ע״ב גמר׳, אר״י משום ר״י ב״פ, אין שחיטה לעוף מה״ת, שנ׳ ושפך בשפיכה בעלמא סגי, וכתב רש״י ז״ל ואין נבלת עוף קרוי נבלה אלא במתה מאליה, או הרגה במכה שלא ע״י סימנים, אבל נחירה או עיקור סימנים כשר בו עכ״ל, וכן כתבו התוס׳ דף כ׳ ע״א ד״ה לא אמרן, דניהו דאין שחיטה לעוף מן התורה אבל נחירה בסימנים ודאי בעינן, והוכיחו כן מהא דקאמר הכא בסמוך, ואי אמרת אשל״ע מה״ת תהני לי׳ סכין לטהרה מידי נבלה, הרי דבעינן עכ״פ חתיכת סימנים כדי להוציאו מידי נבלה, אלא דיש לראות מנין לנו דנחירה בסימנים בעינן, הלא בשחיטה נשא ונתן הש״ס, שחיטה מן הצואר מנ״ל, עד דמסיק, דאתא מהלכה, וכאשר אמר רבי לקמן דנצטווה משה על הוושט ועל הקנה וכו׳, וא״כ בנחירה נמי צריכין לומר דהיה הלכה על הסימנים ורוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, והוא דבר שקשה לשמוע, דאז כל מה שאמר רבי לקמן דנצטווה משה על הוושט ועל הקנה ועל א׳ בעוף וב׳ בבהמה הכל הוא ג״כ הלכות נחירה.

והנה מדברי הרמב״ם נראה דלא סבר בזה כרש״י ותוס׳, דיהי׳ לנחירה הלכה מיוחדת בסימנים דוקא, דז״ל בפ״ד הי״ז ״כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין ואוכלין כשאר העכו״ם וכו׳״ עכ״ל, הרי מפורש אומר דלא היו להם ציווי מיוחדת על הנחירה אלא היו נוחרין ואוכלין כשאר עכו״ם, והוא לכאור׳ פלא, הלא שאר העכו״ם לא נצטוו על הטרפה והנבלה, רק על אבמה״ח, ולכן יכולין להמית הבע״ח, באיזה אופן שירצו אבל ישראל גם במדבר נצטוו על הנבלה בלאו דבשר בשדה טריפה ל״ת, כמו שביארתי בפתיחה בעיקר ט׳, וא״כ איך היו יכולים לנחור ולאכול כשאר עכו״ם בלא ציווי מפורשת, על אופן הכנת בשר לאכילה, אבל שם ביארתי דמתה מאליה גם לב״נ אסור דהוא ק״ו מאבמה״ח, דהוא מיתת אבר הוא מקצת נבלה וכאשר דרשו כי ימית מן הבהמה על אבמה״ח שמטמא מכש״כ מתה כולה, אבל כל שממית הבע״ח לצורך אכילה, כדרך הנהוג בין העמים, לא הי׳ נקרא נבלה, ורק אחר שנצטוו על הזביחה כשנכנסו לארץ, נצטוו ג״כ על נבלה חדשה, שהיא כל שהמית בע״ח שלא ע״י שחיטה הוגנת נבלה מקרי, וע״ז אתא הלאו דל״ת כל נבלה, אולם להמליץ בעד שיטת רש״י ותוס׳ צ״ל, דמושפך את דמו דכתיב אצל חיה ועוף, אנו למדין דבעינן שימית הבע״ח ע״י שפיכת הדם ממש, דהרי כתיב וכסהו בעפר, והיותר מסוגל לשפיכת הדם המה הסימנים עם וורידי הצואר, וכן משמע מדברי רש״י דבסמוך, בד״ה לטהרה מידי נבלה, שכתב וז״ל״, ואין כשר בו׳ אלא נחירה שהוא בסימנים, כדכתיב ושפך וכו׳״ עכ״ל.

ודע דלמ״ד אין שחיטה לעוף מן התורה יוצאים שתי חומרות, א) שבעינן דוקא שפיכת הדם ממש, ושחיטה יבשתא פסולה כי ושפך את דמו כתיב, ועיין לקמן במשנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, דשחיטתו כשרה, שכתבתי שם, דלכן מנה התנא הני שלושה מיני בע״ח הטעונים שחיטה, לענין דין זה, ולא קתני סתם השוחט ולא יצא דם, משום דקאתא לאשמעינן דאפילו בעוף הדין כן, ולאפוקי מהני תנאים דס״ל אשל״ע מה״ת, ב) דמפרכסת אסור להאי מ״ד בעוף, משום דרק בשחיטה התירה התורה מפרכסת ולא בנחירה, דבעינן מיתה, אלא שבזה כתבתי אני כבר לעיל דכל שיצא דם הנפש הוה כמתה, וא״כ היינו הך דלעיל.

ואם תקשה לך למה לא נאמר, דמצות שחיטה בקרא דוזבחת להוסיף אתא ולא לגרוע, דהיינו להחמיר ולא להקל, דבעינן זביחה בכל הלכותיה, אבל גם שפיכת הדם ממש עד שתצא נפשה בריבוי הוצאות הדם, על מדוכה זו כבר ישב הפרמ״ג שנתקשה לי׳ מנ״ל לחז״ל דהשחיטה מתרת איסור אבמה״ח, עד שאמרו דמצי חתך כזית מבית טביחתו, מיד אחר מעשה השחיטה אף שעדיין היא חי׳ לכל דבריה, ולא היה פנאי למעשה השחיטה לפעול בה מאומה, ויותר מזה אתה רואה, דר״י דאמר במשנה עד שישחוט את הוורידין, וכן תנא בברייתא המובאה לקמן, וורידין בשחיטה דברי ר״י לא הניחו הדברים על פשטותן אלא מגיהים עד שינקוב את הוורידין, וורידין מנקבים בשעת שחיטה ולא מטעם שחיטה אלא מטעם איסור דם ולכתחלה, וגם הא דקתני בתוספתא מובא בתוס׳ לעיל, דר״י פוסל בעוף עד שישחוט את הוורידין, לא מפרשינן כמשמעו דפוסל בדיעבד ומשום דבעוף עכ״פ, דכתיב ושפך את דמו בעינן שחיטת הוורידין, אלא מפרשים בדוחק, לאו דוקא פוסל בדיעבד, אלא כלומר אסור, עכ״ל, מכל זאת תראה איך רחקו דעה זו, דנבעי הוצאת דם הנפש ע״י שחיטה, רק חזקו במסמרות נטועים דאחר שנצטווינו על הזביחה לא בעינן יותר אלא חתיכת הסימנים בלבד, והוא המתרת מיד, ובפתיחה הארכתי לבאר דבר זה עיי״ש היטב, אלא דכאן דיליף מקרא דושפך את דמו, דאין שחיטה לעוף מן התורה, קשה טובא. והא האי פרשה במדבר נאמרה, ואז גם בהמה הי׳ בשפיכה בעלמא, לר״ע דהלכתא כוותי׳, וכך מבואר לעיל דף י״ז ע״א, דפריך שם לר״ע ממתני׳ דלקמן דהנוחר והמעקר פטור מלכסות, ופרש״י שם וז״ל ״והא על כיסוי הדם במדבר נצטוו, ונחירתן היתה שחיטתן, והנוחר בזה״ז נמי נבעי כיסוי״, עכ״ל אלא כשנכנסו לארץ נצטוו על הזביחה, הן בבהמה והן בחיה ועוף, וכאשר תנא רבי לקמן בברייתא, וא״כ האי ילפותא דמושפך, דבשפיכה בעלמא סגי, אין לה מקום כלל, שוב ראיתי כי הפלתי ז״ל בריש ספרו עמד על קושי׳ החמורה הלזו, וכל דבריו במחכ״ת אינם ראויין לגאון כמותו, ולכאור׳ רציתי לומר דהאי תנא כרי״ש ס״ל, דבשר תאוה איתסר להם במדבר, ולא הי׳ נחירה מעולם מתרת אלא שחיטה דילפינן חולין מקדשים דכתיב ושחט את בן הבקר, אלא דעוף לא נילוף לא מהיקשא ולא משאר ילפותות משום דכתיב ושפך, הרי מקרא מלא דבשפיכה בעלמא סגי, אבל כפי הנראה לעיל מתוך הסוגי׳, וכאשר כתבו שם התוס׳, גם ר׳ ישמעאל מודה בצבי ואיל וכל שאינם ראויין למזבח הי׳ מותר בנחירה, אלא דדבר זה צריך אצלי תלמוד, ועיין בפתיחה.

אולם יש לי תירוץ מרווח על הקושי׳ עפ״י מה שביארנו דעת הרמב״ם, דעל הנחירה לא היה ציווי מעולם, אלא דכל שהמית כדרך הממיתים לצורך אכילה, אינו לא טרפה ולא נבלה, וא״כ י״ל דהאי מ״ד דאין שחיטה לעוף מן התורה סובר, דהאי ושפך את דמו, ציווי הוה ומצוה כמו הכיסוי, ופי׳ הקרא ״כי יצוד ציד חיה או עוף״, אז אני מצוה עליך ״ושפך את דמו וכסהו בעפר״ והנגינה נמי מורה דושפך שייך לעשה דוכסהו, ואינו מתנאי המאמר לומר כי יצוד וכו׳ ושפך את דמו, אז אני מצוה לך וכסהו בעפר, דהרי האתנחתא עומדת על תיבת אשר יאכל קודם ושפך את דמו, ואם ושפך אלעיל קאי, והוא מתנאי המאמר, הי׳ בעל המסורה להעמיד האתנחתא אחר ושפך את דמו, וכמו דכתיב, ואכלת ושבעת וברכת, והעמיד האתנחתא על תיבת ושבעת להפרידו מן וברכת שהיא המצוה, וזה ברור, וכיון דושפך מצות עשה הוא ושייך לוכסהו בעפר, א״א לומר דרק במדבר שייך האי עשה, ונתבטלה כשנכנסו לארץ, דדומי׳ דוכסהו לעמה״ת, אבל אנן דס״ל יש שחיטה לעמה״ת באמת צ״ל דישפך דמו הוא מתנאי המאמר, ולא כבעל המסורה, (שכן מצינו הרבה דבעל המסורה הוא נגד ההלכה), ויותר נראה לקיים המסורה גם לדידן ולומר, דאנן ס״ל דהאי ושפך את דמו שייך למצות כיסוי, דהרי בעינן עפר למטה, ומפרשינן הקרא דושפך את דמו בעפר וגם וכיסהו בעפר, דהאי בעפר קאי נמי על ושפך, וכן יש לפרש מה דאמר שם בפרק כיסוי הדם דבעינן עפר למטה מדכתיב ״בעפר״ ולא כתיב ״עפר״ דכוונתו דאלו קאי רק על וכסהו הוול״ל עפר אבל אי קאי גם אושפך אז שפיר כתיב ושפך בעפר, והוא דבר נאה ומתקבל בס״ד ודו״ק.