דף ק״כ ע״א גמר׳ א״ל אביי הוא עצמו יטמא טו״א, והתוס׳ כתבו דהוומ״ל הוא יטמא טומאת נבילה, וכתבו בא״נ דבאמת טו״נ לא מטמא, דאיכא מילי טובא דמטמא טו״א ולא טו״נ, כדתנן השוחט בהמה לעכו״ם ומפרכסת עכ״ל, והמהר״ם לובלין ז״ל קמתמה, מה ראי׳ היא זו דהתם במיתה תלי׳ מלתא דהתורה אמרה כי ימות מן הבהמה, והוא באמת קושי׳ עצומה על התוס׳, אבל מה שנלפע״ד בזה, דהתוס׳ סברו דהא דאמרה תורה כי ימות עד שימות, דכ״ז שמפרכסת אין בה טו״נ אין הטעם משום דהחיות מציל, אלא משום דעדיין אינו אוכל גמור, דנתקשו להו כמו שהקשה הלב ארי׳ לקמן בדף קכ״א ע״ב אר״י, דכיון דהחיות מציל מן הטומאה למה לא יציל נמי מטומאת אוכלין, אשר מכח קושי׳ זו מסיק הלב ארי׳ דבאמת טומאה זו אינה אלא מדרבנן עיי״ש, אבל התוס׳ לא ניחא להו בזה, וס״ל דהחיות מציל משום דלא עבדי כעין בשר עד שמתה לגמרי, ולכן שפיר יש מקום לחלק דרק לענין טו״נ לא מקרי בשר, אבל לגבי טו״א אוכל סתם מקרי, ולכן ראייתם מכוונת, אלא דמ״מ י״ל דגם התוס׳ לא כתבו כן אלא בדרך ס״ד, וכדי ליישב דלמה לא פריך דאף טו״נ יטמא ולכן כתבו דלא ברירא להקשות כן, אבל לא דס״ל דבאמת אין בשומן של נבלה משום טו״נ, ודו״ק.

ע״ש גמר׳ תנן התם וכו׳ אלא המחה את החלב וגמעו, אכילה כתיב בי׳, אר״ל אמר קרא נפש לרבות את השותה, ואני תמה איך יתחייב חטאת על ריבוי כזו דהוא פחות אפילו מאיסור עשה, וקרי לי׳ לרמב״ם דברי סופרים, כמו ח״ש, דלענין אחע״א לא חשבינן ח״ש כאיסור אינה זבוחה כמבואר בתוס׳ וברמב״ם בסוגי׳ דאחע״א, ועיין בלח״מ ריש פ״א מחמץ ומצוה שהביא דברי הרמב״ם בפ״ג מאבה״ט דכתב הטעם בהמחה נבלת עוף טהור דמטמא את האכלו משום דשתיה בכלל אכילה, וכן משמע מסתימת לשונו בהלכ׳ חו״מ דכתב אחד האוכל ואחד הממחה ושותה דמשמע דשווין הן מצד שחיה בכלל אכילה, וקמתמה הלח״מ שזה נגד דברי הש״ס כאן דיליף ר״ל מנפש דחייב גם על השותה, ולא מטעם שתי׳ בכלל אכילה וכמש״כ התוס׳ הכא דבמידי דאכילה לא מצינו דמיליף מתירוש ויצהר, ונדחק הלח״מ לומר דגם הרמב״ם ז״ל ס״ל להא דר״ל דמכח קרא דנפש גלי לן דגם במידי דאוכל שתייה בכלל אכילה. ואני תמה איך לא הרגיש דהרמב״ם ז״ל דסובר דכל מה דאתא מריבוי הכתובים אין לוקין עליהן, לא מצי מחייב כרת וחטאת ומלקות מכח האי דרשה דנפש לרבות את השותה, לכן נראה ברור דדעת הרמב״ם דהאי ילפותא דשבועות מדקרי לי׳ לתירוש ויצהר אכילה מהני גם לחלב וחמץ וכדומה, כל שהמחה גוף המאכל עד שעשהו משקה דשתיה בכלל אכילה, אלא לעומת ההוו״א דאין דרך אכילה כזו כדרך אכילתן, דריש ר״ל האי נפש לרבות השותה אבל גם בלא קרא מסתבר לומר כן דכיון דיש הרבה ב״א שאין להם שיניים וממחים מאכליהן להקל אכילתן, לא מסתבר כלל לומר דזה מקרי שלא כדרך אכילתן, ותדע דהרי לגבי בישול שבת וכן בישול בב״ח סגי כמאכל בן דרוסאי, עיין בפתיחה בב״ח לפרמ״ג ואע״פ שרק לבן דרוסאי וחבריו ראוי לאכול, אבל לרוב ב״א הוא קשה ללעסו, מ״מ לא מקרי שלא כדה״נ, וכן אמרה תורה בפסח אל תאכל ממנו נא, ולא מקרי אינו ראוי׳, רק מה שבטלה דעתו אצל כל אדם כמו אוכל חלב חי בפסחים כ״ח ע״ב ולכן מכש״כ דהמחה חמץ או חלב וגמעו דלא מקרי שלכדה״נ ורק לרווחא דמלתא אסמיך ר״ל דבר זה בריבוי דנפש, והגם דמשטחיות הסוגי׳ דבעי נפש בחלב ובחמץ ובנבלה ועביד צריכותא משמע דדרשה גמורה, הרמב״ם ז״ל לא שת לבו לזה, מפני הכלל שבידו שמריבוי הכתובים אין לוקין ואין מביאין חטאת ודו״ק.

ע״ש גמר׳ בשלמא אם מצה היא וכו״, לחם עוני אמר רחמנא וכו׳, וכתבו התוס׳ דהוומ״ל נמי אכילה כתיב והוא באמת קושי׳ עצומה על בעל המסדר, דלמה לי׳ להביא ממרחק לחמו ולא פריך מני׳ ובי׳, מ״ש חמץ ממצה דהכא כתיב אכילה והכא כתיב אכילה, והת״ח רצה לומר מכח זה דלגבי מצוה יוצא נמי בשלא כדה״נ וכבר דחו האחרונים את דבריו, דודאי אין חילוק בזה בין עשה לל״ת. והנה לפי האמור למעלה הי׳ לי מקום לתרץ דניהו דבעינן קרא על המחאה דלא מקרי שלכדה״נ היינו למי שיש לו טוחנות ללעוס המאכל בעינן קרא, אבל למאן דלא יכול ללעוס ולכן המחה את הגוש כדי לשתותו פשיטא דלדידי׳ כדרך הנאתו מקרי, ולכן הכא דקתני דהמחה וגמעו דלא יצא ידי חובת מצה סתמא למי שאינו יכול ודרכו לעשות כן וא״כ לא סגי לי׳ לומר דמשום אכילה דכתוב במצה לא יצא, תינח למאן דיש לו שיניים ללעוס אבל למאן דאין לו ודרכו להמחות מאכלו למה לא יצא, לכן הוכרח לומר דמ״מ לא יצא משום דלחם כתיב והמיחוי לאו לחם מקרי אולם גם בלאו האי טעמא ניחא דבפסחים ל״ה ע״ב רצה לומר דהנילוש במי פירות אין חייבים עליו משום חמץ מהקישא דחמץ למצה, ובמצה הרי כתיב לחם עוני, ודחה מכח האי ברייתא דהמחהו וגמעו, אלא ה״ט דמי פירות אין מחמיצין עיי״ש, וצ״ל האי הקישא לא מהני אלא על גוף ענין חמץ ומצה להשוותם, אבל לא לענין פרטי דיניו דכתיבי בקראי אחרינא, ולכן אי הוה מקשה הכא מ״ש מצה מחמץ דהרי בשניהם כתיב אכילה, לא הי׳ מספיק לו התירוץ דבחמץ אתא נפש לריבוי ולגלות דאכילה דקאמר ה״ה שתיה דאז עדיין לא מיתרץ אמאי לא נקיש בזה מצה לחמץ, דכמו דהאי אכילה כולל גם שתייה ה״נ במצה כן הוא, לכן קאמר מיד דהא לא קשה לי׳ דנקיש מצה לחמץ לענין זה, דהרי במצה כתיב קרא אחרינא לחם עוני ולגבי זה לא מהני ההיקש, אבל קשה לי׳ דהא בחמץ אכילה כתיב ומנין לנו לומר דה״ה שתייה. וממה שאמרנו ג״כ מוכח דהאי ילפותא דנפש רק גלוי מלתא בעלמא הוא, דאכילה דקרא כולל גם השתייה ולא דנילוף זאת רק מריבוי, וכמש״כ בדיבור הקודם ודו״ק היטב.

ע״ש נבלה לא אתא מני׳ שכן ענוש כרת, האי פרכא קלישתא טובא ואינה דומה לשאר פירכא של קולא וחומרא, דהרי בחלב אפילו כרת וחטאת נמי מתחייב על השתייה, הרי דהוה ממש כאכילה אפילו לכרת ומכש״כ במידי דלית בי׳ אלא לאו ולמלקות וצ״ע.

תוס׳ ד״ה מה להנך בסה״ד, ואפילו למ״ד לאו לאברים עומדת הי׳ באיסור שאינה זבוחה, עיין בלב ארי׳ מה שכ׳ לענין איסור אינה זבוחה בעוף דנסתפק הפרמ״ג אי אית בי׳ ומכש״כ דהכא לר״ל קיימינן דס״ל אין שחיטה לעוף מן התורה, עיי״ש. ואני בלא״ה ביארתי בפתיחה דבכל הני קראי דכתיבי בד׳ ספרים שנאמרו להם במדבר לא שייך כלל איסור עשה דא״ז, דהרי במדבר לא נצטוו על הזביחה, ואכלו נחירה לדעת ר״ע דהלכתא כוותי׳, ואולם בלא״ה נמי יש לתמוה על התוס׳ שכתבו דלא הי׳ להם שעת הכושר מכח איסור אבמה״ח או עשה דא״ז, הלא האי קרא דנבלת עוף טהור לא דיבר כלל מאיסור אכילה, אלא מטומאת אדם באוכל נבלות עוף טהור, ולגבי טומאה ודאי הי׳ לה שעת הכושר, דניהו דאבמה״ח נמי מטמא כנבלה, היינו דוקא בבהמה ובנגיעה מדכתיב כי ימות מן הבהמה וכדלקמן קכ״ח ע״ב אבל אבמה״ח דעוף לא שמעינן דמטמא בבית הבליעה ודו״ק.