ע״ב גמר׳ אמר רבא, חכים ר״י ברי בטרפות כר״י, אלמא אחד דקאמר או הא או הא, עכ״ל הגמ׳. ויש לתמוה, וכי גברא אגברא קא רמית, ומי עדיף רבא וברי׳ החכים, מר״נ החולק על ראב״א, ואומר או ושט או קנה, וע״כ צ״ל דמ״מ ממעשה רב קפריך, דמוכח דגם למעשה לית מאן דחש לי׳ לראב״א, אלא דעדיין קשה דהוו״ל להביא ממעשה בכל יום, דשוחטין עופות ולא בודקין אם נשחט הושט, רק תוקפין אאגודל ואם יוצא הקנה מכשירין כמו שאנו עושין היום, דמסתמא גם אז כן היו עושין, ולמה לי׳ להביא ממעשה שאירע דממסמס קועי׳ דמא, אבל י״ל דכיון דלכתחלה בעינן שני סימנים, או מדאורייתא או מדרבנן, ובזמן הגמ׳ עדיין לא פסלו שהיי׳ משהו אפילו בעוף לא, הי׳ תמיד בודקין אם נשחט גם הושט, כדי לגמרו, אם לא נשחט תוך שיעור שהיי׳, וכמש״כ הרשב״א ז״ל בריש מכילתן דף ג׳, דמומר מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט, אף דאי לא בדק בסימנים נבלה, משום דמסתמא יבדוק, ואם ימצא שלא נשחט הרוב ישלים תוך שיעור שהיי׳, וא״כ כל שחיטות שלהם בעופות נמי כן היו דבודקים גם את הושט, וגמרן אם לא הי׳ נשחט, ולכן לא הי׳ מצי מביא ראי׳ ממעשה בכל יום ודו״ק.

ע״ש א״ר חכים יוסף ברי בטרפות כר״י, הנה לדעת רש״י דמה״ת לא בעי לכתחלה יותר מסי׳ אחד ורבנן הוא דחששו שמא לא אתא למיעבד רובא דחד, י״ל דהכא ליתא להאי חששא, דלכאור׳ קשה מהא דאמרו לקמן קכ״ג ע״א דבטלית טבולת יום לא חיישינן שלא יקרע רובא ויאמר על מחצה או פחות ממחצה שהוא רוב, משום דלא חס עלה למיקרעה בשופע, וא״כ הכא בשחיטה ודאי דלא חס למישחט ואיך חששו שלא ישחוט רובא, אבל הענין כך הוא, דחששו שמא יארע שלא ישחוט רובא ויעבור זמן שהיי׳ להשלים השחיטה, ואז יהי׳ דררא דממונא והפסד, דיצטרך להטריף, לכן ידמה על מחצה שהוא רוב, ולכן החמירו לשחוט לכתחלה כל שני הסימנים, וממילא הוא רחוק שיארע לו שחיטה מצומצמת כזו, אמור מעתה כל זאת במקום שאינו אוחז הקנה כדי שלא לנגוע בושט, שפיר חששו שמא יארע לו שחיטה מצומצמת, ולהשלים לא יהי׳ בידו, משום שיעבור זמן שיעור שהיי׳, ויהי׳ החשש שמא נקב הושט או דבאמת נקב הושט ולא יכול להוסיף על הקנה משום שהיי׳ אבל כאן שאוחז את הקנה באופן דבטח לא נגע בושט, תו לא שייך החשש שמא יאמר על מחצה שהוא רוב והא מצי להשלים כל היום, כי ממ״נ אי איכא רובא בקנה כבר איתכשר ואי ליכא רובא הרי על חצי קנה פגום מצי להוסיף כ״ש, וכמו ששנינו בסוף העמוד בשחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה אח״כ דשחיטתו כשרה ממ״נ, ואי דלרש״י דשהיי׳ במיעוט בתרא נמי לחומרא דמסיק בתיקו, מ״מ כאן בספק לית לן בה, וזה קרא לי׳ חכמה עד שאמר חכים ברי וכו׳.

ולדעת הרמב״ם דצריך מה״ת לכתחלה ב׳ סי׳ צ״ל היינו במקום דאפשר, אבל כאן כיון דלא אפשר באופן אחר שרינן לי׳ לשחוט לכתחלה רק סימן אחד, אלא דלא ידעתי איזה חכמה איכא בהאי חידוש דין, ולומר כפשוטו דמצא דבר חכמה בהאי עצה דלשחוט רק הגרגרת לחוד, קשה לקבלו, כי הוא דבר שכל בר בי׳ רב יוכל לאמרו ואולי דחידש לן שלא נאמר דכל שהוושט אינו ראוי לשחיטה אפילו מחמת חשש טרפות אינו ראוי׳ מקרי וממילא גם שחיטת הקנה לא מהני דהרי שניהם ראוים לשחיטה בעינן, קמ״ל דהאי ראוי מקרי, ויש בענין זה חילוקי דינים ולא כל המקומות שוות, עיין בפסחים דף פ״ח ע״ב ודוק.

ע״ש בעי ר׳ ירמי׳ וורידין לר״י שהה בהן דרס בהן מהו, הלב ארי׳ רוצה להוכיח מכאן שיטת רש״י, דהאיבעי בהחליד ושהה במיעוט סי׳ קאי על מיעוט בתרא, דהרי כאן ודאי לא עלה ע״ד ר״י, דוורידין יעכבו בדיעבד אם לא שחטן, דפשיטא דוורידין לא נאמרו בתורה או בהללממ״ס, אלא ודאי ר״י רק לכתחלה קאמר לשחוט את הוורידין, ומ״מ מסתפק ר׳ ירמי׳ אולי שהיי׳ ודרסה פוסל בהם וסיים שזה ברור ע״ש.

ותמהני על גאון כמותו איך ישגה שגיאה רבתא כזו, וגם עירבוב דברים ראיתי כאן, דלכתחלה ודיעבד מה בעי הכא, דלפי דעתו, דלא נזכרו וורידין לא בקרא ולא בהלכה גם לכתחלה לא נזכרו להצריך שחיטתן, וע״כ דר״י רק מדרבנן אצריך וורידין וא״כ שפיר אפשר דאף בדיעבד פוסל מדרבנן, ואם נניח לו דגם זאת פשיטא דרבנן לא תיקנו שחיטת וורידין לעיכובי ורק לכתחלה, א״כ נאמר דרב ירמי׳ עלה ע״ד דאפילו במה דאצריכו רבנן לכתחלה, אית בי׳ פסול שהיי׳ ודרסה ליפסיל, וזה יותר ממה שסובר רש״י, דרש״י במיעוט בתרא אמר למלתי׳ ומפני שלכתחלה בעינן כל הסי׳ מה״ת וכאן רצה ר״י לפסול שהיי׳ ודרסה במה דאצרכו רבנן רק לכתחלה אתמהה.

אבל הדבר פשוט כביעא בכותחא דר׳ ירמי׳ קמסתפק אי ר״י מדין שחיטה קאמר וממילא הוא מה״ת ולעכב, ושפיר נזכרו בקרא, דהרי ושחט וזבח דרשינן דבמקום שזב ושח חטהו, מן הדם, וגם ושפך את דמו דכתיב בחיה ועוף מן הוצאת הדם ממש קמשתעי וכאשר הארכתי בזה למעלה ושפיר איכא מקום טובא לומר דאוורידין קפיד בשחיטה, וכן מפורש ברש״י ז״ל שכתב בד״ה דרס בהן, וז״ל ״שחיטה ממש בעי ר״י או לא, ר״י לא שמיע לי הא דר״ח״ עכ״ל, הרי דאם שחיטה ממש בעי ר״י, אז ליתא לדר״ח דמחלק בין עוף לבהמה, דלאו משום דם הוא, אלא משום דשייך לשחיטה, ואז ע״כ מה״ת הוא ולעכב, ואינו דומה למיעוט בתרא, דמה״ת איכא חילוק בין לכתחלה לדיעבד, משום דשם אתא ההלכה דרובו של אחד כמוהו, אבל כאן, אי שחיטה הוצאת דם הנפש הוא, ע״כ הוורידין מעכבים דבלא וורידין ליכא שפיכת דם הנפש, וכל זאת פשוט וברור, ודו״ק.