ע״ב גמר׳ עד כמה משלחה, ופרש״י אם נטלה. ולא ידעתי מה רצה בזה ואולי יש לומר דדוקא לחכמים קמבעי לי׳ דס״ל דמשלח לאחר שעבר ונטלה סגי לי׳ עד שתצא מת״י, אבל לר״י דשלח מעיקרא משמע בעינן שילוח לחלוטין, והטעם דלחכמים דכבר עבר אלאו דלא תקח, אלא שמתקן בשילוח, כל שיצאה מת״י, כבר קיים העשה ויוכל אח״כ לתפשה, אבל לר״י דשלח מעיקרא משמע מצוה הכרחית היא והוא מטעם שכתב הזוהר כדי שתחזור ותבקש את בניה ויתעוררו ע״י זה רחמי שמים על ישראל בגלותם, א״כ לא נגמר העשה במה שיצאה מת״י כמובן אלא דקשה להכניס זאת בכוונת רש״י ז״ל, כיון שלא הזכיר מכל זה מאומה וצ״ע.

אולם הרמב״ם ז״ל לא מפרש כפרש״י דאתא לאשמעינן דסגי בשיצא מת״י ומותר אח״כ לתפשה דלא הזכיר מזה כלום אלא שכתב בהלכ׳ ג׳ וז״ל ״בא אחר וחטף האם מתחת ידו ושלחה, או שברחה מת״י שלא מדעתו לוקה, שנ׳ שלח תשלח עד שישלח מעצמו, והרי לא קיים העשה שבה״ עכ״ל, והכ״מ ז״ל עמד על הלכה זו ולא ציין איה מקומה בגמ׳. ולפע״ד נראה ברור דהרמב״ם ז״ל מפרש כן דברי רב יהודה דאמר, כדי שתצא מת״י דהיינו שישלח הוא בעצמו ולא אחר שחטף אותה מת״י או שברחה שלא מדעתו, ודרש זאת מקרא יתירא דתשלח ודלא כרבא דלעיל דדרש תשלח אפי׳ לדבר מצוה וכמו שהארכתי לעיל והוא לדעת חכמים דליכא מציאות עשה בלא לאו. ולכן אתא תשלח על האי דינא דאם עבר ונטלה יוכל לתקן הלאו דוקא ע״י שילוח מתחת ידו ממש, אבל לא מתוקן הלאו אם אחר חטף ושלח או ברחה מעצמה, אבל לר״י דס״ל שלח מעיקרא משמע אם חטף אחר או ברחה מידו הרי לא עבר אלאו, דלא לקחה עם הבנים ואעשה נמי לא עבר דהרי סכ״ס נשתלחה ממילא, ולר״י ודאי אתא קרא דתשלח אפילו לדבר מצוה דלדידי׳ בלקיחת האם לחודא אין כאן אלא ביטול עשה דשלח, והוו״א דעשה דמצורע החמורה תדחה עשה דשלח ולפ״ז גם אידך מימרא דבמה משלחה חד אמר ברגליה וחד אמר בכנפיה ג״כ לחכמים נאמר, ובעבר ולקח אבל לר״י אי לקח האם עם הבנים כבר עבר ולוקה ואינו משלח, ואם עדיין לא לקח יוכל לקיים מצות שילוח גם במקיש על הקן שתפרח האם, שהאי תשלח לר״י לא אתא שבעינן דוקא מתחת ידו, אלא דאפילו לדבר מצוה כנ״ל, וא״כ בכל גוונא שתפרח נתקיים העשה ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח״כ תפשה נגדי׳ ר״י וכו׳, עיין במל״מ פ״ג הי״ד מהל׳ עבדים דקמתמה מכאן על שיטת מקצת ראשונים דאפילו בלאו הניתק לעשה כמו הענק תעניק כיון דמתן שכרה בצידה אין ב״ד כופין עלי׳, איך נגדי׳ ר״י להאי. ותמה אני על תמיהתו דשאני התם דהלאו אין בו מעשה ובלא״ה אין לוקין עליו, וחקרו אי כופין על העשה מצד שמ״מ מנתקת ומתקנת הלאו, או גם בזה אמרינן דאין כופין כיון שמתן שכרה בצדה, אבל כאן הלא עבר הלאו דלא תקח שהוא בקו״ע ופשיטא דכופין על העשה לתקן הלאו. וכאשר באמת ציוה עליו זיל רבי לה גדפיה ושלחה, ומה נגדי׳ ג״כ הלא פריך עליו הש״ס ומשני דכרבנן ומכת מרדות משום דהתחכם לעבור על הלאו ולתקנו ברמיה, וזה פשוט וברור ואין כאן מקום להקשות מידי ודו״ק.

ע״ש גמר׳ וליחוש לחשדא. וקשי׳ לי הא לא הורה רבא מידי דהרי א״ל האי לא ידיע לך מתני׳ היא דאפי׳ ביצה אחת חייב לשלח, ואי דתימה עוף טהור הוא הלא גם זאת דרך מתמיה קאמר, הרי לא ידע האי גברא דעוף טהור חייב לשלח משמע דתימה הי׳ מפורסם לכל דעוף טהור הוא, והי׳ אוכלין אותה אם לא שנאמר דמאחר דכבר לקחה אי חייב לשלחה תלו בפלוגתא דר״י ורבנן, לכן מקרי הוראה מה שחייבו רבא לשלחו כחכמים ודו״ק.

ולהשלמת הענין אציע כאן קושי׳ אחת נאה שהביא ק״ז זצ״ל מבנו הגה״ק מו״ה שמעון זצ״ל בעודו ילד שעשועים וכן היא בהגהות ק״ז רעק״א ז״ל על המשניות והוא דלר״י דס״ל שלח מעיקרא משמע וכל שלקח לוקה ואינו משלח, נשאר קושי׳ הש״ס לעיל קט״ו ע״א שה״ק ליתסר מצד כל שתעבתי לך, ותירץ הש״ס דשם דלא אמרה תורה שלח לתקלה ליתא, דלר״י לא אמרה תורה שלח אלא קודם שנעשה העבירה והניח הקושי׳ בצ״ע עיי״ש.

והנה קושי׳ זו גם לחכמים קשה לכאור׳ דכל ששלח לבסוף הרי תיקן הלאו וליכא תועבה, ומנ״ל היתר אם לקחה ושחטה דהבשר מותר כמש״כ הרמב״ם בריש פי״ג, וניהו דלרש״י דלמ״ד קיימו ולא קיימו בעינן דוקא תכ״ד אבל אח״כ לוקה ומ״מ משלח ניחא, מ״מ לרמב״ם דס״ל דמצי לקיים העשה כל זמן שהאם קיימת קשה, וגם לרש״י קשה למ״ד בטלו ולא בטלו הרי כל ששלחה ליכא תועבה, וע״כ לומר דהש״ס שם שהקשה שה״ק ליתסר הי׳ סובר, אע״פ שנתקן הלאו ע״י שילוח היינו דנפטר מעונש מלקות אבל מ״מ איסורא דעבד עבד ומקרי תועבה אף דאינו לוקה, הכי נמי י״ל לר״י לפי מה שביארנו דלדידי׳ בנטל האם בלא הבנים עובר רק העשה דשלח ועליו לשלחו כל זמן שהיא בידו, דזאת קתני במשנה דאמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים דחייב לשלח, וזה בין לחכמים ובין לר״י וא״כ גם לר״י עבר אעשה במה שלקחה ע״מ להחזיק בה ונעשה תועבה ומ״מ אמרה תורה שלח גם אחר שעבר אעשה - כן יש לדחוק - ודו״ק.