דף מ״ד ע״א גמ׳ למעלה עד כמה, עד כדי תפיסת יד, ופליגו רש״י ובה״ג ז״ל בהאי שיעורא אי אצבע אחת או ד׳ אצבעות, ולי קשה טובא דנחזו כמה הוא, דהא תורבץ ניכר בסימניו כמו שאמרו למעלה, ואיך יפליגו פלוגתא רחוקה כזו, מאחת עד ארבע, ומכש״כ לפי פרש״י דלעיל דיונה אמר מבלעתה דיונה שם חכם ושיעור התורבץ פחות משערה ועדיף מחטתא, איך אפשר דבחוץ יהי׳ שיעור זה ד׳ אצבעות, וצ״ע.

תוס׳ ד״ה ור״י היא דאמר אין משגיחין בב״ק, תימא וכו׳, וי״ל דשאני התם שלא יצא אלא לכבודו של ר״א ועוד דב״ק דב״ה מסייע קרא, דאחרי רבים להטות וכו׳ עכ״ל האי ועוד שכתבו הוא כמו ועוי״ל, או כמו א״נ דהא שני תירוצים המה, דלתירוץ קמא גם נגד רבים משגיחין בב״ק ושאני ב״ק דר״א דלכבודו יצאה, אבל להאי ועוד אין משגיחים בב״ק, אלא במקום דרבים סוברים כן נגד מיעוט דחריפי טפי דהסברא בלא״ה קלישתא דהרי הרבים שומעים חריפותם של המועטים, וכיון דמ״מ חולקין עליהם מסתבר לפסוק כרבים אלא דקשה טובא, כיון דקרא מסייע לב״ה וארל״ה בלא״ה משמע בין שהמיעוט שוין או חריפים טפי הלכה כרבים איך קאמר הרוצה לעשות כדברי ב״ש עושה דאפילו אין משגיחין בב״ק אקרא דארל״ה ליכא ליפלוגי, אבל לפע״ד דמה שאמר הרוצה לעשות וכו׳ אין הכוונה דברצונו תלי׳ מלתא או בהטלת גורל חלילה לומר כן, דהרי אנו מחמירים בדאורייתא, במקום שאין כאן הכרעה, אבל הכוונה הרוצה להכריע כב״ש, והוא בר הכי להכריע, ואז לא בעי לחוש על ב״ה הרבים מפני שרק לדורו מהני הכרעת הרבים, אבל דור הבא אחריהם יכול לסתור הכרעתם, כי אין לך כהן אלא שבימיך, ואין דור זה משועבד לדור שלפניו וכמבואר במתני׳ דעדיות פ״א משנה ה׳ ולמה מזכירין דברי יחיד בין המרובים, הואיל ואין הלכה אלא כמרובים, שאם יראה בי״ד את דברי היחיד ויסמוך עליו וכו׳, ועיין בפי׳ הראב״ד שם שכ׳ שיכול בי״ד האחרון לקבוע הלכה כדברי היחיד שבדורות הקודמים, כמו שמצינן באמוראים אחרונים, שהם קבעו הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות ואע״פ שהמרובים חולקים עליהם, ואם לא שמצאו דברי היחיד הראשון לא היו יכולים האחרונים, לדחות דברי הראשונים מדעת עצמן, לפי שאין בי״ד יכול לבטל וכו׳ עכ״ל, ולפי דברי הראב״ד לא הי׳ צריכין להתוס׳, דהב״ק יצא נגד הסברא דמחודדין טפי, אלא דהב״ק יצא לקבוע הלכה כב״ה, גם לדורות הבאים, שלא יבא מי שיכריע נגד ב״ה, ויתלה את עצמו על ב״ש המועטים, אבל גוף דברי הראב״ד נפלאים ממני, דאם אין בי״ד יכול לבטל דברי הבי״ד שקדמו להם בזמן, מה תת כח האי יחיד או מיעוט החולקים, שנסמוך עליהם לבטל דברי בי״ד שגדול בחכמה ובמנין, אבל באמת הרמב״ם חולק ע״ז, וכ׳ בפ״ב מממרים, דעל דרשות המקראות, יוכל גם בי״ד קטן לחלוק על בי״ד הגדול ממנו שהי׳ לפניו בזמן, כי על זה נאמר אל השופט אשר יהי׳ בימיך, ורק בתקנות וגזרות אמרו, דאין בי״ד יכול לבטל וכו׳, ועיי״ש בכ״מ ועיין היטב בהקדמה שלי אריכות דברים בזה ודו״ק.

ד״ה והא איכא עיקור סימנים, לפי הק׳ דבעיקור סימנים הוה טרפה, תימא דהיכי פשיטא לי׳ דהוה טרפה וכו׳, וכי תימא דלא גרע משמוטת הגרגרת שהיא טרפה, דזה דוחק גדול ועוד קמשני דברובו כשרה, אע״פ שבפסה״ג תנן ברובו טרפה, עכ״ל ועיין מהרמ״ל, דמפרש דשמוטת הגרגרת אנו יודעים מפסה״ג, וזה לכאור׳ פלא, דהא איכא תוספתא מפורשת מובאה לעיל דף י׳ ע״א, דנשמט הגרגרת ואח״כ שחט את הושט פסולה ולמה לן לתלות שמוטה בפסוקה, וממילא דלא קשה כלל מה שהקשו בתוס׳ דהא ע״כ גרגרת גרע דטרפה ברובו, ובתורבץ שניטל מלחי ברובו כשר, דהא גם בגרגרת שנשמט ברובו י״ל דכשר, וכאשר באמת פסקינן כן ביו״ד סי׳ כ״ד סעיף ט״ז, דדוקא נשמט כולו, אבל כוונת התוס׳ הוא, דניהו דתני בתוספתא, דשמוטת הגרגרת טרפה, מ״מ אין זה אלא מכללא, דהאי תוספתא לאו בדיני טרפות מיירי, אלא לאשמעינן אתא לבה״ג דין עיקור שפוסל בשחיטה, ולרש״י נמי דבספק נשמט קודם או לאח״ש, שהוא להחמיר ומטעם שביארנו שם, עיין לעיל בחדושנו, אבל לא ללמד לן דין דשמוטת הגרגרת טרפה, וע״כ לומר דעיקר טרפות שמעינן מפסה״ג דקתני במשנה, ותדע דאם נאמר דלא נשמע נשמט מנפסק, ולא נזכר דין דשמוטת הגרגרת רק בהאי תוספתא, ממילא דשיעורא בכולו ולא ברובו, דנשמט כולו משמע וכתורבץ, דבעינן ניטל כולו מלחי, וא״כ הוה טרפות בפ״ע במקומו ושיעורו ולמה לא פריך הש״ס לעיל בין בסג״ר, והא איכא שמוטת הגרגרת, אלא ודאי דהוה בכלל פסה״ג וברובו ודוקא לבה״ג דאין בשמוטה טרפות, בעינן כולו, וא״כ בתורבץ הושט כיון דבאמת רובו שניטל מלחי כשר, כולו דטרפה מנ״ל.

ודע דלרש״י הא דלא פריך לעיל, והא איכא תורבץ הושט שניטל כולו מלחי, משום דכבר פריך והא איכא סימנים שנדלדלו ברובן, והוא כאשר מפרש כאן, באיפרק אפרוקי בכח, ומטעם דהוה כניטל כולו, ובזה נמצא יישוב נכון לקושי׳ שהנחתי לעיל בצ״ע, דלפרש״י הוה סימנים שנדלדלו שתי טרפיות, בושט ובגרגרת, בכל אחד ואחד לחוד ולמה מנאן לחדא, אבל לפי האמור לק״מ דהא בגרגרת גם אם לא איפרק בכח, טרפה ברובו, משום דהוה בכלל פסה״ג, ורק בושט בעינן בכח, משום דבעינן כולו וזה נכון מאד ודו״ק.

בא״ד ומיהא ספרים דגרסו מעיקרא לא קשי׳ וכו׳ עיין מהרמ״ל, שמפרש דקאי על מה דמקשה הש״ס, והא אמר שמואל תורבץ הושט ברובו, ואני תמה, איך אפשר שבה״ג גרס קושי׳ זו כלל, דכמו דנתקשו בתוס׳ לדעת הבה״ג, מה פריך מרבב״ח, תקשה לדנפשך איך סימנים שנדלדלו ברובן טרפה, אם עיקור כולו כשר, ה״נ קשים מה פריך משמואל דאמר תורבץ ברובו אדשמואל דאמר ניטל מלחי ברובו כשר, תקשה לדנפשך, איך אפשר דפסוקת התורבץ ברובו, כיון דגם זל כולו מלחי כשר, אלא שאין שחיטה מועלת בו, ולא עוד אלא דיותר קשה לרב דאמר תורבץ במשהו, והא ניטל כולו נמי כשר, אלא ודאי דלא גרס הבה״ג האי קושי׳ בתורבץ הושט ברובו כלל, אם לא לפי מה שתירצו בתוס׳ דהוול״ל ולטעמיך, ולכן העיקר כמו שפי׳ המהרש״א ודו״ק.