ע״ב גמר׳ כל הטעון ביאת מים מד״ס וכו׳ וחכמים אוסרים במעשר, העין משפט, ציין לדין זה, ברמב״ם פ״ג מהלכ׳ מע״ש ופט״ז מהלכ׳ טו״א, דבמע״ש כתב הרמב״ם דערל כטמא למע״ש, שמע״ש קרוא קודש כמו תרומה, אבל טבול יום אוכל במע״ש אף שאינו אוכל בתרומה, עכ״ל. ולא ידעתי, אי אפילו מכללא נשמע מהאי דין תורה, האי דרבנן דטעון ביאת מים מד״ס, שהשוו חכמים מדותיהן במע״ש כמו בתרומה, דהרי אנו רואין לענין טבול יום דהקילה התורה במעשר יותר מן התרומה, ותדע דגם ר״מ דאמר כאן מותר בחולין ובמעשר, ודאי לא פליג אדין זה שכ׳ הרמב״ם, דערל וטמא שווין.

וכן בפט״ז ה״ח מטו״א שכ׳ הרמב״ם, דכל הכתוב בתורה ומדברי קבלה מהלכות הטומאות והטהרות אינו אלא לענין מקדש וקדשיו ותרומה ומע״ש בלבד וכו׳, לא דיבר הרמב״ם אלא מדין תורה, ואין ללמוד מזה, דה״ה הפוסל בתרומה מד״ס, דגם במעשר פוסל, ובפרט לפי מה דמסיק, דדוקא לגבי אכילת מעשר אוסרים חכמים, אבל בנגיעה לא, וכמש״כ התוס׳ דכן הדין, וכדמוכח מלשון הברייתא, דחכמים אוסרים, דלשון זה באכילה משמע, דבנגיעה שייך לשון מטמאין, ובתרומה, הלא אלו פוסלין את התרומה בנגיעה, וא״כ ודאי הוו״ל לרמב״ם לפסוק דין זה בפירוש, דכל הטעון ביאת מים מד״ס וכו׳, ולא ראיתי מי שנתעורר בזה, ובעיני צע״ג ודו״ק.

תוס׳ ד״ה, והא נגיעה היא, בסה״ד וי״ל דהחמירו חכמים שלא לאכול כשיש ידים מסואבות, אע״ג דמותר ליגע, עכ״ל, ותמיה לי דא״כ מה בין יצא מהם דם ללא יצא הלא אכילת תו״מ בטומאת הגוף, אסור אפילו אם המאכל לא הוכשר לקבל טומאה, שוב מצאתי שקדמני בתמי׳ הלזו בהגהות המהרש״ש ז״ל והניחה בצע״ג.