ע״ב גמרא וא״ר הני תרתי אונה דסריכן להדדי לית להו בדיקה, ולא אמרן אלא בשלא כסדרן, אבל בכסדרן, היינו רביתייהו עכ״ל הגמ׳.

הנה רבו הפירושים במימרא זו, ולכל או״א נמצא חומר או בלשון או בענין עצמו, עד שקשה להכריע ביניהם, ולהלכה אנו מחמירין בכולן, ואבאר בזה.

פרש״י ז״ל דכל סירכא הן כסדרן והן שלכ״ס מורה על נקב שהיה ונתרפא, והוה קרום שעלה מחמת מכה, ומ״מ בכסדרן כשר, משום דשוכבות האונות זע״ז ואינן מתפרקות, והקרום הולך ומתחזק, ושלא כסדרן מפרש רש״י, דשתי אונות החיצונות נדבקו בסרכא ממעל לאמצעית, או מתחתיה, ועל פירושו הקשו בתוס׳ הכי עדיף סרכא כסדרן מקרום שעלה מחמת מכה בלא דיבוק למ״א, ויותר קשה דרש״י סותר את שיטתו, דלעיל דמפרש קרום שעמ״מ אינו קרום מחמת שכל שפעם אחת שם טרפה עליה, אינה חוזרת להכשרה ולא מפני שסופו לסתור, עיי״ש מה שכתבנו בזה, וא״כ מה מהני האי סרכא להחזירה לכשרותה, עוד קשה מאד, הלשון והסידור דהאי מימרא אליבא דרש״י, דקאמר סתם תרתי אונה דסריכן להדדי, ומסתמא כסדרן משמע, וכדרכן לסרוך כאשר עיננו רואות דמחדא לשלישית הוא רחוק המציאות, כאשר נודע זאת לכל העוסקים בבית המטבחים, והול״ל תרי אונה דסריכן להדדי כשרה, ושלא כסדרן טרפה אבל הוא אומר להיפך דתרי אוני דסריכן להדדי, ל״ל בדיקה, ואח״כ מפרש והנ״מ שלא כסדרן, שהוא דבר דלא שכיח וגם לא מישתמע בלשונו, גם האי ל״ל בדיקה דקאמר, אינו מובן וטרפה הוול״ל, ועיין ברא״ש בשם הרמב״ן, דטעמא קיהיב, דמש״ה טרפה משום דל״ל בדיקה, אבל סכ״ס יותר מובן הי׳ לומר טרפה סתם, ובפרט שיש לדייק אבל בכסדרן אית לה בדיקה, והרי באמת כסדרן לא בעי בדיקה כלל, עיין ברא״ש, וכן משמע מפרש״י שכ׳ היינו רביתייהו, והדרה בריא, משמע דאפילו מפקא זיקא לית לן בה דסופו להיות נסתם, דרש״י ע״כ מוכרח לסבור כן דאי קודם שנסתם טרפה הוה, תו לא מתכשר בשום סתימה בעולם, כמו שמבואר לעיל מ״ג ע״א, ועוד קשה על רש״י למה הוצריכו חז״ל בדיקת הריאה כיון דכל סרכות כשרות חוץ מסרכא שלא כסדרן, שהיא מחדא לשלישית דלא מיתרחש אלא לעתים רחוקים, ולכאו׳ הייתי אומר דלדעת רש״י משום שאר ריעותות דשכיחו בריאה תקנו, ויש סמך לזה ברש״י לעיל י״ב ע״א ד״ה פסח, שכ׳ שם, ונקובת הריאה משום דשכיח בה ריעותא בדקינן וכו׳ עכ״ל הרי דנשמר לכתוב סרכות אלא ריעותא סתם, אולם לקמן דף נ׳ ע״ב ד״ה מאי, כתב בפירוש ובסריכי דריאה, משום דשכיחן, בדקינן בתרייהו, אם לא שנאמר דרש״י גם סרכא כסדרן בעי בדיקה, וזה אינו מכוון לשיטת רש״י, דאפילו לא סופו לפסוק, לא מהני סתימה כנ״ל, לכן שיטת רש״י בכל ענפיה א״א להעמידה לפע״ד.

שיטת התוס׳ דסרכא בין כסדרן ובין שלא כסדרן אתא בלא נקב, מחמת ששואבות כל מיני משקה, ומ״מ שלא כסדרן טרפה, משום דסופה להתפרק ולנקב הריאה, וכסדרן ושלא כסדרן שניהם בתרי אונה דסמיכא, אלא דכסדרן הוא מחיתוך לחיתוך, ושלא כסדרן מחיתוך לגב, או מגב לגב, ולשון כסדרן ושלא כסדרן דקאי לפי הפשט הפשוט על סדר האונות, אינו מדוקדק לפי פירושם, והרי תראה שכתבו ״כסדרן״ דוקא באותו ענין ששוכבת זו אצל זו, ר״ל מחיתוך לחיתוך, הרי דצריכין להוסיף ביאור, כדי להבינו, דדוקא באותו ענין ששוכבות, אם נסרכו מקרי כסדרן אבל לעומת זה מרווח לן, דשלא כסדרן הוא השכיח, וכסדרן הוא הלא שכיח, כידוע זאת להשוחטים, ולכן שפיר קאמר סתם, דל״ל בדיקה, ואח״כ מפרש והנ״מ שלא כסדרן השכיח, אבל אם אירע בכסדרן היינו ריבותייהו, וצריך לפרש כמו שפי׳ ר״ח שהוא דרך רביעתן, וכמו מרבעיתייהו, ומה״ט אין סופו להתפרק, אבל אין לפרש דרגילות להיות, דאדרבה שלא כסדרן יותר רגילות להיות, ומ״מ טרפה, ומה שיש מן החומר לפי פירושם בלשון המימרא, הוא מה דקאמר לית להו בדיקה, דבדיקה מה בעי הכא, הלא לא חיישינן שכבר ניקב, אלא שעתיד להנקב, והוול״ל הטעם דסופו לינקב, ועיקר זה חסר, אבל העיקר מה שיש מן התימא על שיטת התוס׳ הוא, האי סרכא הוא כדבר שחוצה לה, וכמו קוץ ומחט, שסופו לינקוב, ועיין ביו״ד סי׳ מ׳ ובפרמ״ג שם בשם הלבוש, דלא מטרפינן ע״ש סופה, אע״פ שבודאי ינקב המחט את הלב מעל״ע, אבל כ״ז שלא ניקב אין כאן מחסרא אבר, ומכש״כ כאן, שהטרפות אינו בנקיבת הקרומים אלא בנקיבת בשר הריאה, וכדקתני במשנה הריאה שניקב, וכל זמן שהקרומים קיימים, אע״פ שחלושים המה וסופן לינקוב ע״י האי סרכא, מ״מ כל זמן שלא נקבו הרי הריאה משמשת בגוף לרחף על הלב כמאז, ואין כאן מחסרא אבר עתה, אלא סופו להתחסר ואם סופו להתחסר אבר טרפה ק״ו ב״ב של ק״ו מסוכנת שסופה להתחסר מכל וכל, שתמות בעוד שעה או שתים, שתהי׳ כטרפה והוא תימה רבתא על שיטת התוס׳, ועיין בעיקר יו״ד ולקמן מ״ח ע״א בחדושנו.

ודע דבין מדברי רש״י ובין מדברי התוס׳ נראה, דלא דיברו אלא מסרכות ממשיות המדבקים האונות יחד, ולא מחוטין דקין הנמשכים מאחת לחברתה, דוק ותשכח, אלא דהרמב״ם והטור אחריו כתבו דחוט הנמשך וכו׳ ואפילו הוא דק ביותר הוה סרכא והנה לדעת רש״י דסרכא מורה על הנקב, אפשר דגם האי חוט דק, כן הוא מורה, אבל לדעת התוס׳ דסופה להתפרק ולינקוב איך אפשר לומר כן על חוט דק, שבתנועה קלה של הבהמה תוכל לפסקו, שבטח תינקוב הריאה ע״י האי פסיקה, וכל מי שירצה, יוכל לנסות את זאת אם יתפרקו האונות מהדדי, אם יופסק הסירכא או תקרע עמה קרום הריאה, אלא דברמב״ם מבואר דמעיקר הדין אין לאסור אלא דיבוק ממש ומאחת לשלישית כדעת רש״י, כי כן פסק בפ״ח ה״ח, והוא מימרא דרבא, ולהני חוטין היה סגי לחותכן ולבדוק בפושרין אם אין כאן נקב, אלא דמצד המנהג אוסרין אותן, כן כתב בפי״א ה״ו עיי״ש. ויש עוד שיטה שלישית והוא שיטת הראב״ד ז״ל, דסרכא שלכ״ס מורה על נקב וכרש״י, אבל כסדרן הכי ריבותייהו, ר״ל רגילה לבוא בלא נקב מחמת הפשטת הליחה והזיעה, וכמש״כ התוס׳ בכלל הסרכות, וזו השיטה היותר מתקבלת על הלב מצד הדין אבל מה שיש להפליא עליה, כי קשה להאמין שהסרכא היוצאת מכח הזיעה, אינה מתדבקת אלא כסדרן, וסרכא היוצאת מתוך ליחות הנקב מתדבקת דוקא שלא כסדרן, הוא דבר שאין הדעת הבריא סובלת.

ועכ״פ היוצא לנו מכל האמור, כי עיקר טרפות הסירכות חותם החומרא עליה, ועכ״פ אינה דאורייתא, דהרי ההלכה שאמרה ריאה שניקבה, א״א להעמיס בה סירכא של התוס׳, וסירכא שלא כסדרן של רש״י בלא״ה אינה שכיח כלל כמש״כ לעיל, ולכן אני תמה אקרא על רבינו הש״ך ז״ל, שכתב ביו״ד סי׳ פ״א סק״ט, דסרכא גמורה שלכ״ס ודאי טרפה ולא ספק, ואם היה כדבריו, אז לא היתה דברה התורה מדרוסה משום דדיברה בהווה, כמש״כ הרמב״ם, אלא מסירכות שהמה המצויות כ״כ, עד שהוצרכו חז״ל לתקן בדיקת הריאה, ועד שנטרף בהמה אחת מפני שנדרסה, נטרפות אלפים בהמות על סרכוח הריאה, וגם מעולם לא שמע או ראה איש, שבהמה מתה, ולא מצאו לה סיבה אחרת אלא שריאה שלה סרוכה, ובר מכל הלין טעמין שכח הש״ך דאיכא תנא ר״ש במשנה, דאית לי׳ עד שתנקוב לבית הסמפונות, ולדידי׳ הלא כל הני טרפיות של סרכות ועוד ועוד, כולן נפלה בבירא כמובן, והרי לקמן דף מ״ט ע״א, כמה אמוראים אומרים הלכה כר״ש, אלא דבעל מסדר הש״ס מסיק, דאין הלכה כר״ש, והוא לחומרא ומספקא, אבל עכ״פ אין יוצא מידי ספק דשמא הלכה כר״ש, ואיך כ׳ הש״ך דטרפות הסירכא הוא ודאי טרפה ולא ספק ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אין מקיפין בבועה, כשניקבה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא וכו׳ ע״ס הדיבור, סוף דבריהם הם שפת יתר, דפשיטא דבועה יחידית כשרה, אבל כוונתם, לעומת שיטת רש״י דלקמן נ׳ ע״א, דמקיפין רק בחדא בהמה ולא מבהמה לחברתה, וא״כ ע״כ מיירי הכא דיש לבהמה זו תרי בועי, לכן כתבו דבתרי בועי נמי כשר אם לא סמיכי להדדי, והכא ברחוקים מיירי, שוב ראיתי במהרש״א מהד״ב שנתעורר על דברי התוס׳ והניחם בצ״ע.