דף קל״ט ע״א גמר׳ אבל במקדיש תרנגולתו לבה״ב דקדושת דמים בעלמא הוא כיון דמרדה פקעה קדושתייהו, והקשה הר״ן בחידושיו, וא״ת וקדושה שבהו להיכן הלכה, ותי׳ כיון דנתייאש הגזבר מחמת שמרדו הוה כהפקר עיי״ש, ואין לפרש דמכח ייאוש קאתינו עלי׳, דהרי כיון שניכרת ובאתה ליד המשתמר כלתה היאוש, ושוב חייב להחזיר להקדש דהרי בייאוש בעינן אתא ליד זוכה דוקא וכאן בהקדש אם נימא דקנה מצד ייאוש הרי היא המעילה דקנה מן ההקדש, אבל הכוונה דהוה כהפקר גמור ועוד קודם שבא ליד זוכה יצא מרשות הקדש, כי ברחה ומרדה הוה כמו זוטו של ים דפקע מיני׳ שם בעלים עוד קודם דאתא ליד זוכה, וכן מוכח ממה שכתבו התוס׳ דאווזין ותרנגולים שברחו מבעליהן הוו הפקר והמחזיק בהן זכה בהן, ולא מטעם מציאה אלא מטעם הפקר ממש ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אלא דחזא קן בעלמא ואקדשי׳, ובח׳ ק״ז הקשה דילמא בתוך ד״א אקדשי׳, והנה לפי דעת החו״י תשו׳ ס״ז דחיוב מצוות שילוח היא החלטית אף שאינו רוצה ליקח מאומה, בלא״ה לא מצי מיירי בהכי, דמיד כשחזי הקן מוטל עליו חיובא דשה״ק קודם דאקדשינהו, וכדפריך הגמר׳ אנטל האם ואקדשה, מעיקרא אי חייב בשלוח מקמי׳ דאקדשי׳ ובגוף דברי החו״י עיין עוד לקמן מה שאכתוב בזה ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ושמואל אמר כל היכי דאיתי׳ בי׳ גזא דרחמנא איתי׳ דכתיב לד׳ הארץ ומלואה, והכי הלכתא דר״י נמי אמר הכי, ור״ל בר פלוגתי׳ קבלי׳ אחר דשמעי׳ מר״י ולכן משנתינו בקדשי בה״ב שמרדו ולולי דאקדשי היו הפקר ואינו מזומן וראוי׳ לשילוח, וכמש״כ התוס׳ דבחולין כהג״וו אף שמכיר המוצא אווזין ותרנגולים שמרדו בבעליהם, כל המחזיק בהם זכה בהן, דהאי מרידה דאזלו לעלמא לחלוטין שלא לחזור עוד לקן שלהם, הוה כמו זוטו של ים דכל המציל ממנו זכה, מ״מ לגבי הקדש דלה׳ הארץ ומלואה לא זכה דכל היכי דאיתי׳ בי׳ גזא דרחמנא איתי׳, ומסתמא ה״ה בנפלה מטבע של הקדש בזוטו של ים, מי שמוציאה לא זכה בה, וצריך להביאה ליד הגזבר כי לעולם אין ההקדש יוצא מרשות גבוה אלא או ע״י מעילה בשוגג שמביא קרבן מעילות או ע״י פדיון, וזה אמת וברור כשמש. וראה זה מציאה מצאתי כמוצא שלל רב ליישב בזה קושי׳ עצומה וחמורה שנתיגעו בה בעלי התוס׳, ואחריהם כל המפרשים ולא מצאו מענה המתיישבת על הלב, והוא בסוף מעילה דשנינו במשנה פרוטה של הקדש שנפלה לכיס, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש דמועל לר״ע כשהוציא את הראשונה ולחכמים כשהוציא כל הכיס, והקשו בתוס׳ למה לא יבטל האי פרוטה של הקדש כשאר איסור דעלמא עיי״ש. וכל הנאמר בזה אין לו שום התחלה, ועיין בשו״ת מהר״ם שיק ז״ל יו״ד סי׳ ק״ל שיפה העיר דלא די שקשה דמה״ת בטלה האי פרוטה ברוב, אלא דאין מהני פדיון על דבר שכבר בטל ופקע איסורי׳, ואין לו לפדיון על מה לחול והוא אמת וצדק, וגם כל מה שדנו דממונו דאחרים א״א ליבטול ג״כ בורכא הוא דודאי גם ממונו של חבירו שנפל לכיסו שפיר בטל, אלא דמחייב לשלומי כמו בכל קנין ע״י שינוי או ייאוש דגזלה דממונא בעי לשלומי, אבל החפץ עצמו שפיר קנה ע״י ביטול, דכל שאינו ניכר הוה כנפל לזוטו של ים דמי יוציאנו, אלא כיון דנתעשר בממונו של חבירו אישתעבד לשלומי לי׳ שווי׳ מכיסו, וא״כ בפרוטה של הקדש נמי ניהו דבעי לשלומי להקדש כמו להדיוט אבל מעילה מאן דכר שמי׳. אבל כשהגעתי לשקיל וטרי׳ דהכא, ראיתי כי הקושי׳ מעיקרה אין לה מקום, דהרי אמרו כאן דלד׳ הארץ ומלואה, וכל היכי דאיתי׳ להקדש בי׳ גזא דרחמנא איתי׳, ואפילו עוף שברח למדבר ומטבע שנפלה לים הגדול לא זכה בהן המוצא, ולא נפקע מקדושה משום שלד׳ הארץ ומלואה וא״כ הרי ביטול חד בתרי עדיף מזוטו של ים אתמהה. ולכן כל של הקדש אין לו מציאות לצאת מרשות גבוה בכל מקום שהוא. ובאמת הי׳ מצי הש״ס לפרוך על רב ור״ל דלא נחתו לסברא הלזו, מהאי משנה דנפלה פרוטה של הקדש לתוך הכיס דמועלין בה, אלא דבלא״ה הדר ר״ל וקיבל דברי ר״י.

ויש להוסיף הסבר על הדבר כי לכן לא שייך ביטול בשל גבוה, דכל הארץ ומלואה לד׳ ולולי׳ דנתן הארץ לבני אדם היו מועלין בכל. ולכן אמרו חז״ל בברכות ליישב סתירת הני שני כתובים, כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה, הרי דלהנות מעוה״ז צריך הורמנא ורשותא כי הכל לגבוה. ומעתה איך יתבטל מה שבאמת הקדשנו לגבוה, בחולין שהוא ג״כ של גבוה, אלא דהתורה התירה לנו ודי להפקיע את עצמו ולא שיגרור את של גבוה עמו ור״ע דס״ל דמועל אפילו בהוציא פרוטה אחת מן הכיס עיין לעיל קל״ב במשנה דבכור שנתערב במאה שביארתי דכל שלא בטל הוה קבוע אף שאינו ניכר. ואם תשאל א״כ בנאבדה מטבע של הקדש בעולם, יאסרו כל המטבעות שבעולם, מחמת האי תערובות עד שיפדוהו בכ״מ שהוא, לא מחכמה שאלת את זאת דדוקא במקום דאיתחזק איסורא אמרינן כל קבוע כמע״מ, אבל לא שמא בא האיסור לכאן לידי או ליד חברי והוא פשוט ועכ״פ הענין הוא ענין נעלה דבהקדש לא שייך ביטול מה״ת ומקום הניחו לי להתגדר בו תלי״ת ודו״ק היטב.

ובני הרב מו״ה עקיבא שיחי׳ אמר די״ל דמש״ה פרוטה של הקדש אינה בטלה ברוב משום דבכל בטול דעת בעלים בעינן כאשר כתב הרמב״ן בח׳ ע״ז ובהקדש הרוצה שיתבטל היינו שיפקע שם ההקדש ויכניס לרשות הדיוט היינו המעילה ובמזיד הלא אינו יוצא לחולין א״כ א״א ליבטל דבלא דעת בעלים לא מתבטל ודעת בעלים הוה מעילה במזיד ודפח״ח ודו״ק.