דף קל״ח ע״ב משנה שילוח הקן נוהג וכו׳ בחולין אבל לא במוקדשין ופרש״י בגמ׳ מפרש היכי דמי מוקדשין. ור״ל דמפרש איזה מציאות איכא דיהי׳ שייך מצות שה״ק במוקדשין ויפטור, משום דבעי להביאו לידי גזבר ולא לשלחו, וכדפריך אח״כ הש״ס בדף הסמוך הני מוקדשין היכי דמי. אבל אין לפרש אבל לא במוקדשין משום דבאמת ליכא מציאות שיתחייב במוקדשין. דהרי לא משום מוקדשין אינו חייב אלא מטעם אחר וכדמפרש בגמ׳ ודו״ק.

ע״ש חומר בכה״ד משה״ק וכו׳, ולכאור׳ מה ענין כסה״ד לשה״ק עד שהתנא מעמיד זה כנגד זה. אבל ניחא לפי מה שכתב הרמב״ן ז״ל בפ׳ כסה״ד דהטעם ג״כ מצד אכזריות כי אין לאדם לשפוך דם בע״ח גם לצרכו, ובקושי התירה התורה אכילת בשר לאדם, ובשר בהמה על הרוב נזרק הדם על המזבח ומשולחן גבוה קזכי בבשר לאכול, וחיה ועוף שאין במינו זולת תורים וב״י שמקריבים ציותה התורה עכ״פ לכסות דם הנשפך מהם עיי״ש. וא״כ הוא דומה מצות כסה״ד בטעמא למצות שה״ק שהוא ג״כ מצד שלא נתאכזר ליקח ולאכול האם על הבנים, וכמש״כ ג״כ הרמב״ן ז״ל במקומו. ולכן קאמר דכסה״ד נוהג בין במזומן ובין באינו מזומן, אבל שה״ק רק באינו מזומן, והא דקאמר דשה״ק אינו נוהג אלא בעוף ולא בחיה, ולכאור׳ איך שייך שה״ק בחיה, אבל ר״ל דבחיה לא הקפידה התורה לשפוך דם דחיה ובניה בב״א, כי אוא״ב לא אסרה התורה אלא בשור ושה, ושה״ק הוא כעין אוא״ב, וכאשר מדמה הש״ס לעיל דף ע״ח ע״ב. ועל מה שהקשו התוס׳ דליתני חומר בכסה״ד דנוהג בין בזכרים בין בנקבות, ושה״ק אינו נוהג אלא בנקבות כתב הלב ארי׳ ז״ל דאין זה קולא בשה״ק, דכיון דמצוה בשנים אם ובנים הא אב ובנים ליכא בעופות. ותמהני עליו הרי אם רובצת על ביצי עצמה דוקא, הלא גם על ביצי חברתה נמי, וא״כ אם אירע שעוף זכר רובץ על ביצים הי׳ אפשר במצות שה״ק, ומ״מ פטור דבעינן נקבה דוקא ולא זכר ודו״ק.

ע״ש גמ׳ במוקדשין אמאי לא, דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שא״א מצוה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר. התוס׳ הביאו בשם רש״י דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה. והקשו דלישנא לא משמע הכי ור״ל דהוול״ל כל שאתה רשאי לשלחו יצא זה שאינך רשאי לשלחו לתקלה. ויותר הי׳ להם לתמוה, דלמה מביא קרא דשלח תשלח לזה, דבלא שום דרשה מקרא, הוול״ל דמוקדשין לא, דלא אמרה תורה שלח לתקלה. ועוד זאת דלפירושם דפשטי׳ דקרא קדריש, דמשמע דבמידי דיכול לשלחו ולא במה דמצוה להביאו ליד גזבר סכ״ס למה לי האי דרשה כיון דגם איסורא איכא ומסתמא לא אמרה תורה שלח לתקלה. אבל מה שנראה לפע״ד דבלא״ה קשה למה לא נימא בקדשי בה״ב, דיפרקנהו וישלחנו וכאשר פריך כן בריש פרק רה״ג, ליפריק וליתיב ה״נ ליפרק ולשלח, ולכן צריך גם כאן דרשה לאפוקי שלא מחויב ליפרק תחילה וקדרש שפיר משלח תשלח שהמקור בחיבור הציווי מורה שעומד לשילוח ולא להביאו תחלה ליד גזבר או בעצם או לפדותו, ואי דנימא שישלחנה אף שהוא הקדש, ע״ז כתב רש״י ז״ל דפשיטא דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אבל הדרשה בעינן דלא נימא ליפרק ולישלח, ומיושב שפיר דבעוף הורג את הנפש סגי לי׳ בהא דמצווה להביאו לבי״ד בלי דאית בי׳ שלח לתקלה, דבהקדש באמת ליכא עליו שאינו בעליו, לא מצות פדיי׳ ולא מצוה להביאו ליד גזבר אלא משום מצות שה״ק קאמר דהי׳ עליו מצוה לפדותו כדי לקיים מצות שה״ק כמו ברה״ג אי לאו קרא דמחוסר פדיי׳ ודו״ק.