דף ל״ט ע״א גמר׳ איתמר, השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע״ז, רי״א פסולה ורל״א מותרת, ופליגו אי מחשבין מעבודה לעבודה, וילפינן חוץ מפנים, והקשה הרשב״א ז״ל דתפ״ל דהוה נבלה מצד השוחט שנעשה מומר לע״ז, כיון דגם ר״ל מודה דהשוחט חייב וכמש״כ התוס׳ כאן, והתוס׳ לעיל בסוגי׳ דהשוחט בשבת, הוכיחו מכח האי קושי׳, דבפעם אחת לא נעשה מומר, אולם שם כתבתי, דלדעת הרמב״ם החילוק שבין מומר לחשוד הוא, דבמומר שהוא רגיל בכך חזקתו דלא שב בתשובה, אבל חשוד ע״י פעם אחת, ספק הוה שמא עשה תשובה, וממילא דבשעת שחיטה דעבירה אין חילוק בין פ״א להרבה פעמים ולכן הרשב״א בזה כרמב״ם ס״ל, ושפיר נתקשה לו אם הוא חייב ע״י שחיטה זו משום מקריב לעכו״ם, הרי גם שחיטתו שחיטת מומר לעכו״ם, אלא דלהרמב״ם לשיטתי׳ לק״מ דס״ל דשחיטת נכרי ומכש״כ שחיטת מומר דעשאו רבנן כשחיטת נכרי, אין בו רק מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו, וכל שנעשה עתה מומר ע״י שחיטה זו, לא קרינן בי׳ זבחו, אבל הרשב״א כתוס׳ ס״ל בזה, דמקרא דוזבחת פסלינן שחיטת נכרי, הרי דבעינן בר זביחה דוקא, א״כ האי דנעשה מומר בזביחה זו לא קרינן בי׳ וזבחת, עיי״ש באריכות, ועכ״פ הרשב״א דפסק כרמב״ם דבפ״א באותו השחיטה עצמה דינו כמומר, וס״ל כתוס׳ דפסול נכרי הוא מכח וזבחת, לא מצא מענה לקושיתו זו, עד שהוכרח לחדש דבר המבהיל את הרעיון, והוא, שמה שאמר בגמ׳ ע״מ לזרוק דמה לע״ז, לא שהשוחט יזרוק אלא ע״מ שהגוי יזרוק דמה לע״ז, ואז ג״כ הבהמה אסורה לר״י, מטעם תקרובות עכו״ם, אבל השוחט לא עבד כלום, וכן נפסק האי דינא בטור ושו״ע סי׳ ד׳ ומי יתן ויביננו את זאת, דחוץ מן הדוחק העצום, להכניס כאן נכרי בעל הבהמה שאין לו רמז עליו בגמ׳, דהרי לא קתני השוחט בהמת נכרי אלא השוחט את הבהמה, גוף הדין מרפסין איגרא לארעא, דאיך אפשר לעשות תקרובות לעכו״ם, והוא לא עבר עבירה, אלא עע״ז בטהרה, אתמהה? דע״כ אתה אומר דבהאי מחשבה עצמה הוא עע״ז דומי׳ דפיגול דהשוחט ע״מ שיאכלו הבעלים חוץ לזמנו, הרי הוא מפגל ולוקה, כן ע״כ גם כאן כיון דחישב משחיטה על הזריקה, מקרי עבודה, וחייב בין שיזרוק הוא ובין שיזרוק אחר, ואין לומר דכוונת הרשב״א דהשוחט ידע שדעת הנכרי לזרוק דמה ולהקטיר חלבה דבידיעה כזו אין עע״ז בשחיטה ומ״מ נעשה תקרובות עכו״ם, דזה ודאי ליתא, וכדמוכח ממה דשנינו בסוף הסוגי׳ בהני טייעי דיהב דוכרי לטבחי ישראל ואמרו להו, דמא ותרבא לדידן, ופרש״י לעכו״ם, ובשרא ומשכל לדידכו, וקאמר דשרי, הרי אע״ג דהטבח ידע דבעל הבהמה יזרוק הדם ויקטיר החלב לע״ז, מ״מ מותר הבשר, ושרי אפילו לכתחלה לעשות כן, ולכן דברי הרשב״א ז״ל תמוהין ולית נגר ובר נגר דיפרקינהו לפע״ד ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ר״ל אומר מותרת, מודה ר״ל דחייב מיתה וכו׳ ואין לתמוה איך ניהרג, הא דלמא מימלך ולא זריק וכו׳ הכא ודאי לא מימלך וכו׳ עכ״ל.

הנה לפי תירוץ זה סברו התוס׳ דחיוב מיתה לא בא אלא על הזריקה, ואם באמת אירע דלא זרק, דנשפך הדם וכדומה פטור, והוא תמוה מאד, דאז אינו דומה כלל לפנים, דהרי בפיגל לא בעינן שיאכל או יקטיר חוץ לזמנו, אלא במחשב לאכול מיד נתפגל הקרבן, והוא חייב מלקות משום מפגל, ואין לומר דרק לר״ל דלא יליף חוץ מפנים, כתבו דלא חייב עד שיזרוק, אבל לר״י דיליף חוץ מפנים, באמת חייב על השחיטה בלי שיזרוק, כמו שחייב במפגל, דא״כ הסוגי׳ שם בסנהדרין אין לה מובן, דהרי פליגו ר״י ור״ל נמי בחיובא דגברא דלר״י חייב אע״ג דנמלך ולא זריק, ור״ל לא מחייב עד דזריק, ואיך קאמר שם בגמ׳ דלר״ל נמי לא בעי קרא לחיובא גברא, הלא בעי לחייבו על המחשבה ע״מ לזרוק בשלא זרק לבסוף, וע״כ דלפי תי׳ זה אין חילוק, דגם לר״י לא מחייב עד דזרק, וזאת א״א דשם קאמר דיליף הכל מפנים, הן פסול הבהמה והן חיובא דגברא, ולכן דברי התוס׳ בתי׳ זה אין להולמם, אלא העיקר כתי׳ השני, וכן כ׳ רש״י ז״ל שם בסנהדרין בפירוש, דחייב אשחיטה עצמה שהיא עבודה, בין זרק אח״כ ובין לא זרק, והן לר״י והן לר״ל, אלא דלר״ל צריך הדבר הסבר גדול כיון דלא יליף חוץ מפנים למה נחשוב זאת לעע״ז במה שמחשב מעבודה לעבודה, ומה דקאמר מידי דהוה אמשתחוה להר, אין הנידון דומה לראי׳ דבמשתחוה להר עבד עבודה שלמה, אלא דמגזה״כ אין המחובר נאסר ע״י שנעבד, אבל כאן החסרון שלא נאסר הבהמה, הלא בעבודה, שאין מחשבין מעבודה לעבודה, ולמה לענין חיובא דגברא תחשב עבודה, מה שלגבי התקרובות לא חשב עבודה, ורש״י ז״ל נדחק להסביר הדבר וכתב וז״ל, הואיל ושחיטה צורך זריקה הוא והא חשוב בשחיטה ע״מ לזרוק הוו״ל כעובד ע״ז דהא זריקה בלא שחיטה לא סגי׳ עכ״ל, וכוונתו הוא, דהוה כעין מה שאמרו בגיטין נ״ב ע״ב דהגבהה צורך ניסוך הוא, ומחייב מיד בשעת הגבהה, עיי״ש בתוס׳ ד״ה מנסך, אלא דגם שם אם אחר ההגבה, חזר בו ולא נסכו דודאי לאו כלום הוא, אלא דכל שנסכו אחר ההגבה, אמרינן דההגבהה נמי שייך לניסוך, לענין קמ״ל בדרבה מני׳, אלא אפילו אם נחלק ונאמר, דהתם הגבהה בלי ניסוך לבסוף לאו כלום הוא, אבל שחיטה שאני דהיא בעצמה עבודה היא, אם חישב בה לע״ז, לכן ה״ה אם חישב בה ע״מ לזרוק דמה לע״ז חייב שפיר, א״כ קשה להיפך למה לר״ל מותרת הבהמה, הלא השחיטה עצמה במחשבת זריקה מקרי עבודה, והיינו מחשבין מעבודה לעבודה, והדבר צע״ג בעיני ואחזיק טבותא למי שיגלה לי טעמא דהא מלתא ודו״ק.