ע״ב גמר׳ מתה הבהמה מאי איכא בין אבמה״ח לאבר של נבלה וכו׳, הנה גם שניהם מטמאין בכל שהוא וכדתנן בפ״ק דאוהלות דאיברים אין להם שיעור הן במת והן בנבלה ושרצים, והנה באבמה״ח דרש לקמן מקרא דכי ימות מן הבהמה דמטמא, אבל אבר מנבלה לא פריך הש״ס מנ״ל דמטמא, וצ״ל דמק״ו מטמא וכמו במת ותלוי בפלוגתא דר׳ אליעזר ור׳ יהושע כדלקמן סוף פרקן דר״א לא שמע אלא אבמה״ח ולא אבר מן המת, ור״י אומר ק״ו מה חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו מטמא מת שהוא טמא לא כש״כ, וא״כ בבהמה נמי רק לר׳ יהושע אבר מנבלה מטמא ומק״ו מאבמה״ח, ואם תקשה לך א״כ איך אפשר דאבר מנבלה יהי׳ חמור מאבמה״ח דהא די לבא מן הדין להיות כנדון, ואם בשר הפורש מן אבמה״ח טהור איך בפורש מאבר מת יהי׳ טמא, לא מחכמה שאלת את זאת, דהרי באבר שיש עליו כזית בשר לא בעינן ק״ו לטמאתו, דהרי לא גרע מכזית בשר דנבלה בעלמא דמטמא, כי רק על אבר שאין עליו כזית בשר בעינן הק״ו מאבמה״ח, אולם לפי פי׳ הרמב״ם בפיה״מ דלקמן וכן פי׳ הרעב״ט במשניות, דר״ש דמטהר בכזית בשר ועצם כשעורה היינו בפורשים מאבר מן המת יש מקום לקושי׳ זו אלא דכבר התמיהו רבים וכן שלמים על פיה״מ והרמב״ם עיין לקמן.

אבל מה שיש להעיר דמנ״ל דבאבר הן מה״ח והן מן הנבלה לא בעינן כזית בין הכל בצירוף גידין ועצמות, דילמא לעולם כזית בעינן וכמו לענין אכילה דקאמר רב לעיל ק״ב ע״א דאבמה״ח צריך כזית אכילה כתיב בי׳, ולמה יהי׳ חלוק שיעור טומאה משיעור אכילה באבר, ומצאתי שהעיר בזה בעל משנה אחרונה במשניות ווילנא שם באוהלות פ״א מ״ז, וסיים וז״ל ״וצ״ל דעיקרו הלכה היא וכן משמע פ״ו דעדיות שהשיב ר״א לא אמרו אלא אבר מה״ח ולא חייש לק״ו דילפי חכמים משום דהלכה היא ואין דנין ק״ו מהלכה״ עכ״ל ולכאור׳ אדרבה מר׳ יהושע דדן בק״ו והלכ׳ כמותו נשמע דאית לי׳ קרא, יישוב ע״ז עיין בדיבור הסמוך.

ועכ״פ היוצא לנו מן האמור דלר״א דס״ל באדם דוקא אבר מה״ח ולא אבר מן המת, ע״כ גם בבהמה ס״ל כן דדוקא אבמה״ח מטמא אבל מנבלה לא אם נאמר דגם בבהמה עיקרו מהלכה, ועיין בדיבור הסמוך.

ע״ש גמר׳ אבר מה״ח דמטמא מאי קרא אר״י א״ר, וכי ימות מן הבהמה, והאי מיבעי לי׳ לאידך דריא״ר וכו׳, א״כ לכתוב רחמנא מבהמה מאי מן הבהמה ש״מ תרתי עכ״ל הש״ס ומי לא יכיר דאין דרשה כזו כדאי לסמוך עליה לשרוף תרומה וקדשים וללקות ולחייב קרבן על טומאת מקדש וקדשיו והמהרש״ש בהגהותיו כתב וז״ל ״לכתוב מהבהמה וכו׳ אם זה דקדוק, ק״ל קרא דפ׳ נח מהעוף למנהו ומן הבהמה למינה ועוד קראי טובא״ עכ״ל, ועיין בתורה תמימה על דרשה זו שהביא דברי הרמב״ן ז״ל בסה״מ שכתב דבכל מקום דקאמר בגמ׳ ״מאי קרא״ הוא דרבנן והקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא, ותמה לפ״ז דהא הכא ודאי מדין תורה אבמה״ח מטמא ולכן כתב דצ״ל דעיקר דין זה מהלכה ומ״מ רצה הש״ס לסמכה אקרא, והוא כמש״כ בעל משנה אחרונה שהבאתי לעיל, ומעתה לר״א דל״ל באדם רק אבמה״ח ולא אבר מן המת, ה״ה בבהמה ליח לי׳ דאבר מן הנבלה תטמא, ולפ״ז הוול״ל לקמן דפריך על ר״ש דמטהר ממ״נ דס״ל כר״מ דמטהר אבר מן הנבלה, וכמו שמתרץ לקמן על דמטהר באדם וי״ל ודו״ק.

ע״ש גמר׳ וכי ימות מן הבהמה וכו׳ זו טרפה ששחטה, בפ׳ בהמה המקשה ובפתיחה הוכחתי, דאע״פ דשחיטה כשרה מטהר את הטרפה מטומאת נבלה אבל אבר המדולדל בה לא ניתר, כי גם החותך אבר ממנה אחר שחיטתה אית בי׳ אבמה״ח, כי רק מיתתה מוציאה מידי אבמה״ח, ודבר זה הוא נגד דעת התוס׳ ויתר הראשונים, אבל מ״מ האמת כן הוא כאשר ביארתי שם בארוכה דוק ותשכח.

ע״ש גמר׳ בין רבי לר״ע איכא בינייהן ארכובה, ועיין בתוס׳ ואני תמה דהא כי כל הנוגע בנבלתה כתיב וקאי נמי על אבר דמרבינן מוכי ימות מן הבהמה, ומנבלתה ממעטינן לעיל ולא בעצמות, ואיך אפשר שארכובה שאין עליו בשר כלל תטמא כיון דעל עצמות אין עליו שם נבלה, וצ״ע ודו״ק.