דף י״ט ע״א, אר״ה א״ר אסי מחלוקת בששחט שני שלישים והגרים שליש וכו׳, אבל הגרים שליש ושחט שני שלישים ד״ה פסולה, דכי נפיק חיותא בעינן רובא בשחיטה וליכא וכו׳, לישנא אחרינא מחלוקת בהגרים שליש ושחט שני שלישים, דריב״י סובר מידי דהוה אחצי קנה פגום, ורבנן התם מקום שחיטה, הכא לאו מקום שחיטה וכו׳ עכ״ל הגמ׳.

הנה בסוגי׳ זו יש מבוכה גדולה בין המפרשים ז״ל, ואני טרחתי הרבה לירד לעומקה דהאי הלכה, ותלי״ת עלתה בידי עפ״י הקדמות והעיקרים שלי לבאר כל חמירא.

הנה כבר ביארתי בעיקר ד׳ כי לדעת רש״י ורמב״ם, בעינן שחיטת כל הסימנים מה״ת, ורק בדיעבד סגי ברוב, אבל דעת ר׳ אושיעא שבתוס׳ לקמן ל׳ ע״ב ד״ה החליד, דמה״ת לא בעינן גם לכתחלה רק רוב הסימן, וכל החותך יותר הוה כחותך בידו וברגלו ולא שייך לשחיטה כלל, ובדבר זה פליגו ר״י ור״ל לקמן ל״ב ע״ב, דלר״ל דבשחט רוב הקנה, הריאה כמאן דמנחא בדיקולא מכש״כ הקנה עצמו, אע״פ דלא נשחט כולו אלא רובא, דהאי מיעוט כמנחא בדיקולא, וא״כ האי שחיטת כולו לכתחלה למאי, והוה כמו דאמרינן לקמן כ׳ ע״ב, וכי מתה עומד ושחוט ה״נ האי קנה כמתה ממש וכמנחא בדיקולא, ולמה יחתוך בבשר המת, והוה כחותך בידו וברגלו, וגרע מזה דהרי האי קנה הרי הוא כנתלש מן הבהמה, ואיך יצויר, שתהני האי פסיקת מיעוט בתרא על הבהמה אבל ר״י שהוא חולק בזה על ר״ל, כאשר ביארתי זאת בסוגי׳ שם ובפתיחה, לית לי׳ דריאה כמנחא בדיקולא, וגם הקנה עצמו לא, ודלא כרשב״א דסובר דהסימנים השחוטים לכ״ע כמאן דמונח בדיקולא דמי דזה ליתא כאשר ביארתי שם, ולכן לדידי׳ מצינן למימר דלכתחלה בעינן מה״ת שחיטת כל הסימנים, כיון דע״י השחיטה עדיין לא נפסק חיותם מן הבהמה, וכמו שהבהמה עצמה כחי לכל דבריה, כן גם סימניה חיין הן ע״י חיבור חזק ואמיץ לאברי הבהמה, כאשר ביארתי במקומו בראיות ברורות.

ולפי האמור, ר״ה בלישנא קמא סובר דרבנן וריב״י נמי פליגו בזה דלרבנן בעינן שחיטת כל הסימן לכתחלה ומה״ת ולכן פוסל בו הגרמה גם בסוף השחיטה, דכל זמן שלא סילק ידו מן השחיטה, כולה חדא שחיטה הוה וכל פסול שאירע בה, בין בתחלה ובין בסוף פוסלת את השחיטה, וריב״י סובר, דלא בעינן לכתחלה מה״ת יותר משחיטת רוב הסימן, וכל שנשחט הרוב בהכשר הסימן כמאן דמונח בדיקולא דמי, והוה כחותך בבשר המת, והא דלא אמר, דריב״י נמי בעי סימן שלם מה״ת, ומ״מ מכשיר כאן בהגרמה במיעוט בתרא, משום דס״ל כל שכשר בדיעבד, אם פסק מלשחוט תו לא מצי מיפסל, וכאשר סובר כן בלישנא בתרא כאשר אבאר, משום דא״כ למה לא פליגו כן בשאר פסולי שחיטה, וכגון בעיקור דסכין פגומה דאיירי בי׳ במשניות שלפני זו, דהוה רבותא יותר, דאפילו במקום שחיטה, תו לא מיפסל אחר שחיטת הרוב, אבל בהגרמה י״ל כיון דלאו מקום שחיטה הוא, הוה כפסק מלשחוט, וסברא זו נזכרת באחרונים, ולומר דבאמת ריב״י לא מכשיר אלא בהגרמה ולא בשאר פסולי שחיטה, לא מסתבר לי׳ לר״ר, כי באמת אין חילוק בזה, דכיון דלהאי לישנא אתא ההלכה לממ״ס, על הגרמה בתחלת השחיטה שפוסלת השחיטה, הרי דשייכא לשחיטה כדי לפסלה עכ״פ, וכמו שביארנו בדה״ק, וא״כ ה״ה בסוף השחיטה, אבל עכ״פ כדי שלא נטעה כן, הוו״ל להעמיד פלוגתתם על מה דסליק מני׳, לכן הוכיח מזה דפליגו אי בעינן לכתחלה שחיטת כל הסימן מה״ת, או סגי ברוב לכתחלה, ואז אין שום חילוק בהאי דינא בין הפסולים, לכן נקט הגרמה לאשמעינן דרך אגב פסול הגרמה, ולפ״ז הא דקאמר, דבהגרים בשליש קמא ד״ה פסולה, דכי נפיק חיותא בעינן רובא בשחיטה, האי טעמא רק לריב״י איתא דרק לדידי׳ נפיק חיותא ברובא, דהיינו חיות הקנה דהוה כמאן דמונח בדיקולא דמי, אבל לרבנן דבעי כל הסימן לכתחלה, הרי עדיין לא נפיק חיותא דקנה כמו דלא נפיק חיותא דבהמה כל זמן שמפרכסת, ואפילו אם נפסק כל הקנה ג״כ לא נפיק חיותא, כמו שביארנו במקומו, אבל לרבנן לא בעינן האי טעמא, דהרי פסולה השחיטה גם במיעוט בתרא ומכש״כ במיעוט קמא, מפני שכל הסימן בשחיטה בעינן, ובמקום שחיטה, ואין זה דומה לחצי קנה פגום, דודאי גם לרבנן כשרה משום דהתם מקום שחיטה, וכ״ז דלא עשה מעשה טרפות לא קפדינן על פסיקת החצי גם בפיסול משא״כ בהגרמה דליכא לפנינו שחיטת הסימן כולו אלא בהגרמה ובזה נמצא עוד טעם מרווח, למה פליגו בהגרמה ולא בעיקור דסליק מני׳, משום דבעיקור הלא לכ״ע כשר במיעוט קמא בקנה, וא״כ אין רבותא כ״כ דמכשיר ריב״י במיעוט בתרא נמי משא״כ בהגרמה דבמיעוט קמא פסול מ״מ במיעוט בתרא מכשיר ומשום דכבר נפיק חיותא דכמדמ״ב.

אולם באידך לישנא דר״ה דלכ״ט בהגרים לבסוף כשרה ופליגו בהגרים בתחלה במיעוט קמא, צריכין לומר דפליגו בהיפך, דרבנן סברו דרק רוב הסימן בעי שחיטה, ומיעוט בתרא כחותך בשר המת, משום דכמאן דמונח בדיקולא דמי, ולכן בהגרים במיעוט בתרא כשרה, אבל במיעוט קמא פסולה, דהרי ליכא רובא של סימן במקום שחיטה, דמיעוט בתרא לא מצטרף לשחיטה, דכמנחא בדיקולא הוה, אבל ריב״י סובר דלאו כמנחא בדיקולא דמי׳, ובעינן לכתחלה כל הסימן בשחיטה, אבל כיון דבדיעבד סגי ברוב, לכן בין הגרים במיעוט קמא ובין הגרים במיעוט בתרא כשרה, משום דרובא של אחד כמוהו, ומה דאמר דטעמא דריב״י דמכשיר בהגרים במיעוט קמא, מידי דהוה אחצי קנה פגום, לאו דדומה לגמרי דהרי בחצי קנה פגום סגי בהוסיף עליו כ״ש בדיעבד, וכאן הרי בעינן שני שלישים האחרונים בשחיטה, וכדאמר ריב״י, מלא חוט ע״פ רובה, הרי דשאני במקום שחיטה משלא במקום שחיטה, אבל לגבי שלא לצרף שליש אמצעי שבשחיטה, לשליש קמא שבהגרמה לפסול, קמדמה אהדדי ואומר, כמו דבחצי קנה פגום חלק השחוט לא מצטרף, אלא להכשיר ולא לפסול, כמו כן בהגרים שליש, אע״פ דלהכשיר לא מצי מצטרף, כיון דלאו מקום שחיטה הוה, אבל לפסול לא מצטרף כלל, דהרי אין כאן שום מעשה טרפות כמו בחצי קנה פגום, ורבנן סברו, התם מקום שחיטה הכא לאו מקום שחיטה, הכוונה בזה כיון דלאו מקום שחיטה, ולא מצי מצטרף להשלים הרוב, במה יתכשר, הלא המיעוט בתרא ודאי לאו שחיטה קחשוב, דהרי היא כבשר המת דכמנחא בדיקולא הוה, אבל בהגרים בשליש בתרא ד״ה כשרה, דהא תנן רשא״כ, האי רשא״כ מתפרש לרבנן באופן אחר ממה שיתפרש לריב״י, דלרבנן האי כמוהו כמוהו ממש קאמר, דהרי לא בעי לכתחלה יותר מן הרוב, אבל לריב״י באמת לאו כמוהו ממש, דהרי בעינן לכתחלה לשחוט כל הסימן, אבל הכוונה דכיון דגם לדידי׳ כשר בדיעבד ברובא, א״כ אין סברא לפסול ע״י הגרמה במיעוט בתרא, ולכן לשניהם רובא שא״כ דלא מיפסל בהגרמה במיעוט בתרא אבל לא מחד טעמא כנ״ל.

וע״ז פריך קושי׳ מושכלת, ומאן לימא לן דהאי רובא דהתם לאו ריב״י אמרו, דילמא ריב״י אמרו וקאי על רובא דשני שלישי בתראי, אע״ג דהגרים בשליש קמא כשר וכדינא דהכא דקאמר ע״פ רובא סגי, והוא מפני דגם המיעוט בתרא שייך לשחיטה, וא״כ מצינן שפיר למימר, דבהגרים במיעוט בתרא פסולה לריב״י, וכדעת רבנן בלישנא קמא, ומנ״ל דהאי רשא״כ קאי אמיטוט בתרא בהגרמה, בין לרבנן ובין לריב״י, והבן את זאת, כי הוא כפתור ופרח.

ועתה נבוא לבאר פלוגתת ר״ה ור״י בהגרים תחלה וסוף, ושחט שליש אמצעי, דר״ה מכשיר ור״י פוסל, ועיין מהרש״א ז״ל על תוס׳ ד״ה הגרים, ויפה כתב, דר״ה ע״כ מפרש הא דריב״י דקאמר ע״פ רובא, דבשעת גמר הרוב יהי׳ בשחיטה ואז דומה ממש לחצי קנה פגום, וכי היכי דשם מהני האי משהו שבשחיטה להצטרף להחצי פגום, כך מצטרף נמי האי שליש קמא של הגרמה לשליש האמצעי.

ולפ״ז לר״ה, בין לרבנן ובין לריב״י, לא בעינן לכתחלה נמי רק רוב הסימן, כי השאר כמאן דמונח בדיקולא דמי ולא פליגו אלא אם שליש קמא של הגרמה, דינו כחצי קנה פגום, או שאני חצי קנה פגום דהוה מקום שחיטה. ויש להסביר קצת סברת ר״ה דמדמה הגרים שליש קמא לחצי קנה פגום, ולא מחלק בין מקום שחיטה לשלא במקום שחיטה, משום דכיון דלדידי׳ כל שנשחט הרוב כמאן דמונח בדיקולא דמי, ממילא בשעת גמר פסיקת רוב הקנה גם מה שלמטה ממקום הגרמה כנפסק דמי, אלא דבכולו בהגרמה גזה״כ דפסול שחיטה הוה, אבל כל שהגמר של הרוב במקום שחיטה שפיר דמי דכולו כמדב״ד, וממילא בשחט תחלה וסוף, והגרים באמצע ע״כ דטרפה, דהרי השליש בתרא לא מצטרף דהוא כמדב״ד, ולכן כאשר חזר ר״ה להכשיר את זאת כר״י, שפיר קאמר לי׳ ר״ח לא תהדר בך, דא״כ הפסדת לקמייתא, דאם תודה דשליש האחרון שייך לשחיטה, א״כ לאו כמאן דמונח בדיקולא דמי, ואיך תצטרף שליש קמא דהגרמה להשלים הרוב כיון דלאו מקום שחיטה הוא, אבל ר״י שפיר פוסל באמצעי בשחיטה ושלישי קמא ובתרא בהגרמה, והכשיר באמצעי בהגרמה ושאר שני שלישים בשחיטה, מפני שסובר דריב״י בעי סימן שלם לכתחלה, ולכן הני שני שלישי שחיטה מצטרפין להכשיר, ושני שלישי בהגרמה מצטרפין לפסול.

וראה זה איך שגה הפליתי ז״ל שגיאה רבתא בפירוש הסוגי׳ הלזו, עיין בי׳ בסי׳ כ׳ אות ג׳, שחולק ביד רמה על הכ״מ והש״ך ויתר הפוסקים, שכתבו דשלא במקום שחיטה בין בקנה ובין בושט לאו נבלה הוה כשנפסק, אלא מהני השחיטה למטה ממקום הפסוקה כמו בשאר טרפות, והוא ז״ל לפי דעתו הביא ראי׳ שאין עליה תשובה נגדם, מהא דמכשיר ר״ה בשחט שליש אמצעי, משום דנפיק חיותא בשחיטה, ומסיק בזה״ל, ולכן ברור דהואיל דנפסק רוב הגרגרת ורובו ככולו בכה״ת, הוו״ל כניטל, ונפסק הגרגרת נבלה עכ״ל, ופלא והפלא שלא שת לבו דהיינו פלוגתא דר״י ור״ה, דלר״ה כל שנפסק הגרגרת הוה כמדב״ד, וממילא דליכא חילוק בין במקום שחיטה ובין שלא במקום שחיטה, אבל ר״י החולק עליו, ואשר ההלכתא כוותי׳ סובר, דגרגרת שנפסק לאו כמונח בדיקולא דמי, ואפילו כולו נפסק, ולכן כל שנפסק למעלה ממקום שחיטה, שפיר מצי שחט למטה ממנה ומה שלא מצי שחט, בנפסק במקום שחיטה, למעלה או למטה ממקום הפסיקה, לאו מטעם דכבר הגרגרת כניטל דמי, וכסברת ר״ל, אלא כר״י ומטעם דכבר הוה נחורה, ונפסלה לשחיטה, ותדע דהרי ר״י דמכשיר בהגרים שליש אמצעי, והוא כשגמר שליש האחרון בשחיטה, דאם פסק ולא גמר פשיטא דטרפה וא״כ איך יוכשר ע״י שחיטת שליש האחרון כיון שכבר איטרף וכנוטל כולו דמי, וזה ראי׳ שאין עליה תשובה היפך דברי הפליתי.

הן אמת, שהני הגאונים מדויל ידייהו קמשתלמו, כי כולם נמשכו אחרי הרשב״א והוא ג״כ שיטת התוס׳, דאחר שחיטת רוב הקנה, עכ״פ הקנה כמאן דמונח בדיקולא דמי, אפילו למאן דל״ל הא דר״ל לגבי ריאה, כי גם בין הראשונים, לא מצאתי זולת הרמב״ם והר״ן בחידושיו שם בסוגי׳ לקמן ל״ב ע״ב, שזכו לידע את זאת, שר״י בר פלוגתא דר״ל לא ס״ל כמאן דמונח בדיקולא דמי, לא הריאה ולא הקנה ולא בסימן אחד ולא בשני סימנים, אבל האמת כן הוא כאשר תראה שם בחידושי, וכאשר גם סוגי׳ זו מוכיחה, וכן סוגי׳ דישנה לשחיטה מתוע״ס לקמן כ״ט ע״ב ודו״ק.