ע״ב גמר׳ בעי ר״ז, חלב חיה מאי, דוקא אמר חלב טהור סותם, והאי נמי טהור, או דלמא, משום דמהדק והאי לא מהדק, ויש לראות מאי קמבעי לי׳, וכי האי ממירא דרב גזה״כ הוא שאין לדרוש טעמא, הן אמת דאביי מהדר לי׳ כן, אבל איך עלה ע״ד ר״ז למיבעי כלל, וכפי הנראה רש״י ז״ל הרגיש בזה ומש״ה כ׳ וז״ל, ״ולהא דבעי הך בעי, לא איפשט לי׳ אכתי טעמי׳ דרב מאי הוא״ עכ״ל כוונתו דלר״ז לא ברירא לי׳ האי טעמא דלא מהדק, כי באמת קשה להבין, וכי עדיף סתימת ירכים בחלחולת או דופן בריאה, שהם שני אברים, מחלב הדבוק בבשר, ובאמת הרמב״ם בפ״ו ה״י כתב בטעמא דחלב טמא, וכל הני דלא סתמו, משום דקשין הן, ומסתמא קושי׳ מחלחולת, ודופן וכדומה, הכריחו לפרש כן, ועכ״פ כיון דליכא טעם מבורר בדבר קמבעי לי׳ דלמא בטמא וטהור תלי׳ מלתא, מפני איזה טעם הנעלם מאתנו, ודו״ק.

תוס׳ ד״ה רב ואיסורא דאורייתא וכו׳ כדר״פ הלכה ומסתבר דרבא נמי חזר בו, דקאמר לקמן חימצא ובר חימצא חד סתים וחד לא סתים עכ״ל עיין בלב אריה שתמה על ראיית התוס׳ ובאמת לקמן ע״ז ע״א מצינן עוד הפעם, דרבא סמך אר״י מטעם דהתורה חסה על ממונם של ישראל, לצרף גידין הרכין להיות חופין על עצם הנשבר, ושם כאשר השיב לו ר״פ כדהכא קאמר אישתיק, וכאן לא קאמר, אישתיק, ולפע״ד נראה דהתם כיון דבאמת ר״י הדר לגבי ר״ל בגידין שסופן להקשות, ודאי לא מסתבר לסמוך ע״ד יחיד שנדחה, אישתיק והדר בי׳, אבל הכא נסמך אר״ש במקום רב, ומשום דחי״ט לא חשיבא לי׳ כדאורייתא ממש, עיין לעיל ל״ב ע״ב ולקמן שם מה שכתבנו בזה ביתר ביאור, ומה שרצה רבא לסמוך להקל בסכנת גילוי משום דסמך ארבים נגד יחיד, ומ״מ דחה לי׳ רנב״י, ר״ש וסכנת נפשות, כי במקום סכנה יש לחוש גם לדעת יחיד.

והנה הלב אריה הקשה על ראיית התוס׳, דאדרבה, מדמסופק רב בחימצא ובר חימצא, הי סותם, ע״כ ס״ל חלב טמא נמי סותם, דע״כ ידע, הי חימצא והי בר חימצא וכו׳ עיי״ש, וכן כ׳ הת״ח, ולא ידעתי למה לי׳ אריכות הלזו, דאפילו נאמר דלא ידע רבא פירושא דחימצא ובר חימצא, הוה לי׳ להוכיח זאת מכח הדין דסתים ולא סתים, דהרי דאייתרא אינו תותב, ודאקשתא תותב, וכן הקשה הת״ח, דמה לו לאתויי הא דר״נ דאינהו מיכל קאכלי וכו׳, כיון דאקשתא גריעי טפי דתותב, כפרש״י, ופשיטא דאקשתא הוא דאינו סותם, ודאייתרא דאינו תותב כלל סותם, ומכח חומר קושי׳ זו כתב, דאי לאו דר״נ הוו״א דתרוויהו מותרין באכילה, וסברת רש״י דאקשתא דמי׳ לתותב לאו סברא היא, אלא מכח ריעותא אחרינא חד לא סתים, עיי״ש, ואני תמה, דודאי אמת הוא, מש״כ רש״י דאקשתא תותב קרום, ורק באמצע מחובר, וא״כ אפילו שניהם מותרין באכילה, וכלישנא בתרא דלקמן, דבאקשתא פליגו, סכ״ס במקום דתותב איך יסתום, דהרי לא בטהור וטמא תלי׳ מלתא, ועיין לקמן בתוס׳ ד״ה ודאייתרא, ובהגהת מהרש״ש, וא״כ רבא דלא ידע עכ״פ משום ריעותא אחרת, וידע דתותב קרום מה לו להסתפק, וספקו גרע יותר מספקו של ר״ז דלעיל, דמסופק בלישנא דרב, אבל רבא אפילו שניהם מותרין באכילה, מ״מ אין כאן מקום להסחפק, שמא דאקשתא דתותב יסתום ודאייתרא דאינו תותב לא יסתום אתמהה.

ומה שנלפע״ד להתיר הקשר הלזה, דכבר הבאתי לעיל דפליגו רש״י ורמב״ם, בטעמא דחלב טמא דאינו סותם, דלרש״י משום דאינו מחובר בבשר יפה, ולרמב״ם משום דהקרום המפסיק קשה ואינו סותם, והנה דאקשתא כ׳ רש״י, דהאי נמי לתותב דמי, דאינו מחובר אלא באמצע הקשת, ועיין בהגהות מהרש״ש על התוס׳ ד״ה ודאייתרא, שכ׳ דלפי דבריהם דבמערבא דאכלו גם דאקשתא, מיסתם נמי סתים, ע״כ צ״ל דלאו תותב כ״כ הוא גם בצדדים, ולפ״ז רבא מסופק בטעמא אי כרש״י אי כרמב״ם דלרש״י משום דאקשתא דמי לתותב, עכ״פ אינו מהדק כ״כ, אינו סותם, ודאייתרא דלאו תותב כלל, סותם, אבל אי כרמב״ם משום דהקרום קשה, נהפוך הוא, דאייתרא דקרום ונקלוף, הקרום קשה ואינו סותם, אבל דאקשתא כמו שאינו תותב ממש, כן אינו קשה ממש, מפני שהרי באמצע מחובר, לכן אע״פ שטמא, מ״מ אינו סותם, כן נלפע״ד ליישב חומר הסוגי׳ הלזו ודו״ק.