ע״ב גמר׳ מתקיף לה ר״א ולתנייהו גבי קולי ב״ש וחומרי ב״ה, א״ל רבא, כי איתשל לענין טומאה איתשל עכ״ל לפי מה שהזכרנו כ״פ, דלדעת הרמב״ם, דשאר דיני תורה לא נדון ע״פ האי הלכה דחי״ט, לכאור׳ יש לעיין, איך קאמר כאן דב״ש דסברו הכא לגבי טומאה, בעינן שתי חוליות לטהר, ה״ה גם בבהמה לא מיטרפי אלא בחסרון שתים, אלא דגם בלא שיטת הרמב״ם נמי קשה, דדלמא ב״ש ט״ח ס״ל, וממילא לא תלי זה בזה, וכמו דאמרינן בריש פרקן על בהמה שנחתכו רגליה, אע״ג דלענין אדם ס״ל לתדבר״י כרשב״א, דיכולה לכוות ולחיות, אבל מ״מ טרפה הוה דס״ל ט״ח, וכן יש לתמוה על הא דאמרו בעירובין, דתרי חומרא דסתרי אהדדי כגון שדרה וגלגלת, דמקרי כסיל בחושך הולך, דלמה יקרא כסיל, אם חושש למ״ד ט״ח, ואז ליכא סתירה, וניהו דשמואל קאמר וכן לטרפה, משום דהוא טרפה אינה חיה ס״ל, אבל ב״ש מצי סברו ט״ח, ואין כאן כסילות למאן דמחמיר גם בטרפה, ויש לי הרהורי דברים בזה אלא דלא ברירי לי, לכן לא העלתים בכתב וצע״ג ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אר״י א״ר, בבהמה מן הזאב ולמעלה, ובעופות מן הנץ ולמעלה, ועיין ברא״ש דהקשה, בעופות מאי קמ״ל, דהא משנה שלמה היא, דרוסת הנץ בעוף הדק, אבל למטה ממנו לא דרס, ותי׳ דאיידי דנקט מן הזאב ולמעלה וכו׳, א״נ כי היכי דאשמעינן בבהמה, דלא תימא אורחא דמלתא, נקט ה״נ איכא לשנוי׳ בעופות עכ״ל, והנה האי תי׳ השני הוא אליבא דאב״א שבגמ׳ אבל לתי׳ קמא, דרב פליג ארב״י ב״י וסובר דר״י פליג את״ק וזאב בגסה נמי דריס, צ״ל כתי׳ קמא שברא״ש, אלא דלפי מה שכ׳ התוס׳, דרב קמ״ל דזאב בגסה נמי דריס, מדאמר בבהמה למעלה מזאב, משמע דכל מן זאב ולמעלה שוה, איך קאמר מן הנץ ולמעלה בעופות, וזה ליתא, דהרי הנץ אינו דורס בעוף הגס, ועיין בר״ן ז״ל מה שתי׳ בדוחק קושי׳ הרא״ש ז״ל, אולם לפע״ד נראה ברור, דל״ק דרב פליג ארי״ב וסובר דר״י פליג את״ק, פליג גם בעופות, דלת״ק נץ דורס אף בעוף הגס, אב״א גמר׳ ואב״א סברא, הסברא נותנת כי היכי דת״ק, סובר בזאב שהיא חיה קטנה מצי דרס אף שור הגדול, משום דעז ואלים זהירי׳, ודרכו לדרוס, ה״ה הנץ בעופות, דהרי אמרו לקמן דהנץ אפילו בדרברבי מניה, ואינך רק בדכוותי׳ הרי דהנץ עלול לדרוס יותר משאר עוף הדורס. ואב״א גמר׳ דלעיל במשנה כתבו התוס׳ ד״ה ודרוסת הנץ וז״ל ״גבי טרפות העוף הוה שייך למיתני, אלא משום ר״י תנא לי׳ הכא״ עכ״ל.

ויש לראות הלא ר״י מן התנאים האחרונים, מתלמידי ר״ע, ויסוד המשנה הלא היתה מסורה בידם מאז, ועד דאתא ר״י, הכי לא היה נשנה דרוסת העוף במה, כמו דרוסת הזאב בבהמה, ועתה אם נאמר דבמשנה דא״ט בעוף היה שנוי׳ דרוסת הנץ בעוף הדק והגז בעוף הגס, לא הי׳ לר״י שום דבר להוסיף או לגרוע ע״ז, ולא אמר על עוף מידי, ולמה מחקה רבינו הקדוש מן המשנה דא״ט בעוף, והעמידן כאן ובשם ר״י, אע״ג דר״י לא אמר בזה דבר, אלא ודאי, דקודם דפליג ר״י או מפרש דברי הת״ק היתה קתני בא״ט בעוף, דרוסת הנץ סתם וכמו דקתני כאן דרוסת הזאב סתם, כאשר כתבו התוס׳ דדין דעוף מקומו בא״ט בעוף, כי ביסוד המשנה לא היה קתני יותר, ואחר שר״י פליג או מפרש כדי שלא להצטרך להעמיד דבריו בשתי המשניות, מחק רבי דין דדרוסת הנץ, ממשנה דא״ט בעוף, והעמיד כאן כל דבריו של ר״י, וממילא נדע דהת״ק פליג הן בבהמה והן בעוף או שר״י מפרש שניהם ולא איצטרך תו לדברי הת״ק בעוף במשנה דא״ט בעוף כנלפע״ד אמת לאמיתו ודו״ק.

ע״ש גמר׳ מיתיבי דרוסת חתול נץ ונמי׳ עד שתנקוב לחלל, אבל דרוסה ל״ל ותסברא וכו׳, הרי״ף והרמב״ם ז״ל מפרשים עד שתנקוב לחלל, ואז יש להם דריסה ועיין במפרשים, והנה לדידהו ״אבל דרוסה לית להו״ לאו לשון הברייתא הוא, אבל הש״ס קמתמה, אבל דריסה ל״ל, ותסברא, אלא דלפי הס״ד דל״ל דרוסה כל עיקר, ע״כ הי׳ מפרש עד שתינקב לחלל, דמצד נקב נגעה בה כפרש״י, דאל״כ מה פריך מדרוסת הנץ, דלמא באמת לאחר שתינקב לחלל, וגם בלא״ה אם לאחר שניקב לחלל יש להם דריסה, גם בגדיים וטלאים, לא מסתבר כלל לומר דבעוף הדק לית לי׳ דריסה, אבל לאחר שמתרץ לעצמו כאן בעופות כאן בגדיים וטלאים, אז מהדרינן לפרש דבניקב לחלל יש להם דרוסה אף בגדיים וטלאים, אלא דלפ״ז ודאי קשה טובא, מה דחק לרי״ף ולרמב״ם לפרש כן, אבל מה שנלפע״ד הוא, דמצד מחט בחלל הגוף, לא מיסתבר להו לחוש כלל, דאפילו הגיע הצפורן לתוך החלל, אין ארכו של צפורן הנץ מספיק, לנקב אחד מאברים הפנימים, שהם רכים ואינם מתוחים וחוזרין בקל לאחוריהם, ועיין ברמב״ם פי״א ה״ד, דמשמע מלשונו דדוקא בנכנס הקוץ או החץ בחלל הגוף ממש דהיינו בקוץ ארוך, שחלק גדול ממנו נכנס לתוך החלל, ולא בעומד בשפת החלל אע״פ שעבר לפניהם, כנלפע״ד לדינא.

ע״ש גמר׳ ותסברא נץ לא דרס, והא תנן ודרוסת הנץ, הא ל״ק כאן בעופות וכאן בגדיים וטלאים, עכ״ל ויל״ד, דלמאי הלכתא נקט התנא דברייתא נץ דלא דרס בגדיים וטלאים, כיון דמשנה שלמה תנן, דנץ דוקא בעוף הדק, ולרי״ף ורמב״ם דמפרשים דכשיגיע לחלל דרס אף בגדיים וטלאים, הא אתא לאשמעינן, אבל לרש״י קשה, אולם אם נאמר כמש״כ למעלה, דלמאן דס״ל דר״י פליג את״ק, ה״ה בנץ פליגו, דלת״ק דרס אף בעוף הגס, וממילא גם בגדיים וטלאים דחד דינא אית להו, אז האי ברייתא אתי׳ כר״י ולאפוקי מת״ק וקאמר דנץ אין לו דריסה בגדיים וטלאים, וה״ה בעוף הגס, ואולי מזה הוכיח רש״י לפרש במתני׳ דר״י פליג את״ק, דמהאי ברייתא דקתני נץ דאין לו דריסה בגדיים וטלאים נראה כן, ודו״ק.

רש״י ד״ה עד שתינקוב לחלל, כקוץ בעלמא ועד שנקבו הדקין וכו׳ עכ״ל. לכאור׳ סותר רש״י את עצמו במה שכ׳ לקמן בדף הסמוך ע״ב ד״ה בקוץ עד שתינקוב לחלל, ופרש״י ״אבל הגיע לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין ובבדיקה א״א מפני שאין נקב דק ניכר בהם״ עכ״ל וכאן כתב דלא מיטרף עד שניקבו הדקין, הרי דמהני בדיקה עכ״פ, ולקמן יפה מדייק דלא מהני בדיקה, דהרי מדקתני בקוץ עד שתינקב לחלל, ובדרוסה משיאדים הבשר כנגד ב״מ, הרי דשווין הן ניקב לחלל עם דרוסה ובדרוסה הלא שיטת רש״י דלא מהני בדיקה, וע״כ הפירוש עד שראוי׳ להאדים הבשר, דהיינו שתחב צפרניו נגד חלל הגוף לאפוקי על ירכיו, וכדומה, ואולי מיירי לקמן שנכנס הקוץ כולו לתוך חלל הגוף ואז אין לו בדיקה. אבל כאן דהוה מקום ידוע וניכר מודה רש״י דיש לו בדיקה, וע״כ צריך לומר כן, דכפי שכתבתי לעיל, רש״י הוכיח דלדרוסה ודאי אין לו בדיקה, משום דההלכה כך אתא ״ודרוסת הזאב״ ובזה סגי להטריף, וא״כ נקובת חלל הגוף בקוץ, דאינו ממנין הטרפיות, ע״כ דבזה יש בדיקה. אבל בקוץ הנמצא בתוך החלל, מסתבר דמן הנמנע לבדוק כל החלל מנקב כ״ד ודו״ק.