ע״ב גמר׳ ר׳ כהנא אמר אתי׳ מהורג את הנפש, וניחוש שמא במקום סייף נקב הוה, וכן אמרינן במכות דף ז׳ דאמרו ר״ע ור״ט, אלו היינו בסנהדרין לא הי׳ נהרג אדם מעולם, דשמא במקום סייף נקב הוה - ועיין ברמב״ם בפ״ב ה״ח מהל׳ רוצח שכתב, וז״ל ״ההורג את הטרפה אע״פ שאוכל ושותה והולך בשוק, ה״ז פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם וההרגו נהרג עליו עד שיודע בודאי שזה טרפה, ויאמדוהו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימית״ עכ״ל ולכאור׳ תמוה, דמוכח מדבריו דאפילו ודאי טרפות אינה מצלת את הרוצח, עד שאמדוהו הרופאים את הנרצח, שלולי זה שהרגו היה מת בלא״ה מכח האי מכה, אבל עיין בפתיחה אות יו״ד אריכות בזה שביארתי שיטת הרמב״ם המחוורת והאמיתית ותמצא עונג - ומה שנתחדש לי עתה הוא דמהאי פסק הרמב״ם נשמע, דסובר כדעת הר״ש הנ״ל דחזקה דאתי׳ מכח רובא, נמי מהני לסלק את הריעותא הנולדת ואפילו לקטלא, דהרי בנרצח שיש לו נקב במוחו או בושטו, עכ״פ ריעותא גדולה הוה, ומ״מ כל זמן שלא יאמדוהו הרופאים שהמכה הוה ממיתו בודאי ממיתין את הרוצח מפני שמעמידין את הנרצח בחזקת שלם, והוא מכח רוב, דרוב ב״א שלמים הם, ולא מעותדים למיתה מחמת מכה, וניהו דהמכה לפנינו, אנו אומרים דאין זה מכה הממית ועושה את האדם חסר, אלא מעמידין אותו בחזקת שלם ואע״פ דאין הולכין בדיני נפשות בתר רובא אבל בתר חזקה דאתי׳, מכח רובא שפיר הולכין, ועיין עוד לקמן מזה ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ אתי׳ מעדים זוממים וכו׳ וכי תימא דבדקינן לי׳, והתני׳ בריבי אומר לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין - קשי׳ לי דהאי בריבי למה לי דהרי לא הרגו נהרגין מקרא מלא הוא דכאשר זמם כתיב, ואי דלא נטעה כצדוקים, דאמרו דוקא הרגו נהרגין שם במכות דף ה׳, הי׳ לו להביא המשנה שם, דקתני כיון שנגמר דינו נהרגין הזוממין, ומדהביא האי דבריבי נראה, דלולי בריבי דהרגו אין נהרגין, לא מצינן למילף מעדים זוממין.

והנראה לפע״ד, דבאמת בלאו בריבי ליכא ילפותא, דהנה בתוס׳ ד״ה ודילמא, הקשו שמא חובשין אותו יב״ח לברר שאינו טרפה, ותירצו בתירוץ השני, דאם הם אינם נהרגין אלא לאחר יב״ח, גם הוא אינו נהרג אלא עד אחר יב״ח, דאין להחמיר עליו יותר מעליהם אם הוזמו, עיי״ש, ולפ״ז אם נימא דגם הרגו נהרגין אז פשיטא דנהרגין מיד דהרי אפשר לבדקו כפי הס״ד דהשתא, א״כ גם בלא הרגו למה לא נהרגין לאחר יב״ח, דשוב אין לומר דגם הוא לא הי׳ נהרג עד אחר יב״ח דזה ליתא דהא שפיר הי׳ נהרג מיד, דהרי אחר שנהרג, אם יוזמו ג״כ נהרגין מיד, ולכן לולי בריבי, דהרגו אין נהרגין, לא הי׳ מצי למילף רוב ממה שהורגין העדים, דאפשר דממתינין יב״ח כקושי׳ התוס׳, ונכון הוא מאד ודו״ק.

ע״ש גמר׳, ר״א אומר אתי׳ משחיטה עצמה וכו׳ עיין בחי׳ הר״ן כאן ובתוס׳ לקמן דף כ״ח ד״ה אתא, דאין להוכיח מכאן דאין לושט בדיקה מבחוץ דעיקר הילפותא היא מפסח וקדשים, דא״א לקרוע את העור ולבדוק הושט, דאין לך מום גדול מזה - ולי העני קשה ע״ז טובא, חדא דהרי אין זה אלא מום עובר עד שיתרפא העור, וא״כ מצינן לבדקו איזה ימים קודם, ואז יתחזק שאין הושט נקוב, ותו ודאי לא חיישינן שמא ניקב אח״כ, הא חדא, שנית אם נימא דלא סמכינן ארובא, הרי האי בדיקה צורך הקרבה הוא, וכמו שאין מום בחתיכת העור ע״י סכין של שחיטה, שהוא ג״כ לא שייך לשחיטה, ומשום דא״א בלאו הכי, ה״נ בדיקת הושט צורך הקרבה הוא ולא סגי בלא״ה ויש ליישב בדוחק ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ודלמא היכי דאפשר אפשר, והיכי דלא אפשר לא אפשר, דאל״ת הכי ר״מ דחייש למיעוטא היכי אכל בשרא וכו׳, ופרש״י ז״ל היכי דאפשר לא סמכינן ארובא וצריכין לבדוק כל חי״ט, אבל בושט במקום שחיטה דלא אפשר סמכינן ארובא, וכן בקטן וקטנה דאפשר להמתין עד שיגדלו, והנך כולהו משום דלא אפשר עכת״ד. וקשה לי טובא, אם קטן וקטנה מקרי אפשר דלא ינשאו עד שיגדלו, למה לא נימא גם בטרפה אפשר שלא לאכול בשר, והלא ר״א משחיטת חולין קיליף, דהתורה אמרה שחוט ואכול, והרי עד נח נאסר אכילת בשר לאדם, וכן במדבר לר׳ ישמעאל נאסר להם בשר תאוה, ולמה הותר להם כשנכנסו לארץ, ולא חש שמא במקום שחיטה נקב הוה, עוד קשה דהרי ר׳ כהנא בעצמו יליף לעיל רוב מהורג את הנפש, הרי דלית לי׳ חילוק זה בין אפשר ללא אפשר, ולא עוד אלא דמדאורייתא ודאי אין שום סברא לחלק בין אפשר ללא אפשר, דהרי אפילו בין לכתחלה לדיעבד אין חילוק מה״ת, ומדר״מ אין ראי׳, לפי מה שכתבו התוס׳ לקמן דר״מ רק מדרבנן חייש למיעוטא, ועיין בלב ארי׳ שנתקשה בכל זה ולא העלה דבר המתקבל.

ולולי פירש״י ז״ל הי׳ נלפע״ד לפרש פי׳ אחר, ועפ״י מה שכ׳ ק״ז בעהחת״ס זצ״ל ביו״ד תשו׳ כ״ד על דברי התוס׳ בכורות דף כ׳ שהקשו, למה לא אמרינן סמוך מיעוט אינם מומחין לחזקת איסור של הנשחט, ותירצו דהאי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, הוה כמו סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, דגם ר״מ מודה דלמיעוט כי האי לא חיישינן, אבל הרשב״א בתוה״ב, הקשו על זה דמה יענו להא דבעי למילף רוב מרישא של עולה ומשחיטה עצמה, הרי ע״כ דמיעוט גמור יחשב, ומ״מ לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, ותי׳ החת״ס דודאי כל הטרפיות יחד מיעוט גמור הוה ואי לא אזלינן בתר רובא וצריך לבדוק אחרי כל חי״ט, א״א לחלק ולומר דושט לא נבדוק משום דהוא מיעוטי דמיעוטא, אבל אחר דזכינו למיזל בתר רובא ולא צריכין בדיקה על שאר טרפיות, ורק על הושט ומשום דמצטרף חזקת איסור דאינה זבוחה למיעוט נקה״וו, בזה שפיר אמרינן דהאי נקה״וו הוה מיעוטי דמיעוטי וכמאן דליתא דמי עכתד״ק עיי״ש. ומעתה הכי קאמר ודילמא שאני לן בין אפשר ללא אפשר כדי לחלק השאר טרפיות מן נקה״וו ונאמר, דצריכין כולן בדיקה משום דלא אזלינן בתר רובא, ונשאר נקה״וו דלא אפשר למיבדקי לבדו, והוא מיעוטי דמיעוטא ולא צריך בדיקה דכמאן דליתא דמי, אבל הני שאר הילפותות קיימו במקומם, ודלא כפרש״י.

והראי׳ שמביא מר״מ אינו אלא דהוא ע״כ עבד הכי, לבדוק אחרי הח״י טרפיות, ובושט סמך, דהמיעוט הוא מיעוטי דמיעוטא וכמאן דליתא דמי, דלא מסתבר לומר דאכל פסח וקדשים בלא בדיקת הח״י טרפות, כנלפע״ד מתוך חומר הענין.

ודע דעל הא דאמר פסח וקדשים מה איכא למימר יש לתמוה, הכי בימי ר״מ, שהי׳ הרבה אחר החורבן, הקריבו פסח וקדשים, וכבר נתעוררו ע״ז האחרונים, ואולי י״ל דכוונת הגמ׳ הוא, דאלו הי׳ בא לידי מדה זו, מה הי׳ עושה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ליחוש, בסה״ד הקשו מנסקלין בנשרפים דידונו במיתה הקלה, הרי דבדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא, ותי׳ ר״ת דכיון דבכוב״כ נהרג בין מיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא, והקושי׳ מפורסמת משרפת ארוסה בת כהן, דילמא לאו אביה היא, ואיך נידונת בשרפה החמורה, ולא בחנק הקל כא״א דעלמא, וראיתי בס׳ חתן סופר לדודי הגאון זצ״ל שכתב, דעיקר התי׳ על קושי׳ זו הוא, מה שכתב ההפלאה ז״ל בסוף פ״ק דכתובות על התוס׳ שם, דהא דלא אזלינן בתר רובא בממון, היינו ברוב הנולד עכשיו בהאי נידון שאנו דנין עליו, אבל ברוב שהחזקנו מקדמות דנא, הרי נעשה מרוב חזקה ומהני גם בממון (והוא כמש״כ למעלה שיטת הר״ש והרמב״ם) ובזה מיושבים כל הקושיות שהקשו כיוצא בזה עיי״ש, וממילא דמיושבת גם קושי׳ זו מבת כהן, כי היא נתחזקה אצלנו שהיא בתו של האי כהן עוד קודם הזנות, וזאת מהני גם בדיני נפשות ובין מיתה למיתה.

ואני פה אל פה אמרתי לדודי הגאון זצ״ל שלא כיוון המטרה בזה, דניהו דודאי אמת לאמתו הוא מה שכ׳ ההפלאה, כי לולי סברא זו לא מצינן ידינו ורגלנו בביה״מ, אבל מה נעשה כי בעלי התוס׳ כאן ע״כ לא נחתו לסברא זו, דלפי סברא זו, אין התחלה לקושיתם, דהרי כאן אזלינן בתר רובא דאיתחזק דלאו טרפה הוא, אבל התם בנסקלין ונשרפים שנתערבו רובא דלא איתחזק הוא - ולא היה לו מענה והודה לדברי - ואחר זמן רב כשעברתי עוד הפעם על מס׳ זו, ראיתי כי שגיתי, כי התוס׳ בקושיתם נשמרו מזה, דהרי ז״ל: ״הקשה ר״י דהכא ילפינן מרוצח ועדים זוממין דאזלינן בתר רובא אף בדיני נפשות, וכן מוכח בפ׳ בן סורר דף ס״ט וכו׳״ עכ״ל ולא על חנם הוסיפו האי הוכחה מפ׳ בן סורר, אלא לשלול האי תי׳ של ההפלאה באו, שלא תאמר שאני הכא דאיתחזק הרוב, לכן הביאו מפ׳ בן סורר דשם מוכח דגם אחר רוב דלא איתחזק אזלינן בדיני נפשות עיי״ש, וזה נכון וברור בכוונת התוס׳.

אלא דלפ״ז מצד אחר יש לתמוה על התוס׳ דלמה הקשו מהכא ומפ׳ בן סורר ולא הקשו קושייתם לעיל בריש הסוגי׳ דקאמר בסנהדרין דרובא דאיתי קמן לא קמבעי לן דאזלינן בתר רובא, ושם המדובר מדיני נפשות, דקרא דאחרי רבים להטות בדנ״פ כתיב, והי׳ להם להקשות למה בנסקלים עם נשרפים לא אזלינן בתר רובא דאיתי קמן כמו בסנהדרין, ועל קושי׳ זו גם תי׳ של ר״ת נפל בבירא. הכי יאמר הר״ת דאם נפל מחלוקת בסנהדרין באיזה מיתה יהרג, שלא אזלינן בזה אחרי רבים להמיתו בחמורה אלא דנין אותו בקלה, כפי דעת המועטים שבסנהדרין, הלא מקרא מלא דיבר הכתוב אחרי רבים להטות, ומאן מפיס לחדש דבר כזה להוציא מן הכלל נידון שבין מיתה למיתה, שלא נלך בו אחרי הרוב והוא דבר זר שאין הדעת סבלתו.

אבל האמת יורה דרכו, דכבר כתבנו למעלה וכן בפתיחה, דביטול לא שייך אלא באיסור בתוך ההיתר, אבל לא בהיתר בתוך האיסור, ומטעם דהאיסור שהוא המציאות יוכל להתבטל ברוב ההיתר שהוא ההעדר, אבל לא להיפך, ההיתר שהוא ההעדר, לא יתעלה להיות מציאות ע״י הביטול, וכן הפטור לא מצי להתבטל כדי להעשות חיוב וכן מוכח ממה שאמרו בב״מ דף ו׳ ע״ב, עשירי ודאי א״ר ולא עשירי ספק, כי האי פטור שקפץ מן המנויין לתוך העדר, לא יתחייב ע״י ביטול ממה שכבר נפטר, וא״כ ה״ה הכי הני נסקלים שפטורין ממיחת שרפה החמורה לא יתחייבו ע״י ביטול בנשרפים וזה ברור כשמש אע״פ שבעלי התוס׳ לא נחתו לזה ודו״ק.

בסוף סוגיות רוב, אציג פה עוד קוש׳ אחת ששמעתי מפי ת״ח אחד והיא, דלמה לא יליף דאזלינן בתר רובא מיבום גופה, אשר מני׳ המדובר בריש הסוגי׳, בקטן וקטנה דפליגו ר״מ ורבנן, והרי ממצות יבום גופה מוכרח דסמכינן ארובא, דאל״כ דילמא לאו אחין מחד אב הם וליכא כאן מצוה יבום, אבל כרת דאשת אח איכא גם באחין מן האם, והשבתי לו דלכאור׳ דהיינו ממש קושי׳ התוס׳ דבריש הסוגי׳ דלמה לא יליף מכל הקרבנות שדוחין את השבת ולא חיישינן לטרפה, אלא דיש לראות דהתירוץ שכתבו התוס׳, וכן מה שכתבתי אני שם לא שייך הכא, דהרי רק הביאה הראשונה היא המצוה, אבל אח״כ אין בדירתם יחד, מצוה מיוחדת של יבום, אלא מצות פו״ר ומצות עונה כשאר איש ואשה, ועל הני מצות ודאי קשה, כיון דאיכא חשש איסור כרת, איך ידורו זה עם זה, לכן הקושי׳ צ״ע.

וכעין זה הקשה הת״ח למה לא יליף רוב, דאל״כ איך נושאים נשים ולא חיישינן לממזרות, והראש יוסף קמתמה על הת״ח, הלא ממזר ודאי אסר רחמנא ולא ממזר ספק, אבל במחכ״ת לא דק, דהאי דרשה דממזר ודאי ולא ממזר ספק, וכן קהל ודאי ולא ספק, לא מצינן למידרש אלא לאחר שזכינו למיזל בתר רובא אבל אי לא אזלינן בתר רובא, ליכא במציאות לא ממזר ודאי ולא קהל ודאי, דאפילו א״א שבעלה במדה״י וילדה אין כאן ממזר ודאי, דביאת עכו״ם אינו עושה ממזרות, וקהל ודאי פשיטא דליתא כמובן, לכן גם קושי׳ זו במקומה עומדת, אלא דעל קושי׳ זו יש לתרץ, דשמא במקום מצוה התירה התורה איסור ממזרות, ומכש״כ לדעת הרמב״ם, דקמבעי מנ״ל דרוב הוה כודאי, דלא מצי ללמוד מזה כמובן ותל״מ ודו״ק.