דף קכ״ג ע״א גמר׳ תנן התם טלית שהתחיל לקורעה כיון שנקרע רובא שוב אינו חבור וטהורה עכ״ל, האי תיבת ״וטהורה״ ליתא במתני׳ דכלים, והברטנורא שם מפרש אינו חבור דאם נטמא הקצה האחד לא נטמא הקצה השני, והכי פירושה של המשנה טלית טהורה שרוצה לקורעה לשניים, כיון שהגיע לרוב הטלית ואז נגעה טומאה באחת מן הקצוות, לא נטמא החלק השני, אע״ג דעדיין לא נחלקה לשניים, כיון דעוסק עתה לחלקם לשנים הוה רובא ככולה ואין להם חיבור לענין קבלת טומאה. אלא דכאן הוסיף הש״ס תיבת ״וטהורה״ וממילא דתו א״א לפרש המשנה כן, אלא דעדיין יש לומר דתרתי קאמר דכיון שהגיע לרובא שוב אין לו חיבור לענין קבלת טומאה, וכן אם טמאה היתה ונגעו טהרות אליה קודם גמר הקריעה, ג״כ לטהורה תחשב ואינה מטמא הטהרות שנגעה בה, משום דסופה להקרע לגמרי ונידון ע״ש סופה הן לענין קבלת טומאה שלא ליטמא חלק אחד בנגיעת הטומאה של חבירו, והן להיות טהורה בעודה מחוברים הקרעים במקצת, משום דהרי עוסק הוא בקריעה, ורובה ככולה משום דסופה להיות כן, אלא דאם נפרש המשנה כן, אין מקום לדברי ר״נ דאמר ל״ש וכו׳, דהא לא מיירי כלל מקריעה כדי לטהרה דהרי ה״ה בטלית טהורה דשוב אין לו חיבור לענין קבלת טומאה, ומה שייך לומר דחס עליה לקורעה כיון דחזינן שהתחיל ולא פסק מלקרוע עד שגמר כל הקריעה אלא דבנתיים נגע שרץ בה או אם היא טמאה ונגעו טהרות בטלית זו קודם גמר הקריעה. ולכן אנו מוכרחים לפרש״י ז״ל דמיירי דוקא בטלית טמא וקורעה כדי לטהרה מטומאתה, וברובה סגי לטהר כי בטלה מתורת בגד ותו אינה עומדת לתשמישה הראשונה, וע״ז אתא ר״נ לומר דדוקא בבגד טבולת יום דלא חס עליה סגי ברוב, אבל בלא אטבלה איכא למיחש שיקרע רק מחצה וידמה בנפשו שכבר קרע רובא, דהרי חס עליה ואינו קורע אלא מה שצריך כדי לטהרה, אלא דלפירוש זה רבו הדקדוקים והקושיות, חדא מה זה דקתני טלית שהתחיל לקורעה ומה שכתבו התוס׳ דטהורה למפרע מתחלת הקריעה, האי דינא בעצמו יש לתמוה עליו, דאם מחשבתו לבטלה מתורת כלי מהני א״כ גם בלא התחלת הקריעה תהני למפרע כשחישב עליה לקרעה ולבטלה, ואי דבעינן דוקא ביטול ממש מה מהני תחלת הקריעה כיון שעדיין עומדת לתשמישה ולא עוד אלא דהמשנה בעצמה אומרת כיון שנקרע רובא שוב אינו חיבור, הרי ברור מללו דרק אחר שנקרא רובא אין לו חיבור. וכפי הנראה רש״י ז״ל הרגיש בחומר לשון זה דטלית שהתחיל בה לקורעה, ורצה לתקנו במה שמפרש דבא למתורת טלית. אלא דא״כ הוסיף חומר על חומר דלפ״ז אם היה קורעה לא כדי לטהרה אלא מטעם אחר או שנקרעה מעצמה, נמי הדין כן דטהורה, דהרי שוב אינה עומדת להשתמש בה לתשמישה הראשונה. ולמה קתני התנא האי לישנא דהתחיל בה לקורעה. ואין לנו מנוס אחר אלא לומר דאם נקרעה מעצמה לעולם סגי ברובא, אבל אם הוא התחיל לקורעה כדי לטהרה בעינן כולה דוקא מחששא דר״נ, דילמא חס עליה ולא אתי למיעבד רובא, אבל מ״מ גם בזה סגי ברובא בטלית טבולת יום ומזה הוכיח ר״נ דינו דכיון דהתנא אתא לאשמעינן אפילו בהתחיל לקורעה כדי לטהרה סגי ברובא ולא חיישינן שחס עליה ולא יקרע רובא, ע״כ דבטבולת יום מיירי. ומי לא יודה דהוא דוחק על דוחק, דמסתמא מתפרש המשנה להיפך, דגם בהתחיל לקורעה סגי ברובא, ואיך נכניס בדברי התנא היפך מזה דבאמת חייש דחס עליה ובעינן כולה, אלא דבטבולת יום סגי ברובה כמו בנקרע מעצמה שנית גם הא דקתני אינו חיבור לפי פרש״י ז״ל אינו מדוקדק כלל, הלא אין זה הטעם דאין כאן חיבור, אלא משום דבטל מתורת טלית, וכמו כלי חרס שניקב כמוציא זית טהור, שבת דף צ״ה ע״ב. והכי הוול״ל כיון שנקרע רובא בטלה וטהורה. אולם דעת הרמב״ם ז״ל חלוק הרבה משיטת רש״י ותוס׳ וז״ל בפכ״ג מהל׳ כלים בסופו, טלית שהיא מדרס והטבילה וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנה קרע, כיון שנקרע בה רובה אינה חיבור וטהרה כולה וכו׳ שהרי הוא קורע והולך וכו׳ עכ״ל. דעתו ז״ל לפרש הא דקתני במשנה דהתחיל לקורעה דהיינו שקורע חתיכות פחות מג׳ על ג׳, ואע״פ שעדיין לא גמר הקריעה, כיון שנקרע הטלית לחתיכות נטהר גם המיעוט שעדיין אית בי׳ כדי מעפורת. דממה שכתב שהרי הוא קורע והולך מוכח דקורע לכמה חתיכות, וממה שכתב ״וטהרה כולה״ והוסיף תיבת כולה דלא נזכר במשנה שמעינן דהקרעים נפרדים לגמרי מעיקר הטלית, והעיקר הרבותא הוא דהנשאר במיעוטה והוא כדי מעפורת נמי טהור, וקאי האי ״אינו חיבור״ על המיעוט של הטלית שעדיין לא נקרע לקרעים, שגם הוא אין לו חיבור מפני שהוא קורע והולך, וחשוב גם האי מיעוט כקרוע לחתיכות פחות מכדי מעפורת ונטהר ע״ש סופו. ועיין במל״מ שם שכתב דלדעת הרמב״ם צריך להגיה בגמ׳ בדברי ר״נ ״וקרע לה כולה״ וכן ״גזרה דילמא לא אתי למיקרעה כולה״ והמל״מ שכח לומר דגם תיבת ״גזרה״ צריך למחקיה דהא עדיין באמת לא קרעה כולה, ולא שייך לומר גזרה אלא חיישינן דילמא יחוס על הטלית בגמר קריעתו וישאיר כדי מעפורת ממנה. וגם לשון ״אינו חיבור״ קשה לשמוע, דיותר הוול״ל שוב סופה להקרע וכקרוע יחשב. וגם אחר כל ההגהות והדחוקים, המימרא דר״נ גופא קשה לשמוע, דכיון דקרע רוב הטלית לקרעים בכוונה לקרעה כולה, איך ניחוש דבמיעוט האחרון יחזור ממחשבתו מפני שחס על המיעוט אחר שלא הי׳ חס על הרוב וגם הסוגי׳ משולל הבנה דמה קשי׳ מעולת העוף וממפשיט בהמה לשטוח וכאשר האריך בזה המל״מ וצע״ג וד׳ יאיר עיני ועיין עוד לפנינו ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אר״נ ארב״א, ל״ש אלא בטלית טבולת יום וכו׳. והנה מאד יש לתמוה איך מצי ר״נ להכניס במשנה ברורה דקתני טלית שנקרעה רובה טהורה, דמיירי בטלית טבולת יום דוקא, ובטלית דהמים קשים לה דוקא אשר אין לזה שום רמז רמיזא בלשון המשנה, וכל זאת בלי שום הכרע, דטעמא דגזרה דילמא לא אתי למיעבד רובא הוא גזרה חדשה, והיתכן דהתנא שלא הזכיר גזרה זו כלל, ישנה סתם דטלית שנקרעה רובה טהורה ויסמוך על המבין שיבין מדעתו דנפשיה, שכאן יש מקום לגזור דחס ולא יקרע הרוב וידמה בנפשו דאיכא רובא, וקורא אני על זה וכיוצא בזה, דברי הגמ׳ לקמן דף קכ״ד ע״א, האלקים אי אמר לי יהושע בן נון מפומי׳ לא צייתינא לי׳.

אבל כבר בררתי לך כלל גדול בזה בהרבה מקומות בש״ס, והעיקר לעיל נ״ה ע״א בסוגי׳ דבשר שנתעלם מן העין דרב אוסר בשר שנתעלם מן העין, ומבואר בירושלמי דעפ״י מעשה שראה רב מקילין בבשר ליקח מן העכו״ם, עמד וגזר על כל בשר שנתעלם מן העין ובכל זאת בש״ס דילן מקשה על רב מכמה משניות וברייתות ומתרצין להסכים עם גזירת רב, והוא דבר תימא הכי לא ידע הש״ס מזה דרב גזר גזרה זו. אבל הענין הוא דכמו שכתב הטו״ז יו״ד ריש סי׳ קי״ז דכל דמפורש להיתר בקרא אין כח ביד חז״ל לאסרו, כן הוא גם לגבי אמוראים דאין להם כח לחדש איסור נגד היתר מפורש במשנה או ברייתא, ולכן מקשינן על איסורו של רב דאמר סתם בשנמה״ע אסור ולא קאמר דהוא תיקן כן להוראת שעה או לעירו וזמנו מצד תקנה אלא איסור לכל העולם ולכן זמן קאמר וכזאת א״א לחדש אם מפורש להיפך במשנה או ברייתא הקודמת לו בזמן, ולכן הוצרך לשנות שאין היתר זה מפורש משום דיש לדחוק ולפרש המשנה להתאים עם דינו ואע״פ דפשיטא דמעולם לא כיוון התנא לזה, אבל די לן בדוחק זה שלא יהי׳ מפורש להיפך, וכן כתבתי בריש פ׳ כל הבשר לענין דמוקי מתני׳ בדכאיב לי׳ עינא עיי״ש, וחד מתלמידי אמר לי שמובא בשם הגאון ר״א ווילנא זצ״ל שכתב כדברי על כל הני חסורי מחסרא והכי קתני שבש״ס וכדומה מן הדחוקים, שהם על דרך אסמכתא ונהנתי מאד, אבל אפילו לא הי׳ נמצא זאת בשום ספר עד הנה. האמת עד לעצמו, כי לולי זאת אין הדעת מצי לסבול דחוקים כאלו בפירוש המשנה ועיין עוד לקמן מה שאכתוב בזה ע״ד פסקי הרמב״ם ז״ל ודו״ק.