דף ל׳ ע״א גמר׳, אמר ר״י אמר רב השוחט בשנים ושלש מקומות שחיטתו כשרה, והעיר הת״ח, מה ענין מימרא זו לכאן, בשלמא לפי׳ השאלתות דמיירי דבין הכל איכא רוב, י״ל דקאי אמתני׳ דקתני דרובא סגי, וקאמר רב דהאי רוב אפילו הוא מצורף משנים ושלוש מקומות נמי שפיר דמי, אבל לשיטת רש״י דמפרש דדוקא בדאיכא רוב במקום אחד מכשיר רב, ושמואל פליג גם ע״ז משום דבכהג״וו ליכא שחיטה מפורעת, דין זה יותר הי׳ מקומו על המשנה דשנים אוחזין בסכין הסמוך בעמוד, וגם יתר הקושיות שהקשה שם על פרש״י עד שמכריע דעיקר כשאלתות עיי״ש.

אולם לפע״ד נראה דרש״י ושאלתות לא פליגו ושניהם לדבר אחד נתכוונו, וממילא יתיישב גם קושי׳ התוס׳ על רש״י, שהקשו כיון דאיכא רוב במ״א, הרי שפיר הוה מפורעת, והתוס׳ דחקו מאוד ביישובם, לומר כיון דנחתך גם למעלה או למטה ואפילו במקצת, שוב אינה מפורעת, והוא פלא דרש״י בעצמו ע״כ אינו סובר כן, דהא מפרש על מפורעת וז״ל: ״מגולה ונכרת דהיינו במ״א״ עכ״ל, ואין טעם זה מספיק ליפסול אלא בדליכא רוב במ״א, אבל בדאיכא רוב במ״א אלא דאיכא למעלה ולמטה איזה חתך ליפסול, הכי הוול״ל, מפורעת מגולה ונכרת, דהיינו שאין בו חתך חוץ מן הרוב למעלה ולמטה, דאז לא מרווח, אבל מלשון ״דהיינו במ״א״ שכ׳ רש״י מוכיח דכל דאיכא רוב במ״א מפורעת מיקרי, וגם הילפותא מחץ אינו מתפרש שפיר לדעת רש״י, אם נפרשהו כמו שסברו התוס׳, דמנין לנו לילוף מחץ שחוט, דאם הי׳ הקנה פגום במקצת דאין לשחטו במקום אחר ולא עוד אלא דר״ל מרא דהאי שמעתתא, הוא בעצמו אומר לקמן ל״ב ע״ב דבששחט שלא במקום חתך דאינו אלא טרפה ומהני השחיטה לטהר מידי נבילה, וקשה הא שחיטה מפורטת בעינן, וכל שנפסק במקום אחד שוב אין השחיטה מפורעת במקום השני, וניהו דשם פריך ע״ז מאידך דר״ל דס״ל בנפסק הגרגרת הוה כמאן דמונח בדיקולא דמי, הרי ביארתי שם, דדוקא מתירוצו על מתני׳ דפסה״ג הדר בי׳, אבל בגוף הדין לגבי ושט קם דיני׳, דבנפסק הושט במקצתו, מצי שחט למעלה או למטה לטהרו מדי נבלה, עיי״ש, וא״כ יסתרו הני תרתי מימרות אהדדי.

אבל לפע״ד נראה ברור, דהא דפוסל לדעת רש״י בב׳ וג׳ מקומות אף בדאיכא רוב במ״א, היינו דוקא בושט ובשהתחיל במקום אחד, ולא גמר הרוב והתחיל למעלה או למטה ושחט הרוב שם, ומטעם אשר אבאר, דכבר הקשתי לעיל ריש דף ח׳ ע״א, איך יוכשר לרב בשחט בב׳ וג׳ מקומות בושט, כפי מה דפסקינן דכנגד מה ששחט לא מצטרף לרוב אלא בהיקף, וא״כ האי דהתחיל בושט בלי לגמרו מעשה טרפות, בעלמא הוא, והלא בלא״ה הקשו הרשב״א וגם רש״י לעיל דף כ׳ ע״ב, דבכל שחיטה דעלמא איכא בהתחלה מעשה טרפות, אלא דכל שגמרו הרי אגמל״מ דשייך לשחיטה, אבל כאן בהתחיל בושט והניחו מנוקב, ואח״כ שחט למעלה או למטה, למה לא יופסל בהאי נקב דלא שייך לשחיטה, אבל התירוץ בזה הוא, כיון דבהיקף מצטרף למה שלמעלה ולמטה, שפיר שם שחיטה עליו, מה תאמר, א״כ יופסל ע״י מה ששחט כנגד הנקב, כמו דהוה פסלינן סכין מלובנת אי לאו דביה״ש מרווח רווח, משום צדדין לעיל שם, שאני התם, דע״י שריפה או קוץ ודאי מיפסל משום דיש טרפות לחצי חיות אבל כאן דנעשה בסכין ובדרך שחיטה, הרי ממ״נ כשר דאם אין טרפות לח״ח פשיטא דכשר ואם יש טרפות לח״ח, ע״כ לומר דפועל לקרב המיתה גם מה שכנגד השחוט, וא״כ הרי הוא מוסיף על השחיטה מה דלא מפסיד, וכמו דאם שחט עוף בקנה ומקצת הושט אפילו ניקב תחלה הושט, דלית לן בה, ולא נאמר דהרי ניקב הושט תחילה ואינו מצטרף לשחיטה שנגמרת בקנה לחוד, וע״כ לומר כיון דהוה האי נקב בושט ראוי׳ לצרפו לשחיטה הרי זה תוספת לשחיטה שאינו מפסיד, וזה אמת וצדק.

אמנם כל זאת למ״ד דלא בעינן שחיטה מפורעת, אבל למ״ד דבעינן שחיטה מפורעת, ויליף זאת מקרא דחץ שחוט, הרי שחיטה שאינה מפורעת פסול שחיטה הוה. כמו שהיי׳ ודרסה ואינך פסולי שחיטה, וא״כ האי מקצת חתך בושט לאחר שסילק ידו מן השחיטה, באופן שא״א להוסיף עוד על החתך, הרי האי מקצת חתך בושט הוה שחיטה שאינה מפורעת, וזה פסול שחיטה כדרסה, ומה מהני שאח״כ שחט שחיטה מפורעת במקום אחר, כיון דאחר שיעור שהיי׳, שאינו יכול להוסיף עליו הוו״ל למפרע שחיטה שאינה מפורעת, שהוא פסול שחיטה, ולפ״ז גם בעוף, להאי מאן דפוסל שחיטה שאינה מפורעת, צריך ליזהר שלא לנקב את הושט תחלה ע״י הסכין וישחט רק הקנה, דאז, הרי עשה פסול בשחיטה ע״י נקה״וו, מצד שהוא שחיטה שאינה מפורעת, שהוא פסול שחיטה, והשתא לא קשה מר״ל דהכא אר״ל דלקמן, דקאמר התם דשלא במקום חתך יכול לשחיט כדי לטהר מידי נבלה, דר״ל בכל פסולי שחיטה נמי סובר כן, דמצי שחט אחר שדרס, כיון דהוא בשני מקומות, ולא נחשב, אלא כטרפה ששחטה, וא״כ פסול דשחיטה שאינה מפורעת לא גרע משאר פסולי שחיטה.

ובזה נדחה ממילא גם מה שחידש לן היש״ש ז״ל דרש״י מודה בשחט כל הסי׳ דליכא משום שחט בשנים ושלש מקומות ולפי ביאורנו זה ליתא דבגרגרת גם ברוב במ״א כשר, ובושט גם כל הסימן לא מהני מחמת הפסול של המיעוט שאינה מפורעת, והדבר חידוש, אבל לפע״ד ראוי לקבלו, כדי שלא לדחוק דוחק אחר דוחק בדעת רש״י ז״ל ודו״ק.