ע״ב גמר׳ אר״ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף, ור״י אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, אמר רבא הכל מודים וכו׳, לא נחלקו אלא בשחט סימן אחד בחוץ וסי׳ אחד בפנים, למ״ד ישנה וכו׳ מחייב ולמ״ד אינה וכו׳ לא מחייב, אמר לו רבה ב״ש, מר לא אמר הכי ומנו ר׳ יוסף, היכי דשחט סי׳ אחד בחוץ וסי׳ אחד בפנים נמי פסול, שהרי עשה בה מעשה דחטאת העוף בחוץ, לא נחלקו אלא כגון ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרו בפנים, לזה מחייב ולזה לא מחייב, עכ״ל הגמ׳, והיא מוקשה עד מאד אין יוצא ואין בא בה, רש״י ז״ל פי׳ דבעוף קאי, והתוס׳ דחו דא״א לפרש כן, לכן פרשו דבבהמה קאי, והי׳ מיפטר למ״ד אינה וכו׳, אבל חידש לן ר׳ יוסף, דמ״מ מודה האי מ״ד דחייב, משום שעשה מעשה דחטאת העוף, והא דקאמר רק פסולה לאו דוקא דחייב נמי לכ״ע, וצ״ל הא דקאמר שעשה בה מעשה דחטאת העוף, לישנא דלעיל מניה נקט, והכוונה שעשה שחיטת העוף דעלמא, דכיון דמצינן בעוף בסי׳ אחד שחיטה מקרי, ה״ה בבהמה שם שחיטה גם על סי׳ א׳, אלא דלא מתכשר כי אם בשנים, וכאשר כתבנו לקמן ל״ב בסברת ר״ע, כי סברתו בזה קיימת דגם ר׳ ישבב לא פליג עליה מסברא, אלא דהחזירו מכח ההלכה, דכל שנפסלה אפי׳ במיעוט סימנים הוה שחיטה פסולה ולא טרפה ששחטה, ולכן בגמר השחיטה כהוגן, הדרינן לסברא דגם סי׳ אחד שחיטה מיקרי לחייבו משום שחוטי חוץ כצ״ל, וכן הבין ע״כ המהרש״ש ז״ל בהגהותיו שם בסוגי׳ שמביא ראי׳ לסברת ר״ע, מהאי דכן עשה בה מעשה דחטאת העוף, דאם נפרש כפשוטו דחטאת העוף דוקא קאמר אדרבה הראי׳ תתהפך לסתירה, אלא דמה שכתבו התוס׳ דפסולה דקאמר לאו דוקא, הוא קשה מאד, דאיך אפשר לומר כן, כיון דר׳ יוסא בעצמו משנה לשונו בסוף דבריו מפסול לחיוב וקאמר אלא במיעוט סימנים פליגו, דלזה מחייב ולזה לא מחייב, וכן מצאתי בהגהות מהרש״ש שמתפלא ע״ז, אבל עוד יותר קשה על קושי׳ התוס׳ שהקשו בעצמם על פירושם, מהא דלקמן מ׳ ע״ב, דשוחט בשבת בחוץ לע״ז דחייב ג׳ חטאות, והוצרך לאוקמא בחטאת העוף ובחצי קנה פגום, אבל בזבח בהמה לא, דמכי שחט סי׳ אחד אסרה ואידך מחתך בעפר הוא, והרי כאן מחייב לכ״ע בסי׳ אחד בבהמה, ותירצו דשאני הכא דגמר השחיטה בפגם אבל התם כיון דלע״ז שחטה ונאסרה בסי׳ אחד, אידך כמחתך בעפר וכנתקלקלה בשחיטה יחשב עכת״ד התוס׳, וכבר צווחו על דברי התוס׳ אלו, דהלא כמחתך בעפר דקאמר הש״ס שם, היינו דתו אינה בהמת קדשים הראוי׳ לבא לפנים, אבל לא שהשחיטה תהיה נפסלת עי״ז, דהלא משנה שלימה הוא באוא״ב ובכיסוי הדם, דשוחט לע״ז חייב משום אוא״ב, וכיסוי הדם, ואיך קאמרו דהוה כנתקלקלה בשחיטה, ואין זה דומה למה שכתבו התוס׳ בד״ה אירע פסול בשחיטתה ודו״ק, ולא עוד אלא דאני רואה, דלר״ל דסובר אינה לשחיטה וכו׳, ע״כ א״א לחייב בסי׳ א׳ בחוץ, אם נאמר דצריך עכ״פ לגמור השחיטה כאשר כן הוא באמת, דהנה לקמן דף ל״ו ע״א, פליגו רבי ור׳ חייא בשוחט והתיז דם על הדלעת בין סי׳ לסי׳ אי מכשיר או לא, וקאמר דפליגו בפלוגתת ר״י ור״ל, דרבי סובר דמכשיר סובר ישנה וכו׳, ור״ח דסובר אינו מכשיר סובר אינה וכו׳, וקאמר שם ר״פ, דהכל מודים היכא דלא נתקנח הדם דמכשיר, כי פליגו בנתקנח בין סי׳ לסי׳, ונתקשה שם בחידושי הר״ן דכיון דקאמר דלכ״ע בלא נתקנח מכשיר, ע״כ משום דאגלאי מלתא למפרע דמעיקרא שם דם שחיטה עלה, א״כ איך קאמר לעיל דלפלוגי בהכשרה דפרה בתרי גברא או בתרי סודרא, והא לכ״ע מטמא דאגמל״מ דשחיטה הוה, ונדחק הרבה, אבל יפה כתב בזה הלב אריה, דודאי מודה ר״ל על גוף השחיטה שאם נגמרת בהכשר, אגמל״מ דכולה שחיטה הוה, וממילא האי דם לאו דם מכה הוא, ולכן בלא נתקנח עדיין, נוכל האי דם להכשיר עתה אחר שנתגלה דדם שחיטה הוא, אבל בנתקנח שצריכין אנו לומר דהכשיר אז קודם הגילוי, בזה סובר ר״ל ור״ח דאית לי׳ כוותי׳, דלא מהני הגילוי על דבר המסתלק, דאנן בעינן שאז כאשר הדם על הדלעת יכשיר, ואז עדיין לא נתגלה ור״י ורבי סברו, דהגילוי מהני גם על דבר המסתלק, שנאמר שעשה פעולתו אז קודם שנתגלה, ולכן שפיר קאמרינן לעיל בתרי גברא ותרי סודרא דהוא כמו נתקנח הדם, דהא אזדא לי׳ מעשה קמא ואם אז לא נטמא בשעת מעשה איך יטמא למפרע, כי בזה פליגו ר״י ור״ל אי אמרינן אגמל״מ אדבר המסתלק, אבל לאחר הגילוי, לכ״ע מהני הגילוי לדון עלי׳ כפי אשר נתגלה עתה, דיינו לומר דכולה שחיטה מיקרי, וממילא מצי הדם שניתז באמצע להכשיר עתה אחר הגילוי, עכת״ד הלב ארי׳ ז״ל וה״ה הדברים שנאמר למ״מ, ובזה יישבתי היטב קושי׳ התוס׳ כאן ד״ה אר״ל שהקשו מאחר דס״ל רבא בזבחים ל׳ כר״ל, דאין לשחיטה וכו׳, למה לא חשיב בהדי הני תלת הלכה כר״ל לגבי ר״י ביבמות ל״ו ע״א, ולפי האמור דפליגו אי מהני אגמל״מ בדבר המסתלק, הרי הוא ממש אותו הפלוגתא דחולץ למעוברת שהיא בין הני תלת, כי גם שם פליגו אי מהני החליצה שכבר נסתלקה קודם הגילוי שהפילה, וא״כ היינו הך ולמה לי׳ לחשבו בפ״ע, ופלוגתא זו תמצא עוד כמה פעמים בש״ס כמו בבע״ח למפרע גובה ועיין היטב לקמן ע׳ ע״ב בסוגי׳ דמבכרת, אבל עכ״פ היוצא לנו מזה, דר״ל דס״ל דלא מהני הגילוי למפרע על דבר המסתלק, איך אפשר שיתחייב על שחוטי חוץ בסי׳ אחד, מאחר דמתלי תלי וקאי, עד שיגמור השחיטה, כי בלא גמרה או גמרה בפסול, לכ״ע פטור, ואיך יתחייב על מעשה שעברה קודם הגילוי, וזו קושי׳ עצומה על׳ התוס׳, ועתה נראה איך פסק הרמב״ם ז״ל דינים אלו היוצאים מתוך הסוגי׳, הנה בפ״ד מה׳ שחיטה הי״ג כתב ״התחיל העכו״ם לשחוט מיעוט סימנים וגמר ישראל וכו׳ פסולה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף״, ותמה הלח״מ דהלא בגמ׳ אמרו דבשחט סי׳ אחד נכרי וגמרו ישראל דפסולה לכ״ע, ולמה תלה הרמב״ם הפסול בהא דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ולא מצא מענה לזה, בפ״א הי״ח מפסה״מ כתב הרמב״ם ״שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים וכו׳ פסולה שישנה וכו׳״ הרי דתלי הפסול במ״ד ישנה וכו׳ ובגמר׳ אמרו, דשחט א׳ בחוץ וא׳ בפנים לכ״ע פסולה, אבל כאן יותר תמוה, דכיון דפסק כר״י דישנה וכו׳ הרי מסקינן דבמיעוט סימנים בחוץ לא די שפסול לר״י, אלא חיובא נמי חייב, ואיך כתב הרמב״ם דוקא פסול ולא חייב וכאן אין לדחוק כש״כ התוס׳ דלאו דוקא, דא״כ עיקר מקום דין זה הי׳ בה׳ שגגות, ולא בפה״מ, ובשגגות לא הזכיר מדין זה כלום, ולא עוד אלא דשם מבואר להיפך, בפ״ד ה״א שפסק שם בשוחט בהמת קדשים בשבת בחוץ לע״ז חייב שלש וכתב וז״ל: ״ובמד״א באומר בגמר זביחה עובד אותה, אבל אם לא הייתה כוונתו לכך, מששחט בה מעט לע״ז תאסר, ואינו חייב משום ש״ח עד שישחט שנים או רוב שנים, ונמצא כשגמר השחיטה שחט בהמה אסורה לקרבן שאינו חייב עלי׳ משום ש״ח כמו שביארנו״ עכ״ל הרי ביאר הרמב״ם דפטור, משום דבגמר השחיטה אינו ראוי׳ לבא לפנים, אבל לא כמש״כ התוס׳ משום דהוה שחיטה פסולה, ועתה אם הרמב״ם פסק כר״י דישנה וכו׳ למה לא מתחייב על תחלת השחיטה שאז הי׳ ראוי לבא לפנים ואי דצריך לגמור השחיטה הרי גמרה בהכשר מצד השחיטה, ואי דלע״ז, הרי אנן פסקינן שחיטה שא״ר שמה שחיטה, ואחרי העיון מצאתי תלי״ת שאין כאן שום קושי׳ והכל מכוון דהנה עיקר פלוגת׳ ר״י ור״ל הוא כמבואר מתוך הסוגי׳, בהתיז על הדלעת באגמל״מ בדבר המסתלק, אבל על גוף השחיטה לכ״ע אמרינן אגמל״מ, לקרוא כל המעשה בשם שחיטה, דהיינו דגם תחלתה לאו מעשה טרפות הוה, אלא חלק מחלקי השחיטה, ולכן כל שלא נתקנח הדם מכשיר הדם עתה אחר הגילוי, משום דנתגלה דהאי דם לאו דם מכה הוה כמש״כ לעיל, אולם כדי לחייב על ש״ח לא די בזה דניהו דנתגלה דגם ההתחלה הי׳ שייך לשחיטה והיא חלק ממנה, עד שדם הניתז לאו דם מכה נקרא, אלא דם שחיטה, אבל הלא בש״ח כתיב איש אשר ישחט בחוץ, וכי חלק שחיטה בשם שחיטה יקרא, לחייב עליו חטאת, וכן בשחט גוי מקצת סימנים לדעת הרמב״ם ז״ל דלא בעינן שחיטת ישראל דוקא, ולכן שחיטת נכרי דהוה כח אדם הי׳ כשרה, אלא דאסורה מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, מכאן שזבחו אסור, ליכא למימר כמש״כ רש״י ז״ל דפסול גם לר״ל, משום דניהו דלאו שחיטת נכרי הוה, מ״מ פסולה, דהוה לי׳ כקוץ בעלמא, דזה ליתא לרמב״ם דאם לא יקרא בשם שחיטת עכו״ם, אז כשר דלא מקרי זבחו, וניהו דהאי מיעוט עכ״פ אינו זבח ישראל, מה בכך והלא לא בעינן זבח ישראל אלא למצוה, רק כח אדם בעינן והא איכא וא״כ הוה ג״כ כשחוטי חוץ, דבעינן זבח נכרי כדי לפסול, ואיך נאמר דתחלת השחיטה זבחו מקרי, משום דמצטרף להיות חלק הזביחה, כי הגילוי לא פעל רק שתהי׳ נקראת חלק מן השחיטה, ולא בשם זביחה סתם, ולכן לא נזכר בגמ׳ במימרא דרבא בהכל מודים, וכן במה דפליגו, רק שחט סימן אחד, ולא מקצת סימנים, ובסימן אחד כבר כתבנו דשמעינן מדר״ע דבשם שחיטה יקרא אף בבהמה, אלא דעדיין אינה שחיטה כשרה עד שישחוט סימן השני, ולכן קאמר דשחט סימן אחד נכרי וסימן אחד ישראל, הכל מודים דפסולה, דהרי איכא שם זבח עכו״ם גם על סימן אחד אפי׳ בלא סימן שני, והא דקאמר שהרי עשה בה מעשה טרפות, הכוונה דאי לאו דאיכא מעשה טרפות בסי׳ אחד, ודאי דלא הוה שם שחיטה עליו, אבל כיון דאיכא מעשה טרפות, הוה שם שחיטה על סימן שלם, ואם תרצה לדקדק יותר אמינא לך דרבא באמת ס״ל, דוזבחת לגבי ישראל לעכב נאמרה כאשר נראה ממה שאמר רבא לקמן ל״א ע״ב, בהא זכנהו ר׳ נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב, וכו׳ אנן לא פסקינן בזה כרבא, כאשר מתבאר באורך בקונטרתי מצה שמורה עיי״ש, וקאמר עוד דבעולת העוף אם מלק סי׳ אחד למטה וסי׳ אחד למעלה, נמי לכ״ע פסולה, משום דעשה מעשה דחטאת העוף למטה, וכמש״כ הרשב״א ז״ל, דמליקה דומי׳ דשחיטה בזה, וכיון דמצינן שם מליקה על סי׳ אחד בחטאת, ה״ה דבעולה שם מליקה עליו, לפסלו בעשאו למטה שלא כמצותו, דלכל הני לא בעינן שום גילוי, אבל קאמר דפליגו בשחט סי׳ אחד בחוץ וסי׳ אחד בפנים, דניהו דשם שחיטה איכא על סי׳ אחד, אבל לא שם שחיטה כשרה, וכדי לחייב על ש״ח הלא שחיטה כשרה בעינן, וזאת שהיא שחיטה כשרה תלי׳ בהגמר, דאם לא גמרה או גמרה בפיסול, הרי פטור דלאו שחיטה כשרה יקרא אלא שחיטה פסולה, ולכן בזה פליגו, למ״ד אגמל״מ על דבר העבר ומסתלק, חייב כרת וחטאת על סימן אחד בחוץ, אם גמרו בהכשר בפנים, ולמ״ד דלא אמרינן אגמ״ל אדבר המסתלק, לא מחייב וע״ז קאמר רבה ב״ש, דר׳ יוסף לא קאמר הכי, דמשמע לי׳ מדלא אמר רבא דלענין לפסול קרבן נמי לא פליגו דפסול, דס״ל לרבא דלר״ל קרבן כשר נמי הוה וזה ודאי ליתא, דהא אמרינן בלא נתקנח הדם לכ״ע מכשיר, משום לגבי׳ השחיטה עצמה כ״ע אית להו אגמ״ל, וא״כ לענין לפסול הקרבן הוה כלא נתקנח הדם, דעתה שהקרבן לפניך אגמ״ל דנשחט בחוץ סי׳ אחד שחיטה כשרה, ואיך נכשיר הקרבן נגד האי גילוי, ולכן קאמר דהיכי דשחט סי׳ אחד בחוץ, ניהו דלגבי חיובא דכרת וחטאת דהוה כנתקנח הדם, פליגו ר״י ור״ל כנ״ל, אבל לענין פסול מודים דפסולה, משום דעשה מעשה דחטאת העוף, וכאשר פירשנו למעלה, דלשון דלעיל נקט, והכוונה דעשה מעשה דשחיטת העוף דלכ״ע שם שחיטה עלה, ושהיא כשרה, ע״ז מהני הגילוי כדי לפסול, אבל לגבי חיובא ודאי פליגו, דהא הוה כנתקנח הדם, אלא דחידוש דפליגו גם במקצת סימנים, וזה תלוי בפלוגתת אגמ״ל, אלא דלר״י לשיטתו, גם על נקב הוושט לבד, שם שחיטה עלי׳ והאי מתוע״ס סוף דקאמר, מתחילה ממש קאמר, דהיינו מיד שעשה בושט מעשה טרפות, ולר״ל לשיטתו על נקה״וו לאו שם שחיטה עלה, עלי׳, ולסוף דקאמר היינו בסוף סי׳ אחד, דאז שם שחיטה עלה, אפילו הפסיק, אלא דשחיטה פסולה תקרא, ולגבי שחיטה כשרה לבסוף ממש בעינן, והוא כפי שביארנו לקמן ל״ב דר״י יליף מההלכה, דכל פסול בשחיטה נבלה, דכל מעשה טרפות בסימנים שם שחיטה פסולה עלה, באופן שא״א לשחוט עוד אפי׳ שלא במקום הנקב, משום דלשטתי׳ דל״ל כמאן דמונח בדיקולא דמי, גם במקום הנקב הי׳ מקום לשחוט כראוי׳, דאיכא רוב חוץ מהנקב בצירוף מיעוט בתרא, ומדאמרה לן ההלכה דבמיעוט קמא מקרי פסול בשחיטה, הרי דנקה״וו יש עליו שם שחיטה פסולה, לאחר שגמרה ואפילו בהכשר, דכל שנגמר השחיטה, על ההתחלה איקרי שם שחיטה, אמור מעתה בשחיטה כשרה נמי, אגמ״ל דנקב הראשון שעשה בוושט שם שחיטה כשרה עלה, ולכן לא די שפסול הקרבן אלא דחייב נמי השוחט, דמקרי שוחט בחוץ בהאי מיעוט סימנים, אבל ר״ל לשיטתי׳ דאית לי׳ כמאן דמונח בדיקולא דמי, לא מצי יליף מן ההלכה דמ״ק נמי בשם שחיטה יקרא, דלעולם לאו שם שחיטה עלה, אבל פסול הוה, משום דאינו מצטרף לרוב הוושט, כי המיעוט בתרא של הוושט א״א לצרפו לרוב, דהוה כחותך בבשר המת, אבל לעולם מצי שחט שלא במקום הנקב שחיטה המטהרת מידי נבילה, וכיון דלאו בשם שחיטה יקרא, לא מיבעי דאינו חייב כרת וחטאת לר״ל, דל״ל אגמ״ל ולא מחייב אפי׳ בסימן שלם בחוץ, אלא דגם כשר הקרבן דניהו דלענין גוף השחיטה, גם הוא מודה דאמרינן אגמ״ל, אבל לא נתגלה אלא דגם האי מיעוט שייך לשחיטה, והוה חלק ממנה, אבל שיהי׳ על המיעוט לחוד שם שחיטה זה לא נתגלה, ואיך יופסל הקרבן ע״י חלק מן השחיטה והתורה אמרה איש אשר ישחט וע״ז לבד לאו שם שחיטה עליו, ולכן כשר הקרבן.

ומעתה תראה איך כל פסקי הרמב״ם מכוונים, ומשה אמת ותורתו אמת, דהנה לגבי פלוגת׳ אגמ״ל, הלא איפסק הלכתה כר״ל לגבי ר״י בחולץ למעוברת, וממילא גם הכא בשחיטה דלא אמרינן אגמ״ל אדבר המסתלק, אבל לגבי פלוגת׳ זו אי תחלת השחיטה דהיינו נקה״וו בשם שחיטה יקרא אם בפיסול, להיות כשחיטה פסולה, ולא תהני לה תו שחיטה לטהרה מידי נבלה, אפילו שלא במקום נקב, ואם לא בפיסול וגמרה בהכשר שנאמר לגבי השחיטה עצמה אגמל״מ, דגם על האי מיעוט שם שחיטה כשרה עלה, או לא נאמר כן, בזה הדרינן לכללא דר״י ור״ל הלכה כר״י, ולכן פסק בה׳ שחיטה דשחט מקצת סימנים ע״י נכרי השחיטה פסולה כר״י דישנה לשחיטה וכו׳, ומטעם דגם המ״ק בשם שחיטה יקרא, והוה זבחו של נכרי, אבל לר״ל לא הי׳ מיפסל בכך, דלא קרינן בי׳ זבחו על מיעוט סימנים, ומה שאמר רבא דהכל מודים היינו בסי׳ שלם ולא במיעוט הושט כנ״ל, ובפסה״מ פסק נמי דבשחט מיעוט סימנים בחוץ דמיפסל, משום דישנה וכו׳, וניהו דלא מיפסל רק בשחיטה ולזה שתקרא שחיטה בעינן הגילוי של סוף השחיטה, הלא על גוף השחיטה גם ר״ל מודה דאמרינן אגמ״ל, כמו דאמרינן בלא נתקנח הדם, אבל לענין חיובא פסק דמיפטר ואפילו בסימן שלם, דבהא הלכה כר״ל, דעל דבר המסתלק לא אמרינן אגמ״ל, דלחייב על מעשה המסתלק קודם הגילוי, הוה כמו נתקנח הדם דלא מכשיר, והבן הדברים כי הם אמתיים תלי״ת.

והרי והרי לך מבורר גם מתוך סוגי׳ זו דר״י ור״ל פליגו, אי נקה״וו נבלה דהיינו כשחיטה פסולה, ופסקינן כר״י ולא תקשה לך קושי׳ התוס׳, דרבא ס״ל בזבחים כר״ל, לגבי אגמ״ל דוקא ס״ל כר״ל אבל לא לענין אם שם שחיטה על תחלת השחיטה, ובפרט לפי מה שנראה, דרבא ל״ל כלל הא דחידש ר׳ יוסף דגם במיעוט סימנים פליגו, ולא עוד אלא דמוכרח דרבא ל״ל כלל, דעל המיעוט שם שחיטה פסולה עליו דהא הוא מתרץ סתירת המשניות דף ל״ב ע״ב, דכאן ששחט ואח״כ פסק, דאז פסול בשחיטה מקרי, אבל פסק ולבסוף שחט, כדבר אחר גרם לה ליפסול, הרי דהוא סבר דאפי׳ בסימן שלם שפסק, אין עליו שם שחיטה פסולה, ובזה נתיישב היטב מה שתמה הראש יוסף על היש״ש ז״ל, על שהקשה על הרמב״ם ז״ל דהשמיט הא דאמרו, בהכשרא דפרה פליגו בתרי גברי או בתרי סודרא, והראש יוסף שפך עליו סוללה, דנעלם ממנו, דהרמב״ם פסק ישנה כו׳ כר״י, וזה ליתא לפי ביאורנו דיפה הקשה היש״ש, דניהו דלגבי התחלת השחיטה פסקינן כר״י דהשחיטה מתחלת ממיעוט ממ״ק, אבל לגבי אגמ״ל אדבר המסתלק, הלא פסקינן כר״ל ולכן הו״ל לרמב״ם לפסוק דהראשון טהור כיון דהוה מעשה המסתלק, אלא לפענ״ד נראה לפי מה שפסק הרמב״ם בפ״י ה״ג בה׳ טומאת אוכלין, בניתז דם בין סי׳ לסי׳, ונתקנח דתולין לא אוכלין ולא שורפין, וזה כר׳ אשי בגמ׳ דקמפרש תולין דר׳ חייא הכי, משום דספוקי מספקא לי׳, ישנה וכו׳ או אינה וכו׳, הרי דהא דפסקינן כר״ל בחולץ למעוברת, וגם גבי שחיטה, אינו מכח ודאי, אלא לחומרא לא אמרינן אגמ״ל אדבר המסתלק, וא״כ א״א לטהר בתרי גברי אלא חולין, וזאת אינו מפורש בגמ׳, ולכן השמיטו הרמב״ם, וסמך שנלמוד סתום מן המפורש, אולם התוס׳ שסברו דגם לר״י הגרגרת עצמו כמאן דמונח בדיקולא דמי, וא״כ גם לדידי׳ נקה״וו רק טרפה ולא נבלה, וממילא לא הוה כשחיטה פסולה, ולא מצי לפרש דפליגו ר״י ור״ל בתרתי כנ״ל ולכן הוצרכו ליכנס בדחוקים שונים בפירוש הסוגי׳.