דף מ״ח ע״א גמר׳ אר״י ב״מ אר״ג, ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, האי סמוכה סרוכה קאמר וכפרש״י דבוקה בצלעות וזאת א״א אלא ע״י סירכא, ובש״ס ווילנא בפ׳ ר׳ גרשון כתב בפירוש כלומר סרוכה, ויש ליתן טעם למה שינה ר״נ להחליף סרוכה בסמוכה, ונלפע״ד דהוא כדי לאשמעינן דמיירי הכא שלא במקום רביתא, וכדמתרץ לקמן דהיינו במקום שאין הריאה סמוכה לדופן, רק נסמכה עתה ע״י הסירכא וזאת משמיענו שפיר, במה דאמר ריאה הסמוכה לדופן, כלומר שנסמכה לדופן, וע״ז וכיוצא בזה נאמר ותבחר לשון ערומים, ועיין בחי׳ ק״ז ז״ל, שמחלק בענין אחר בין סמוכה לסרוכה.

והנה בסוגי׳ זו רבו הפירושים עיין בראש יוסף שסידרם והאריך בהם ואני לא באתי אלא להעיר, כי מתוך סוגי׳ זו נפרכת שיטת התוס׳ דטרפות הסירכא מטעם סופו לינקוב הוא, ולית נגר ובר נגר דיפרקינהו, דמה שמחלק הש״ס בין סרוכה מאונה לאונה לסרוכה לדופן אין להעמיד כלל לשיטת התוס׳, דכבר הארכתי בעיקר יו״ד להראות לך דאין להטריף ע״ש סופו אם לא שכבר נחלה האבר ונחלשה כ״כ, עד שראוי לומר עליו דמחסרא אבר, דכן יוצא מפורש מתוך סוגי׳ דמסוכנת לעיל ל״ז, דמסוכנת, אף דבטח תמות מחמת החולי או אפיסת הכח, כל זמן שאין כאן חסרון אבר כשרה, ושאני טרפה דאסרינן ע״ש שסופה למות, משום דמחסרה אבר, כן מבואר בגמ׳ וע״כ כוונת הגמ׳ דמחסרא אבר עתה, דאי שסופו להתחסר, היינו מסוכנת, ואי נבלה החמורה אינה אוסרת ע״ש סופה, טרפה הקל מינה לא כ״ש, ועיין בפרמ״ג סי׳ מ׳ במשבצות זהב אות ד׳ מה שכ׳ בשם הלבוש לענין מחט בלב, דשאני חסרון בגלגולת וסירכא בריאה, דהוא דבר המתחדש בגופה, משא״כ מחט בסימפונא דלבא דאין להטריף משום דסופו לינקוב, וקורט של חלתית דאסרינן משום דסופו לנקוב ה״ט, דהתחיל כבר לשרוף בהטלת הארס, עיי״ש, והנה אין ספק אצלי דגם בסירכא וחסרון גלגולת צריכין לומר דכבר נחלשו העורות כ״כ עד שחשובים כנקובים, דאל״כ לא נדע מה בין סירכא למחט, ועיין בפרמ״ג שם ובסוף פתיחתו לסי׳ ל״ט, שחקר בסירכא לדעת התוס׳, אי מצי חי רק עד י״ב חודש או עד כ״ד חודש, ואני אומר דא״א לומר דאיכא טרפות דמצי לחיות יותר מיב״ח, דא״כ גם מחסרא אבר רק לאח״ז, וזאת א״א דהרי בעינן מחסרא אבר עתה, אלא ודאי דסירכא שלא כסדרן, ע״י שמושכת לכאן ולכאן נחלשו העורות כ״כ עד שחשובים כניקוב, וכמו בבשר שרופא גורדו דחשוב כאינו, ותדע דאם נאמר דרק משום דסופו להתפרק ולינקוב העורות טרפה, הלא ידועה דבקל נוכל לחתוך בין הצלעות כאשר הרופאים עושים מעשים בכל יום, ולפרק הסירכות מן הריאה, והרי אמרו כל דאי בדרי לה סמי וחיה, אין כאן טרפות אפילו אין עושין כן, וכן רשב״א מכשיר נחתכו רגליה משום דיכולה ליכוות ולחיות, ואיך נטריף הסירכא שבקל נוכל לסלקה משום דסופו לינקוב הריאה, אלא ודאי דחיישינן שכבר נחלשו העורות ולא מהני אפילו נסלק הסירכא ממנה, אלא דלעיל כתבתי דאם הטרפות אינה בקרומים אלא בבשר הריאה שניקבה כדמשמע מלשון המשנה, וכפיה״מ לרמב״ם, ג״כ נפרכת שיטת התוס׳ דאז גם החולשה שבעורות נמי לא מהני להטריף עיי״ש, אבל התוס׳ ע״כ סברו דהטרפות בעורות גופא, אולם מתוך סוגי׳ זו מוכח דמשום סופו להתפרק אין זה סתימה, וע״כ משום דאמרינן דכבר אית שם נקב, ולא דסופו להיות נקב, וצע״ג ליישב שיטת התוס׳ ודו״ק.

ע״ש גמ׳ ריבר״י הוה קאזיל באתרי׳ דר״י בשוקא דטבחי, חזינהו להנך דקיימין צמחי צמחי א״ל לא בעי מר אומצא וכו׳ ופרש״י דרוצה היה לדעת אם יכשירנה אם לאו, ובחי׳ ק״ז ז״ל הקשה מ״ש מהני עובדות דבתר הכא, בהני דקיימי כנדי כנדי וטינרי טינרי דקאמר מדמחלפי שם ולא אמר להו מידי, ש״מ דכשרים, ולמה הוצרך כאן להאי הערמה כדי לידע דעתו של ר״י, עיי״ש שנדחק ליישב, ולפע״ד נראה פשוט דהני צמחי שהמה מורסא או בועות קטנות אפשר דבהעברה בעלמא לא הכיר בהם, משא״כ כנדי וטינרי שפרש״י צמחים גדולים וכבדים וטנרי עוד יותר גדולים מהם וכן הוא ברא״ש דאלו קטנים ואלו גדולים, פשיטא דנפלו בעיני כל עובר דרך שם, ואולי רש״י ז״ל כיוון בפירושו זה ליישב האי קושי׳ של ק״ז ז״ל ונכון הוא ודו״ק.

רש״י ד״ה קרום אבל סתימת דופן סתימה מעלייתא הוא, עיין הגהות מהרש״ש דר״ל דע״י הסביכה אגלאי דהדופן הי׳ סמוך והוה סתימה דמעיקרא, ולא ידעתי למה נדחק בזה, דמה יענה לדעת רש״י בסירכא מחיתוך לגב או מגב לגב בתרי אוני דסריכא להדדי דמקרי כסדרן וכשר ודו״ק.