׳ נבלה אפי׳ כשרה נמי וכו׳ עכ״ל. וכתב מהרמ״ש ז״ל דלפי מה שכתב הרמב״ם ויתר ראשונים ז״ל, דאיסור מעמיד ליכא בב״ח משום דהיתר בהיתר הוא לק״מ, דבעור כשרה ליכא איסור אלא בנ״ט אבל בנבלה אסור משום מעמיד. והנה כפי הנראה התו׳ לא גרסו במתני׳ תיבת כשרה, וכן הוא בהגהות הב״ח דתיבת כשרה נמחק, וא״כ מתני׳ דקתני סתמא דמעמיד בעור של קבה שהוא בנ״ט בין כשרה ובין נבלה קאמר ועכ״פ פשיטא דגם נבלה קאמר, דהרי דיבר ברישא מקבה של נבלה שהיא אסורה, ואח״כ קתני המעמיד בעור של קבה, ומסתמא אדסליק מני׳ קאי, אלא דה״ה בכשרה דינא הכי הוה. ולכן סברו התוס׳ דאין חילוק בין עור נבלה לכשרה, דבשניהם בנ״ט אסור ובלא נ״ט מותר, אלא דהקשה המהרש״א ז״ל לקמן בסוף הסוגי׳ דקבע הלכתא, אין מעמידין בעור קבת נבלה, דהא בכשרה נמי אין מעמידין, וכאן לא שייך תירוץ התוס׳ עיי״ש, ועיין בלב ארי׳ מה שרצה לתרץ בזה, וכפי אשר כתבנו דלגירסת התוס׳ דקתני סתמא בעור קבה במתני׳ וכולל גם קבת נבלה, הרי מוכח גם להיפך ממתני׳ דאפילו בקבת נבלה אם אין בה בנ״ט לית לן בה וזו תימא גדולה דהא מעמיד של איסור לכ״ע אוסר אף בלא נ״ט.

אבל דע דהא מלתא דמשום מעמיד קאסרינן גבינת עכו״ם לא נזכר בגמ׳ אלא שהרמב״ם ז״ל כתב כן בפ״ג הי״ג ממ״א וז״ל: ״אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינת עכו״ם וכו׳, ואם תאמר והלא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאד בחלב שעמד בו, ולמה לא יבטל במיעוטו, מפני שהוא המעמיד הגבינה וכו׳״ ובפ״ט הט״ז מחלק בין מעמיד בעור קיבת נבלה לעור קיבת כשרה, דלגבי מעמיד בעינן דלהוי איסור, ולכן נאסרה הגבינה משום נבלה ולא משום בב״ח, אבל הראב״ד ז״ל משיגו שם וסובר דשאני גבינות עכו״ם דלא הלכו בו חכמים אחר נתינת טעם, משום דלא יפרוצו להתחבר עם העכו״ם. וקושיתו, למה לי טעמא דמעמידין בעור נבלה תפ״ל דה״ה בכשרה, אינה צריכה תירוץ עיי״ש, ועיי״ש בכ״מ ובלח״מ שפירשו דבריו בדרך דחוק ורחוק. ויהי׳ פירוש השגת הראב״ד איך שיהי׳, לפע״ד נראה דלעולם ליכא כאן מעמיד מצד הבשר, כי הבשר אין בו שום כח להעמיד החלב להיות גבינה, אלא דבעור קיבת עגל יונק יש בו עוד טור הנקרא בלשון אשכנז שליימהויט, והיא נבלעת מן אותו תמצית החלב שהעגל יונק, וכשמייבשין את העור אותו השליימהויט נקלפת כעור שלם, והוא כנגד כיס הקורקבן בעוף, וכן בדקין יש עור כזה, וביו״ד ריש סי׳ מ״ו פסק דלא כרשב״ג דס״ל בגמ׳ חולין דף נ׳ ע״א דסותם, דשם איקבע הלכתא דלא כוותי׳, ובסי׳ מ״ט לענין קורקבן יש פלפול באחרונים, אם אותו הכיס שקולפין הנשים עם המאכל שבקורקבן הוא העור השני עיין בפ״ת שם בשו״ת ק״ז בעהחת״ס סי׳ נ׳. ולפע״ד אפילו למ״ד דהיינו העור השני מ״מ ודאי פשיטא דאין לעור זה דין בשר, לא לענין נבלה ולא לענין בב״ח, והוא המעמיד את הגבינה, ולכן לא שייך כאן לאסור מצד מעמיד באיסור, והא דאמרו בע״ז ל״ה ע״א דמשום דאיקום איקומי חשוב לי׳ כבעינא היינו בקיבת עגלי ע״ז, ומשום דגם הפרש איסור, אבל על עור הקיבה לא הזכיר בש״ס בשום מקום דאית בי׳ משום מעמיד בנבלה או בבשר ומצד בב״ח, רק אסרו גבינת עכו״ם מפני שמעמידים בעור בנותנים בתוך החלב כל עור הקבה ואית בי׳ משום נבלה, ואע״פ שבטל גזרו משום הרחקה ממאכליהון ולא גזרו משום כשרה, אע״פ דאית משום בב״ח כמש״כ התוס׳ ע״ז שם, דכיון דהוא בלא בישול ואין בו אלא איסור דרבנן אפי׳ בנ״ט, לכן לא שייך כאן גזירת הרחקה, ואולי גם כיון דהיתר בהיתר הוא לא שייך לגזור משום הרחקה מעכו״ם כמובן, והא דקתני והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה, לכתחלה קאמר אבל בדיעבד כשר, וה״ה בכשרה אלא משום סיפא נקט נבלה או אולי בכשרה אפי׳ לכתחלה כשרה משום דאין בו בישול וגם נ״ט ליכא ואין כאן איסור שמתבטל דהכל היתר, ואם כנים הדברים אז אין באותו קונסטלאב אע״פ שנעשה מעור נבלות איסור, כיון דליכא מצד מעמיד, דרק בגבינות עכו״ם אסרו הגבינה אבל לא האי קונסטלאב דאין בו אלא אותו תמצית השליימהויט שהוא המעמיד, ולא באתי בזה אלא לעורר ולהלכה ולא למעשה קאמינא ודו״ק.