דף נ״ב ע״א גמר׳ א״ר, נעקרה צלע וחוליה עמה טרפה וכו׳ עד סוף העמוד, לפי המסקנא ר״כ ור״א שאלו על נעקרה מכאן ומכאן עם האסיתא, ולא נשאר רק אמצעיתה של החולי׳, ורב טרף אפילו בחד צלע כהג״וו, וממה שהשיב להם, גיסטרא קאמריתא, היינו ריתחי׳ שמענו מזה דגם בחדא כהג״וו טרפה, וכמימרא דרב, ועיין מהר״ם שיף ויתר האחרונים, דהקשו דלמא משום דנבלה נמי הוה, קאמר להו גיסטרא קאמריתא, ולא משום דבחדא נמי טרפה הוה, אבל דע דהרמב״ם, הן בהל׳ שחיטה והן בהלכ׳ אבות הטומאה, לא הזכיר כלל האי גיסטרא דצלע מכאן ומכאן עם האסיתא, שתהי׳ נבלה מטמא מחיים, והלח״מ פ״ט ה״ב הרגיש בזה וכתב וז״ל ״עוד אמרו שם בנעקרה צלע וקצת חולי׳ מכאן ואמצעיתה של החולי׳ קיימת שהיא נבלה, ולא ראיתי שהזכירה רבינו בהל׳ שחיטה, ששם ביאור דין הנבלות, ולא ידעתי טעמו״ עכ״ל ויותר הוו״ל להקשות דאפילו נעקרה ב׳ הצלעות וכל החולי׳ עמה לא הזכיר הרמב״ם בין הנבלות, רק כ׳ בפ״ג הי״ט וז״ל ״בהמה שניטל ירך שלה וכו׳ הרי זה נבלה כמו שנחתך חצייה ונחלקה לשני גופות״ וכו׳ הרי מלשון זה שכ׳ ״כמו וכו׳״ מוכח דדוקא בנחלקה לגמרי דהיינו כל הבשר שבין הצלעות, דרק אז הוה כנחלקה לשני גופות, אבל בעקירת חולי׳ אע״פ שעי״ז נחשבים הצלעות כעקורים, כמו שאמרינן לקמן, דחוליה בלא צלע היכי משכחת לה, מ״מ בשביל זה לא נחשבה הבהמה כנחלקת לשני גופים, דהרי החיבור הנורא של הצלעות והבשר לא נתבטל עדיין אבל פי׳ הסוגי׳ לפי דעת הרמב״ם ז״ל כך הוא, דעל הא דפריך הש״ס, והא רב נמי גיסטרא קאמר, כתבו התוס׳ דצ״ל דמעיקרא אתי׳ לי׳ הא דרב שפיר, דלמא לא חשב הא דרב גיסטרא, ועיין בלב אריה ז״ל דגם הוא מחזיק בסברא הנ״ל דכל שחיבור הבשר שבין הצלעות קים, אין לחשבו לגיסטרא בשביל עקירת חולי׳, והיא באמת הסברא החיצונה והפשוטה, אלא דכל זמן שלא ידע הש״ס פירוש הדבר, היה מקבל ע״כ דברי רב כפשוטן, דגיסטרא קאמריתא, דגיסטרא ממש קאמר, ולכן פריך על רב, והא הוא נמי גיסטרא קאמר, דאם שלהם הוה גיסטרא, גם שלו גיסטרא הוה, ואע״פ ששניהם עפ״י הסברא החיצונה אינם גיסטרא, אבל כאשר מתרץ דרב בחצי חולי׳ קאמר, והם שאלו בשתי צלעות עם מקצת חולי׳ והיינו דרב, אלא דהוא טרף בחדא והם שאלו על שנים, מצד זה ומצד שכנגדו, וסמכו לידע גם דינו דחדא, מתוך תשובתו אי ירתח או ישוב במענה רך, ורב באמת השיב להם בריתחא, גיסטרא קאמריתא, דהיינו ריתחא כדאמר בגמ׳, כלומר דאמאי שאלו על תרתי, דאפילו בחדא כהג״וו טרפה, שוב לא בעינן למימר דגיסטרא ממש קאמר, אלא דרך גוזמא, כדי לירתוח עליהם על ששאלו בתרתי, במקום שגם בחדא טרפה, וא״כ לא שמעינן מני׳ כלל דהוה גיסטרא, והדרינן לסברא החיצונה דלאו גיסטרא הוא כסברת התוס׳, ולא עוד אלא דמרב גופא שמעינן דלאו גיסטרא ממש קאמר, דאם באמת ס״ל דשלהם גיסטרא ממש הוה, אין כאן ריתחא דהרי האמת קאמר, ולא נשמע דגם בחדא טרפה, ומיושבת קושי׳ המהר״ם שיף ז״ל, וזה ברור ואמת לאמיתו של תורה בס״ד ודו״ק.

אחרי כתבי הלכתי לביהמ״ט לראות בעין גשמיי איך תחובים הצלעות בחוליות, ונתודע לי שם דבר חדש לי, שלא נשמע מתוך הסוגי׳ והמפורשים, והוא כי החולי׳ האחת אינה סוגרת בתוכה הצלע, כמו שדמיתי עד היום, אלא הצלעות תחובים בין החוליות, ומשתי חוליות נתהווה אסיתא אחת, שסוגרת בתוכה הצלע שתחובה בין שתי החוליות, ומה מדוקדק לפ״ז, מה דקאמר רב נעקרה צלע וחולי׳ עמה ומפרש בגמ׳ דחצי חולי׳ קאמר, שכפי פשוטו נראה דוחק גדול, אבל השתא ניחא דחצי מכל צד קאמר דהאסיתא מתחבר משני חצי חולי׳ ומה שאמר לקמן דא״א חולי׳ בלא צלע, אע״פ שבעקירת חולי׳ נשאר הצלע תחובה בחציה בחולי׳ הסמוכה לה, או בימין או בשמאל, מ״מ כבר מנותק הצלע ממקומה, כי חצי חור אינו מחזיק את הצלע כמובן, וגם ר״כ ור״א דשאלו בנעקרה צלע מכאן ומכאן, שאע״פ שעם האסיתא קאמרו, מ״מ אמרו, והחולי׳ קיימת, דהאסיתא ניטלת ולא החולי׳ והאסיתא הוא מקצת מזה ומזה של שני חוליות, אבל גוף החולי׳ קיימת ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ש נעקרה צלע מעיקרה וכו׳ ופרש״י ואפי׳ בלא אסיתא, ור״ת מפרש עם האסיתא, כי היכי דלא יחלוק שמואל אעולא בר זכאי ור״י, דלחד ברוב צד אחד, ולאידך ברוב שני צדדין בעינן עכת״ד התוס׳, והי׳ להם להזכיר גם רב, דלרב נמי דוקא וחולי׳ עמה, דהיינו חצי חולי׳ כדלעיל, והנה האחרונים הקשו סתירת רש״י אהדדי, דלעיל מ״ב ע״ב מפרש הא דשמואל, דעם חצי חוליתה קאמר, והנה משום הא לא ארי׳, דהרי בתוס׳ שם כתבו וז״ל ״לקמן פליג עלי׳ בר זכאי, ואומר ברוב צד אחד ונשתברו ברוב שני צדדים, והכא נקט טפי מלתא דשמואל, משום אינך דקאמר וכו׳״ עכ״ל, ועיין שם במהרמ״ל מה שתמה על דברי התוס׳, אבל חוץ מזה אני תמה, דמה שלא הזכירו ר״י, דפליג וקאמר בין נעקרו ובין נשתברו, ברוב שני צדדים, משום דמר״י לא מצי פריך דלחשוב נעקרו, דהיינו נשתברו דקתני במשנה, ולכן כתבו רק בר זכאי, דמני׳ ג״כ הוה מצי להקשות, משום דס״ל נעקרו מצד אחד נמי טרפה, אבל זה פלא, דהרי אנן כר״י פסקינן ודלא כשמואל ודלא כבר זכאי, ואיך פריך הש״ס וליחשוב הא דשמואל שהוא דלא כהלכתא, אבל התי׳ ע״ז דבאמת מרב פריך, ועם חצי חולי׳ גם בצלע אחת טרפה, ונקט דשמואל, משום אינך דשמואל, ולא מדקדק בי׳ דהוה דלא כהלכתא משום דהרי אפשר לפרשו דעם חצי חולי׳ קאמר כרב, ולזה כיון רש״י ז״ל דאע״פ דדברי שמואל דקאמר סתם נעקרה צלע מעיקרה לא משמע דעם החולי׳ קאמר, מ״מ קושי׳ הש״ס ע״כ לא הי׳ אלא לפי ההלכתא וכרב, דעם החולי׳ דהיינו מקצת האסיתא טרפה, אבל התוס׳ ודאי החליפו שיטתם דהכא מפרשים דברי שמואל כרש״י דלעיל, דעם חצי חולי׳ קאמר, וא״כ לא הוה מקשין כלום לעיל, דליפרך מבן זכאי דלית הלכתא כוותי׳ אלא על תוס׳ ליכא למיפרך סתירה משום דהמחברים רבים היו כידוע, וליישב דברי התוס׳ דלעיל, י״ל דלפי דס״ל דשמואל בלא חולי׳ קאמר, הוה בר זכאי המכריע בין שמואל לר״י, והלכה כמותו וכוונת הש״ס באמת אבר זכאי, אלא נקט שמואל אף דלית הלכתא כוותי׳ משום אינך דשמואל ודו״ק.