ע״ב גמר׳ מחתך בעפר הוא, התוס׳ ב״ק דף ע״א ע״ב כתבו דלאו דוקא מחתך בעפר, דודאי שחיטה מעלי׳ הוא למ״ד ששא״ר ש״ש, דהא שוחט לע״ז חייב משום אוא״ב אלא דכיון דאסור משום תקרובות עכו״ם, אינה ראוי׳ לבוא לפנים, אלא דא״כ, פלא למה לא יתחייב אסימן קמא, כיון דגוף השחיטה נגמרת כהוגן, ומ״ש משחט סימן א׳ בחוץ וגמרן בפנים דלעיל כ״ט ע״ב, ורש״י ז״ל כתב כאן דברים מעורבבים, ומשתמעין לתרי אפי, דפתח ואמר דפקע שם קדשים מינה, דמשמע אבל השחיטה שפיר נגמרת כהוגן, ואח״כ כתב לחלק מהא דלעיל, דהתם טעמא משום דישנה לשחיטה מתוע״ס, אבל הכא סימן שני לא אישתחט כלל, דחיתוך עפרא בעלמא הוא, ולענין שבת וע״ז משום נטילת נשמה הוא דמחייב, מדברים אלו משמע דאין כאן שחיטה כלל, ואח״כ מסיים ״אבל לענין ש״ח לאו שחיטת קדשים הוא״ בזה חוזר לדבריו הראשונים דשחיטה הוה אלא דלאו קדשים נינהו, והדרה קושי׳ לדוכתי׳ אמאי לא חייב משום ש״ח, והוא פלאי.

אבל אם תרצה לעמוד על אמיתת הדבר, עיין היטב במה שביארתי שיטת הרמב״ם בזה לעיל דף כ״ט ע״ב, ותמצית הדבר, דלענין חיוב חטאת לא אמרינן אגמל״מ, לפי שהוא דבר שנסתלק קודם הגילוי, אבל לענין פסול הקרבן שפיר אמרינן אגמל״מ, ובזה הסוגי׳ וכל פסקי הרמב״ם הכל על מקומו יבא בשלום, עיי״ש היטב ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ואר״פ אי לאו דאומר ר״ה בהמת חבירו, לא הוה חטאת תיובתי׳ מ״ט דידי׳ מצי אוסר דחברי׳ לא מצי אוסר, ופרש״י והאי חטאת דכהנים הוא עכ״ל, והוא לכאור׳ תמוה דהרי כהנים משלחן גבוה קזכו, אבל קודם שחיטה וזריקה אין לכהנים שום קנין בו, ויותר הוול״ל דשל גבוה הוא דהא קדשים הוה, ואולי כוונת רש״י כמש״כ בלישנא אחרינא, דשאר זבחים שיש לבעלים חלק בו שפיר מצי אוסר, אבל חטאת דכולה לכהנים אלא שהבעלים שוחטין אותה וכו׳, מזה משמע דלרש״י לאו משום דאתי׳ כריוה״ג דק״ק ממון בעלים כמש״כ התוס׳, אלא דכל שהבשר לבסוף נאכל לבעלים, מקרי בעלים כדי לאסרה בשחיטת ע״ז, כיון דנמסר להם לשחיטה, ולא דמי לנעבד ומוקצה דלא מצי אסרו לרבנן דריוסה״ג, משום דלזה לא נמסר להם, אבל לשחיטה נמסר להם, ולכן קאמר רש״י שפיר בחטאת דלכהנים הוא, ור״ל דנאכל לכהנים לכן לא מהני מה שנמסר לבעלים לשחיטה, ולא יוכלו לאסרה במחשבת ע״ז שלהם, אבל קשה ממפגל דמצי הכהן אוסר את הקרבן שאינו שלו, וה״ה בעולה דאין לא לכהן ולא לבעלים שום חלק בו, הרי דבמעשה אדם אוסר גם דבר שאינו שלו וכן ראיתי שהקשה כן היריעות שלמה, וע״כ משום דנמסר בידו לשחיטה, חשוב לגבי האי מעשה כבעלים עליו, דבידו לקלקלו ולהפסידו וה״ה לאסרו וה״ה אם נמסר בהמת חולין ליד השוחט, דמצי אוסר כמו הבעלים עצמם, ולפ״ז הי׳ מקום לחלק, בין שוחט חטאת בהמה לבין חטאת העוף לע״ז, דבעוף שהוא במליקה ודוקא בימין של כהן, לא מצי הבעלים לאסרו לע״ז, אבל בחטאת בהמה שלו דשחיטה שלה בבעלים, מצי אסרה, אבל הסוגי׳ דהכא לא ס״ל כן וצ״ע ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ר״נ ור״ע ור״י אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הנה כפי מסקנת הסוגי׳ גם הם ס״ל דבמעשה מצי לאסור, אלא דבישראל שאינו מומר לע״ז אמרינן לצעורי׳ קמכווין, והקשה הפלתי, א״כ מה פריך ר״נ לר״ה מברייתא דשלש חטאות, תקשה לדנפשי׳, דהא בשוחט חטאתו לע״ז, למאן מצער לי׳ וכיון דלא שייך לצערא קמכווין, כי שחט בה פורתא ליתסר.

והנראה לפע״ד בזה, דהנה ק״ז בעהחת״ס ז״ל בחדושיו כאן, מביא דברי הרמב״ן ז״ל ע״ז שכתב שם דף מ״ג ע״ב וז״ל ״אבל האוסר דשא״ש ע״י מעשה לא שמענו אלא וכו׳, וגם שיהי׳ מעשה ניכר בשינוי שאינו חוזר לברייתו, דדמי כמאן דקני לי׳ בשינוי דומי׳ דגזלן״ עכ״ל ודבריו תמוהין כמובן, והחת״ס מתרצם לומר דבצירוף איסור הנאה של תקרובות עם השינוי, עושהו כשלו עיי״ש, ונ״ל דהיינו אליבא דר״נ דא״א דשא״ש ורק במומר אוסר, אמרינן דשינוי הניכרת או הגבה בצירוף איסור הנאה נעשה כשלו, לכן מצי אוסר, אבל לר״ה ועולא דאפילו במעשה כל דהו, כמו ניסך יין בין קרניה, או חתיכת מקצת הקנה, נמי מהני בשל חבירו לאסרו, ע״כ אין הטעם מצד קנין, אלא דגמרינן מכלי אחז, דבמעשה בלא שינוי אסרן, וניהו דרש״י דחה האי פירושא, דמפרש לדר״נ דפליג אר״ה דוקא במעשה זוטא, אבל במעשה רבה מודה, היינו דוקא בס״ד דלא ידעינן מסברת לציעורי׳ דחברי׳ קמכווין, ור״נ מודה במומר, ומשום דקשי׳ לי׳ לרש״י מה פריך ממנסך, והא התם מעשה רבה הוה, ור״ל לפי דברי החת״ס דהגבה עם הניסוך מעשה רבה הוה, לכן צריכין למימר דהש״ס הי׳ סובר השתא דלר״נ לא מצי אוסר כלל, אבל כאשר מתרץ דבמומר מודה ר״נ דמצי אוסר, ורק בישראל פליג משום דלציעורי׳ קמכויין, ודאי פליג ר״נ אר״ה גם בזה, ובעי מעשה גמור בשינוי הניכר או הגבהה וכדברי החת״ס בשם הרמב״ן.

ולפ״ז אני אומר דאיכא עוד נפקותא, בין ר״נ לר״ה, דלר״נ דמטעם קנין קאתינן עלה, דוקא בדידע שהוא דחברי׳ ואז ע״י שאסרו רצה לקנותה, כדרך לעבוד בשלו, אבל בסובר שהוא שלו, ואינו מתכווין לקנותו גם במעשה גמור ושינוי הניכר אינו אוסר, אבל לר״ה דאין טעם האיסור משום קנין בין שיודע שהוא דחברי׳ ובין שסובר שהוא שלו, מצי אוסר, ומתורץ מעתה הקושי׳ הנ״ל דשפיר פריך ר״נ לר״ה משלש חטאות, דבשלמא לדידי, לא נעשה האי חטאת תקרובות משום דהרי שגג גם בשחוטי חוץ, וסבר שהיא חולין והיא שלו, ולכן לא כיון לזכות בה, לכן לא מהני, אבל לדידך דבמעשה כל דהו סגי לאסור של חבירו, ע״כ אין הטעם משום קנין כרמב״ן, ולמה לא תאסר משום תרובות ודו״ק.