דף נ״ג ע״א, גמר׳ בעי ר״א, שאר עופות טמאים יש להם דרוסה וכו׳ הא דלא קבעי בשאר חיות חוץ מארי וזאב לגבי בהמה מאי, לדעת הרא״ש ז״ל באמת ליכא דורס בין שאר החיות, ודעת שאר הראשונים להיפך, עיין בטור סי׳ נ״ז, ונראה דלפי הני הראשונים, צ״ל דבחיות ידע דדיבר התנא בהווה, ולכן נקט ארי וזאב, דהני שכיחים יותר משאר חיות לבוא לתוך העדר, עיין בב״ק ט״ז ע״ב ארי דורס וזאב טורף, ובשביל זה מצינן למימר דר״י לפרש הת״ק אתא, משום דהת״ק דיבר בהווה ויותר שכיח הוא הזאב שבא על הצאן לטרוף, ולכן אין מקום להסתפק דודאי גם שאר חיתו יער יש להם דריסה, אבל בעופות לא מצינן דנץ וגז יותר עלולים לדרוס, וחוץ מזה נראה לפע״ד דבעופות טמאים דמשונים הם הרבה זמ״ז בסימני טומאה שלהם עד שהתורה לא הזכירה סימנים כלל, אלא פרטם בשמותם, ולכן שפיר יש מקום להסתפק לענין דרוסה מה דינם של אינך, דלא הזכירם התנא בשמותם, וע״ז קפשט לי׳ רב הלל, דיש להם דריסה, והא דפריך לי׳ ממתני׳ והאנן תנן דרוסת הנץ, לאו ר״א לרב הלל קפריך, דהא ר״א ספוקי מספקא לי׳ בפי׳ המשנה, אלא מסדר הגמ׳ שלאחר ר״א, ותדע דהא לא קתני ״א״ל״ והא דקמשני דהני בדכוותייהו או בדרברבי מני׳, ואינך בדזוטרי מני׳ היינו נמי מטעם דהם עלולים יותר לדרוס, לכן אלים זהירייהו אפילו בדרברבי מני׳, וא״כ בחיות נמי הדין כן, וכן הוא באמת דעת הרשב״א ז״ל, והיא השיטה המחוורת ודו״ק.

ודע דהך דרוסה בעופות, כתבו התוס׳ לקמן דאין זה מה שאמרו, כל עוף הדורס טמא, אלא דשדיה זהירי׳ כי שליף צפורנו, וכמו בזאב בבהמה, ולא הי׳ להם לפרש האי דרוסה דהכא, שמפורש די והותר בסוגי׳ הש״ס, דהוא הטלת ארס, כשהוציא צפרניו מן הנדרס, אבל הי׳ להם לפרש הסימן טומאה של דריסה מה היא, והנה רש״י ז״ל לקמן מפרש דאוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל, ולפירושו ודאי דאין לו ענין כלל להאי דרוסה דהכא, אבל התוס׳ בשם ר״ת מפרשים, דורס ואוכל מחיים, ואינו ממתין עד שתמות, ומביא ראי׳ מב״ק ט״ז ע״ב, דאמרו שם ארי דרס ואוכל פטור, עיי״ש ולפ״ז לא ידעתי מה בין האי דריסה, לדריסה דהכא, ולמה לי באמת האי ״ואוכל״ דבדורס לחוד הוה סי׳ לטומאה, וה״ה דמטריף, דהרי עופות טהורים אין להם דריסה כלל, כמו שכ׳ בעצמם דאין דריסה לטהורים, ואי דקשי׳ להו מה קמבעי לי׳ לר״א בשאר עופות טמאים, דהרי מוכח לקמן דהרבה מהם דורסים והרבה אינם דורסין, ומכש״כ דמסיק כאן דלכולם יש דריסה עכ״פ בדזוטרי מני׳ לפע״ד נראה דגם כאן לא קבעי אלא על אותו שדרכם לדרוס, אי מטילין ארס, או אי יש כח בארס שלהם למקלי האבר, אבל על מעשה הדריסה בעצמו לא קמבעי לי׳ דידע שיש מהם דורסים, ויש מהם שאינם דורסים, והוא דבר שיש לברר, וכמו בחיות שיש הרבה שאינם דורסים כלל, כמו הדוב והפיל וכדומה, עיין שו״ת ק״ז החת״ס ז״ל סי׳ נ״ח, לכן דברי התוס׳ נפלאים ממני וצע״ג וד׳ יאיר עיני להבינם ודו״ק.

ע״ש גמר׳ ארבר״ה א״ר, ארי שנכנס לבין השוורים, ונמצא צפורן בגבו של אחד מהן, אין חוששין שמא ארי דרסו וכו׳ ורב לטעמי׳ דאמר אין חוששין לספק דרוסה עכ״ל הגמ׳. ותמה אני מאד, איך תלוי זה, בפלוגתא דרב ושמואל, אי חוששין לספק דרוסה או לא, ובפרט דאמר אביי דבמקום צפורן לכ״ע חוששין, דלמה ניחוש כיון דסביב מקום הצפורן אין שום ריעותא ניכרת בעור, הרי אין לך הוכחה גדולה מזו, דלאו ע״י דרוסה בא הצפורן לתוך גב השור, דהרי יש ליד הארי הרבה צפורנים ואם תחב כולם באותו מקום לתוך העור, איך רק האי מקום צפורן לבד ניכר ונראה, ותו לא, וגם בסתם דרוסה דאיהו שתק ואינהו מקרקרין, לכאור׳ יש לעיין, למה לא נסמך על בדיקת חוץ שכל העור נגד החלל שלם ויפה בלי פצע וחבורה, דבזבחים דף ע״ד ע״ב אמרינן, דאיערב דרוסת הזאב בנקיבת הקוץ, ופריך והא האי משיך והאי עגיל, ועיין בתוס׳ לקמן וכן שם בזבחים, דלמטה מן הזאב אינו ניכר להבחין, משמע דלמטה מזאב נמי עכ״פ ניכרת החבורה, ומכש״כ בלמעלה מזאב, היתכן שלא יהי׳ ניכר מקום הדריסה בחוץ בעור השור, אלא דבזה יש לדחוק, דמיירי בלא בדק העור בחוץ, אז צריכין לבדוק בבשר בפנים, אם ליכא אדמימות או רקבון בבשר שכנגד האברים הפנימים, אבל בבדק בחוץ העור, ואין בה שום רושם דריסה, תו לא צריך יותר, אבל כאן דמיירי בנמצא בשור חי, תחב צפורן במקום ידוע, או נמצא מקום הצפורן, הלא רואה שזולת האי מקום הנקב, אין כאן ריעותא אחרת בעור, ולמה לא נסמך על זה שלא לחוש על דרוסה, וצ״ל דאפשר שפיר שלא תחב הארי רק האי צפורן לחוד לתוך העור, ונכנס הארס דרך האי נקב לחלל הגוף, אבל שאר הצפורנים לא נתחבו כלל לתוך העור והבשר, ואם כנים דברנו, מיושבים בזה כל הני קושיות שהקשו התוס׳ ד״ה רוב על פרש״י דלמה לא ניחוש לשאר שוורים שאין בהם צפורן, ולאביי למה לי מקום צפורן כלל, ולפי האמור י״ל דלגבי כל הני חששות סגי בבדיקת העור בחוץ שהוא שלם ויפה, וראה זה מה שמצאתי און לי בפסקי הרמב״ם ז״ל דס״ל בפ״ה הי״א ״ספק דרוסה אסורה עד שתבדוק כדרוסה ודאית, כיצד ארי שנכנס לבין השוורים, ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם, חוששין שמא ארי דרסו, אין אומרים שמא בכותל נתחכך, וכן שועל או נמי׳ שנכנס לבין העופות, והוא שותק והן מקרקרין, חוששין שמא דרס וכו׳״ עכ״ל ויל״ד א׳) למאי הלכתא קאמר, דצריכה בדיקה כדרוסה ודאית, ולא די לו לכתוב דצריכה בדיקה לחוד, ב׳) הלא גם על שאר השוורים איכא חשש דרוסה וכמש״כ הרשב״א ז״ל, ועיין בטור סי׳ נ״ז ובב״י וכמובא בהגמי״י שם, ולמה שתק הרמב״ם מזה, ג׳) הביא דין דהוא שתק ואינהו מקרקרין בשועל או נמי׳ שנכנסו לבין העופות ובגמ׳ נראה, דבארי שבין השוורים נאמר דין זה, וכן פרש״י ז״ל דעל שתיק ואותיב בנייהו, על ארי בינייהו, וכן על איהו קמעואי, פרש״י נוהם, וזה על ארי נאמר, ועיין בראש יוסף מה שכ׳ על דברת רש״י, דיש מי שמפרש דקאי על מה דסליק, ספק כלבא ספק שונרא, עיי״ש. אבל על הרמב״ם ודאי קשה, דדיבר מארי שנכנס לבין השוורים, ולמה לי׳ להוסיף, וכן שועל או נמיה וכו׳, אם גם בארי הדין כן, ועיין בלח״מ שהרגיש בזה וכתב דה״ה בשוורים, אלא דרהיטא דגמ׳ בעופות דקאמר לעיל מני׳, ספק כלבא ספק שונרא וכו׳, עיי״ש ובאמת זה ליתא, דהרי רש״י ז״ל, בארי שבין השוורים מפרש כל הני, ולא קאי אדלעיל, ובפרט הרמב״ם שכתב אח״כ בהלכ׳ י״ב סתם, ספק שנכנס לכאן טורף, או נודע אם זה מן הטורפין וכו׳, למה לא כתב גם דין זה, בהוא שחק והן מקרקרין בסתם טורף עכ״פ״, וכן דורס שנכנס בין בהמות או עופות והוא שתק והן מקרקרין״, אבל אם נאמר דהכל שנראה שום רושם בחוץ, שוב א״צ שום בדיקה יותר ניחא דזאת דוקא בשור שעורו חלק, ובארי שמקום הצפורן גדול. אבל לא בכבשים שעירות, ולא בעופות בנוצתם, והדורסים שלהם צפורנם קטנות, ולכן בשור דוקא בנמצא צפורן תחוב יש סד״ר, ורק על שור זה ולא על שאר השוורים, שיכולים לבדוק בקל מבחוץ, וזה שכ׳ הרמב״ם במתק לשונו דסד״ר צריכה בדיקה כדרוסה ודאית, ר״ל דלא סגי בבדיקת חוץ אלא בעי בדיקת בפנים, כדרוסה ודאית, והמציאות בזה הוא כאשר מפרש, בארי שבין השוורים, בנמצא צפורן בגבו של אחד, דאז איכא ספק על אותו השור לבדו, ואינך סגי בריאה בעלמא שאין בהם היכר נקב בחוץ, או בשועל ונמיה בין העופות, אפילו אין כאן היכר רושם מבחוץ, משום דבהני אין לסמוך על בדיקת חוץ מטעמים שהזכרנו, כנלפע״ד בכוונת הרמב״ם אע״פ דהפוסקים לא נחתו לזה.

אחרי כתבי זאת ראיתי בב״י בשם הרשב״א ז״ל הובא ג״כ לקמן במהרמ״ל, על דברת התוס׳ ספק שונרא שכתב, דכל שאינו ניכר רושם הדריסה בחוץ, א״צ שום בדיקת פנים, אלא דגם לרשב״א אם ניכר איזה מראה אדמימות או רושם חבורה בחוץ, שוב צריך בדיקה בפנים, ואני אומר דכל זאת בעופות או גו״ט אבל לא בשור הגדול, שדורס שלו הוא הארי, ואולי גם לא באמרי רברבי, שדורס שלהם הוא הזאב, דשם בעינן דוקא מקום צפורן ניכר, ועיין עוד לקמן מה שכתבתי על דברי המהר״ם, ועכ״פ חידוש נפלא בעיני שהמחבר בשולחנו הטהור, לא הזכיר כלום מהא דרשב״א שהביא בעצמו בב״י, וצ״ע ודו״ק.

ע״ש גמר׳ איכא למימר הכי ואל״ה אוקי מלתא אחזקי׳ והוו״ל סד״ר, ורב לטעמי׳ וכו׳, האי אוקי מלתא אחזקי׳ שלא במקומו הוא, דהכי הוול״ל, הוה לי׳ סד״ר ואוקי מלתא אחזקי׳ עיין באחרונים, ולפע״ד נראה דהש״ס רצה לשלול בזה, שלא תאמר דרב ושמואל פליגו אי שייך לאוקמי אחזקת כשרות בנולד ריעותא מחיים, עיין לעיל בסוגי׳ דישב לו קוץ בושט, אריכות בענין זה, דאם נאמר כן הוה סד״ר ספקא דאורייתא, לכן לשלול את זאת קאמר תחלה, אוקי מלתא אחזקי׳ והוא מה״ת לכ״ע, ואח״כ אמר והוו״ל סד״ר במקום חזקה, ורב לטעמי׳ דאין חוששין אפילו מדרבנן, אבל לשמואל חיישינן מדרבנן, ומטעמים שמבוארים לעיל בסוגי׳ הנ״ל בתוס׳ ושאר הפוסקים, ומה שהקשו התוס׳ שם, מפ׳ ד״א ביבמות דמוקמינן האשה בחזקת היתר לשוק אע״ג דעדיין בעלה קים, לפענ״ד נראה דלא החמירו חכמים רק בטרפות ושאר מאכלות אסורות, דשכיחו טובא, בכל יום ובכל בית, לכן יש מקום להחמיר בספקות שלא יקילו ראשן באיסורים, אבל באישות שהוא מלתא דלא שכיח שאירע ספקא בהם, וכל עצמיות גיטין וקידושין, איתרמו לאדם רק פ״א בחייו מסתמא, לא מצאו צורך להחמיר בספקן נגד חזקה, והרי תראה דהתורה עצמה הקילה בענין ממזרות שלא לאסור ממזר, אפילו שלא במקום חזקה ועיין עוד בדיבור שאח״ז ודו״ק.

ע״ש גמר׳ קטע רישא דחד מינייהו, נח ריגז׳, וכתבו הפוסקים הא דלא חיישינן שמא דרס אחרינא קודם דקטע רישא דהאי, משום דחזקה אלימתא לחז״ל דאין הדורס מניח את הנדרס מידו עד שיראה נקמתו בפניו, ומה״ט אף בהמית יותר, לא חיישינן לנשארים, עיין בטו״ז וש״ך סי׳ נ״ז ס״ט דאיכא פלוגתא בזה, ולפ״ז בכל סד״ר כמו באיהו שתק ואינהו מקרקרין איכא לעומת רוב אריות דורסים, רוב הדורסים אינם מניחים הנדרס מידם, עד שיראו נקמתם בפניהם, ולכן שפיר קאמר בגמ׳, איכא למימר הכי ואלמ״ה, הוה סד״ר, וא״כ קשה דלעיל בנמצא צפורן על גבו של אחד מהם, דקאמר רב לטעמי׳, דהא בהא מצי מודה שמואל, דהרי איכא תרי רובא להתיר, חדא דרוב דורסים ממיתים מיד, ואינם מניחים את הנדרס מידם ועוד רוב דאין הצפורן נשמטת מיד הדורס, אלא דזה לק״מ דלעומת זה איכא רוב המתחכך, אין צפורן יושב בגבו. אבל מ״מ קשי׳, דהאי רוב אריות דורסין לא הי׳ לן להזכיר כלל דלעומת האי רוב, איכא רוב הדורסין אינם מניחים הנדרס עד שימות, ועיין בדיבור שאח״ז.

ובגוף הפלוגתא שבין האחרונים אי קטע רישא דתרי או יותר נמי כשר, כתבתי בתשובה דלדידן דאפילו לא ראינו הנדרס נכנס חיישינן דתלינן במצוי, ודורסים יותר שכיחים שיהרגו בעופות ובצאן, מכלבים או עכברים, פשיטא דאפילו בנמצא כמה מתים בעדר או בכלוב במקום דלא ראינו דורס נכנס דכשר, דניהו דבגמר׳ קאמר קטע רישא דחד מינייהו, והוא דוקא חד ולא תרי, משום דהש״ס הלא סובר ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, וא״כ לא חיישינן לדרוסה אלא בשראינו הדורס נכנס, ואז ודאי הדין כן דכל שהרג יותר הרי הוא יוצא מן הרוב דנח רוגזייהו לכן חיישינן על הנשארים, אבל הרשב״א ז״ל כתב דבזמננו הכלבים בני תרבות נינהו ולא שכיח שיהרגו בעדר או בכלוב ותלינן במצוי שדורס נכנס לשם, ולכן בנמצא פצועים בלא שראינו שום דורס נמי חיישינן דתלינן במצוי וכן רובא דרובא השאלות שבאו לפנינו באופן זה המה, שלא ראו דורס אלא שמעו רעש בכלוב או בעדר ובדקו ומצאו, ובזה פשיטא דגם במצאו כמה מתים והנשארים אין בהם שום פצע וחבורה, שכשרים הם, דמי הגיד לנו שרק דורס אחד היה דלמא ב׳ או ג׳ היו, או שהאי דורס עלה בכלוב ב׳ או ג׳ פעמים בתחלת הלילה, באמצעו, ובסופו, ובכל פעם קטע רישא דחד מינייהו. וזה ברור לדינא בלי פקפוק לפע״ד ודו״ק.

תוס׳ ד״ה רוב אריות דורסים, וא״ת אפילו את״ל דצפורן זה מחמת חיכוך אתא, מ״מ אפילו בשאר שוורים שאין בהם צפורן, היה לנו לחוש כיון דרוב אריות שבין השוורים דורסים, ובסמוך נמי דקאמר אביי וכו׳ עכ״ל, כוונתם דודאי הכא מיירי באיהו שתק ואינהו מקרקרין, באופן דבלא צפורן חיישינן דאי שניהם שותקים או צועקים דבעלמא ל״ח, משום דאמרינן שלמא שוי׳ דקמבעתי אהדדי, איך קאמר כאן רוב אריות דורסין, הא בכהג״וו רוב אינם דורסין, אבל כבר כתבנו לעיל דלרמב״ם כל שלא ניכר בשור על עורו שום רושם דריסה באמת אינו חושש אלא אפילו בניכר פליגו רב ושמואל, דמאן דלא חייש תלינן דבכותל נתחכך ונעשה האי רושם, משום דלעומת רוב אריות דורסים, איכא רוב הדורסים אינם מניחים הנדרס מידם, עד שיראו נקמתם בפניהם. ועיין עוד לפנינו מה שאכתוב בזה ודו״ק.