ע״ב גמר׳ ואב״א מהכא, ואומר, אהא ד״א וכו׳ ויש להעיר, איך נילוף דברי תורה מדברי קבלה, ועד דאתא יחזקאל מנא ידעו דמסוכנת שרי׳ ובפרט דקרא דוזאת החיה כפשוטו, אתא לאסור מסוכנת שאינה חיה, וחוץ מזה יש לתמוה, למה דחקו חז״ל למצוא היתר למסוכנת שמאוסה בעיני כל בעלי דעה ומחוקי כל המדינות הנאורים עונשין עונש חמור, למי שמוכר בשר מסוכנת העומדת למות ברגעים מועטים, ואשר השחיטה או הנחירה אינה פועלת מאומה, להצילה מהתנבלות, ומה ראו על ככה להתיר את זאת, ולתלות ההיתר על קנה רצוץ, קרא דיחזקאל דאמר נבלה וטרפה לא אכלתי, לפרשה על מסוכנת, כי פירוש זה דוחק גדול, וכאשר הקשה המהרש״א ז״ל, דמה נעשה בתיבת טרפה דקרא, וכי לא מסתבר יותר לומר, דהאי קרא נמי אלי׳ עתיד לדרשו, כמו אידך קרא דיחזקאל שהזהיר את הכהנים שלא יאכלו נו״ט, והיינו הך, אבל מה שנראה בעיני הוא דלפי מה שביארתי בפתיחה דעת הרמב״ם דטרפה המפורש בקרא, הוא הנטתה למות דהיינו מסוכנת, וע״י מכה באחד מאבריה שאין לה תרופה, והוא נודע ע״י אימוד הרופאים לפי מעמד חכמת הרפואה בכל מקום ובכל זמן, כמו ברוצח דהדין כן, וההלכה של חי״ט אתא כדי שלא נצטרך בכל פעם, בכל בהמה חיה ועוף לאימוד הרופא, והגבילה לן המכות הראויות להמית, אבל בכל זאת עדיין התנאי העיקרי שתהי׳ נטתה למות מחמת המכה, במקומה עומדת, כי ההלכה לעולם לא תבוא לעקור מה שמפורש בקרא, או שמוכרח ממנו, אלא אתא לפרשו ולכן גם אחר האי הלכה של חי״ט לא הוה אסרינן בהמה לקוי׳ באחת מהני טרפיות שהולכת בשוק ואוכלת כשאר בריאות, וכן לא היינו אוסרים בהמה הנטתה למות מחמת תשות כחה או חוליה, בשאין לה אחת מן הני מכות המטרפות, כיון דהתורה התנה בטרפה שאסרה, דבעינן תרתי, נטתה למות, וגם שתהי׳ זאת ע״י מכת אבר, אבל יש לנו קרא דזאת החיה, דאתא לאסור בלאו הבא מכלל עשה כל שנקראת אינה חי, ומעתה יש לפנינו שני דרכים או לפרש האי, אינה חי על מסוכנת בלי מכת אבר ואז הפירוש אינה חי שעומדת למות מיד תוך מעל״ע, כי עומדת למות אחר זמן רב כמו שלושים יום או יב״ח אין זה במציאות בלי מכת אבר ובלי שום חסרון, אלא חולה כללית ורוב חולים לחיים ואיך נידון אותה לאינה חי, או שנפרש, אינה חי, ע״י חסרון אבר, ואז מצינן לומר, שלאחר זמן תמות מחמת האי חסרון אע״פ שלפי שעה הולכת ואוכלת, ולכן יותר מסתבר להו דהאי קרא אתא לאסור באיסור עשה כל הני טרפיות המצוייות הרבה, מלאוקמי׳ על המסוכנת בלי מכת אבר, דהאי לא שכיח כלל, דאם ע״י הכאה נעשה מסוכנת הרי יש לה דין טרפה, כי הוא טרפות דנפלה מן הגג (עיין לקמן במה שכתבתי במשנה דא״ט), ולא נשאר אלא מסוכנת ע״י תשות כחה שהגיעה קרובה למיתה, והוא מלתא דלא שכיח, וגם בלא״ה מאיסי בעיני ב״א ולא אכלו, ויחזקאל שהתפאר דלא אכל מסוכנת התפאר גם שלא אכל את הטרפה, והיינו טרפה של חי״ט, שלא נטתה למות והולכת ואוכלת כשאר בריאים ובשניהם כאחת יש להתפאר שפיר, דהאי קרא דזאת החיה מורה לאסור אחת מהני תרתי כמו שביארנו, ואמר יחזקאל שהוא גם אחת מהנה לא אכל, את המסוכנת לא, משום דמאוסה בעיניו ואת הטרפה לא משום דקרא דזאת החיה אתא לאסור את הטרפה שהולכת ואוכלתם, מחמת שסופה לא תחי׳ ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ולא בא בפי בשר פיגול, שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, משום ר״נ אמרו, שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, עיין מהרש״א ז״ל איך להכניס אלו, בבשר פיגול דכתיב בקרא, ונדחק מאד, אבל עיין לקמן דף מ״ד ע״ב כי שם פרשתי הדבר בדרך מרווח ותרווה צמאונך.

תוס׳ ד״ה שלא הורמו מתנותיה, וא״ת לר״י דאמר לקמן דכל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים, מה רבותא דיחזקאל, ואע״ג דיחזקאל כהן הוה, הלא גם כהן צריך לפרוש תו״מ ואסור לאכול טבל עכ״ל, ותימא רבתא על התוס׳ דמשמע דס״ל דגם במתנות זרוע והלחיים וקיבה בעינן הפרשה ואם לא טובל כל הבהמה, וכן כתבו לקמן קל״ב ע״ב, על האי מימרא דר״י, דטבל ממש קאמר דמתנות ילפינן נתינה נחינה מתרומה לקמן קל״ו ע״א, והוא בעיני פלא והפלא דמצות הפרשה לא שייך, אלא בדבר שאינו מצויין כמו בתו״מ, אבל בזרוע והלחים והקבה, שמצויינים הם ומופרשים ועומדים, מה שייך כאן להפריש, ועיין ביו״ד סי׳ ס״א ובפרמ״ג שם, שכתב ג״כ כדברי, דלית במתנות מצות הפרשה, אלא מצות נתינה לכהן, ומה שהביאו התוס׳ ראי׳ מלקמן דיליף נתינה נתינה מתרומה, אדרבה מהתם מוכח כדברי, דאביי פריך שם, אי מה תרומה טובלת אף ראשית הגז טובלת, א״ל וכו׳, הרי דלא פריך רק על רה״ג, דבזה שייך טובלת, אבל על מתנות לא פריך כלל, אבל הא דאמר ר״י כאלו אוכל טבלים, דמשמע דכל הבשר אסור לאכלו, כמו בטבל קודם הפרשה, דכל הכרי אסור, היינו משום דהשחיטה מפוגלת היא, דהרי אמרו שם דהדין עם הטבח לקמן קל״ב ע״ב, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן מ״ד ע״ב, דמש״ה קרי לי׳ פיגול, דכל שהטבח שחטה אע״פ שידע, דהבעלים אין בדעתם ליתן המתנות לכהן, שחיטתו כשחיטת פיגול במחשבה לא טהורה וחייב הטבח לשלם המתנות לכהן, ולעומת זה קרי לי׳ טבל כמו שהטבל רובץ איסורו על כל הכרי, כן כל הבהמה פיגול הוא ע״י השחיטה, בכוונה שלא ליתן המתנות לכהן, ומה שתירצו התוס׳ דר״י סבר כמ״ד שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, לא זכיתי להבין, דבזה מתורץ הקרא דיחזקאל, אבל איך יחלוק ר״י על תנא ר׳ נתן, דהרי הת״ק לא פליג אר״נ בדינו של ר״י דכאילו אוכל טבלים, וצע״ג ודו״ק.