ע״ב גמר׳ אתרי׳ דשמואל הוה, להאי גירסא הדר בי׳ רב דאי לא הדר הוו״ל להכשיר גם באתרא דשמואל, משום הפסד ממון של ישראל דהוה נדנוד איסור, ואין חולקין כבוד לרב כן פרש״י ז״ל ויש קצת ראי׳ לזה מהא דאמרינן בפסחים דף ל׳ ע״א, דאמר שמואל להני דמזבני כנדי אשווי זיבנא דכנדייכו, ואי לא דרשינא לכו כר״ש, ופריך ולדרוש להו, ומתרץ אתרי׳ דרב הוה, וקשה איך מפחדם בדבר שקר שידרוש להו כר״ש באתריה דרב דס״ל דלא כר״ש, אלא ודאי הכי קאמר להו דאם תמכרו ביוקר דאיכא הפסד רב, לא אחלוק כבוד לרב מפני הפסד ממונם של ישראל ודו״ק.

ע״ש גמר׳ וליחנקינהו ולשדינהו לאשפה וכו׳ בת״ח ז״ל הביא גרסת מקצת ספרים או ניתבינהו לעכו״ם, וכתב דה״ה דהוומ״ל דניזבינהו לעכו״ם דמקרי נזדמן, ואין כאן משום עושין סחורה בנו״ט עיי״ש. ואני תמה על האי גירסא דא״כ מה קאמר, ולטעמיך נישדינהו לכלבים, וכי הוא יותר טוב מליתנם או למכרם לעכו״ם, דהרי כל הראוי לאדם, אינו מוכן לכלבים כדאמרינן בביצה דף ו׳ ע״א דכל דחזי לאדם, לא משליך לכלבים. אבל לפי גירסתנו דלא הקשה שיתנם או ימכרם לעכו״ם חנוקים ניחא דכיון דלא נחרם אלא חונקים, הוה נבלה כמתה מאליהן, שגם לנכרי אין ליתנם לאכול, דהרי התורה אמרה לכלב תשליכון אותו. עיין בפתיחה עיקר א׳ ועיקר יו״ד, והא דלא פריך למה באמת חנקם ולא נחרם, כדי שיהי ראוי לנכרי, משום דכפי הנראה שמואל בכבודו ובעצמו עשה כן שחנקם והשליכם לנהרא, וידע המקשן שעשה כן בעצמו כדי שיהי׳ בטוח, שלא יאכלם השואל ע״י הוראת איזה חכם המתיר סד״ר כרב, ולכן לא טרח לנחור כל או״א, אלא חנקם ביחד שהוא קל יותר, והשליכם לנהרא, אלא דקשי׳ לי׳ למה טרח להוליכם לנהרא ולא זרקם לאשפה כשאר נבלות, וע״ז שפיר קמהדר ולטעמיך, למה השליכם לאיבוד ולא האכילם לכלבים, כדי שלא ילך סל מלא עופות לאיבוד מכל וכל, אלא כדי לפרסומי מלתא דאיסורא עבד הכי, ויש מזה ראי׳ לגירסת רש״י ״אלא אתרי דשמואל הוה״ ולא הדר בי׳ רב, והוצרך שמואל לחזק הוראתו, דאי רב גופא הדר בי׳, למה לי׳ כולי האי ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ספק שונרא ס״ק אימר קני׳, וא״ת דבריש פ׳ התערובות ע״ד ע״ב אמרינן, גבי נתערבה בטרפה וכו׳, ומפרש כולהו כר׳ ינאי לא אמרו, דבין נקובת הקוץ לדרוסת הזאב מידע ידיע, דהאי משוך והאי עגול וכו׳ עכ״ל, והקשה המהרמ״ל ז״ל, דלמה לא נוקמא דנתערב בדרוסה שאינה ניכרת כלל, באיהו שתק ואינהו מקרקרין, דלשמואל דהלכתא כוותי׳ בעי בדיקה כנגד כל החלל, וכ׳ דכפי מה שהביא הב״י בשם הרשב״א ז״ל, דכל שלא ניכר בחוץ שום רושם דרוסה א״צ בדיקה בפנים כלל, ניחא, וכדבריו ממש כ׳ ג״כ הש״ך סי׳ נ״ז סקל״ו עיי״ש. ואני תמה, דמה הועילו בזה, דעדיי׳ יש להקשות למה לא מוקי דאיכא רושם אדמימות בהאי סד״ר, וכן באינך שנתערב ומזה יש הוכחה למה שכתבנו לעיל, דלרמב״ם מן הזאב ולמעלה בעינן דוקא מקום צפורן הזאב והארי ניכר, ולא רושם אדמימות בעלמא ולכן שפיר קאמר בגמ׳, דבין דרוסת הזאב לקוץ ניכר, דהאי משיך והאי עגול, אלא באמת בלא״ה קושיתם לק״מ, דניהו דאנן ברושם בעלמא סגי לן להטריף ספק דרוסה. אבל כבר כתבנו לעיל, דלהכי קאמר לעיל אוקי מלתא אחזקי׳ והדר אמר הוה לי׳ ספק דרוסה לאשמעינן, דמה״ת ודאי דמוקמינן אחזקי׳ ואין חוששין לספק דרוסה. אבל לשמואל דחייש לספק דרוסה, הוא מדרבנן וכן מבואר הדבר ברמב״ם בריש פ״ה מהל׳ שחיטה שכתב מפני שדרוסה מפורש בקרא החמירו בה, וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור, הרי דאין זה אלא חומרא דרבנן, וא״כ בקדשים ודאי לא החמירו חומרא זו להביא קדשים לביה״פ, ובפרט שכפי הנראה, הוא חומרא דאמוראי, דלא מצינן במשנה וברייתא.

ועיין בזבחים שם דר״ל מוקי בנפולה וס״ל דהלכה נמי צריכה בדיקה, והוא לפי דברינו לכאור׳ פלא דפשיטא דהאי בדיקה בהלכה, שהוא מצד איזה נקב או שבירה באברים הפנימים הוא חומרא דרבנן, ואיך מוקי מתני׳ דכל הזבחים שנתערבו בהכי, אלא דרש״י ז״ל כפי הנראה נתעורר בזה וכתב וז״ל וכיון דאיתחזק בה ספק טרפות אין מכניסין אותה לעזרה לשוחטה, משום הקריבהו נא לפחתך עכ״ל, והנה על אוקימתא דאיערב בדרוסה לא כתב מידי, משום דרש״י לשיטתי׳ ס״ל דודאי דרוסה לית לי׳ בדיקה, ולכן מוקי דוקא בודאי דרוסה. אבל בספק דרוסה, כיון דיש לבדוק, שפיר מצי שחטה בעזרה דהרי כאן לא איתחזק בה ספק טרפות, כי האי איתחזק שכ׳ רש״י היינו דוקא בנפולה, שקודם שהלכה היתה אסורה ודאי משום נפולה ואע״פ שהלכה אח״כ יוצאה מאיסור ריסוק אברים. אבל עדיין נשארה בספק שאר טרפיות, וזאת קרי לי׳ לרש״י איתחזק ספק טרפות דס״ל דמחזקינן מאיסור לאיסור, והוה גנאי לשחטה משום הקריבהו נא לפחתך. אבל בספק דרוסה דלא איתחזק איסורא כלל, דשמא לא עשה מידי אין כאן גנאי לבדקה, כך מתפרשים דברי רש״י, וא״כ גם לפי דעת רש״י קושי׳ המהר״ם והש״ך לק״מ. אבל הרמב״ם לשיטתי׳ לא צריך לכל הני דחוקים, אלא דהן בדיקת ודאי דרוסה והן בדיקת ודאי נפולה, דאוריתא הוא, כאשר ביארנו לעיל בסוגי׳ דנפולה, ואיכא בשניהם משום הקרבהו נא לפחתך, דלר״ל דגם בהלכה צריכה בדיקה, לאו משאר טרפיות לחוד קאמר, אלא משום ריסוק אברים דיש בדיקה לרמב״ם, ומזה ג״כ יש ראי׳ מוכרחת לרמב״ם, דבדיקה משום ריסוק קאמר שהוא דאוריתא, כי ההלכה כך אתא על דרוסת הזאב ועל נפלה מן הגג, ולר״ל אפילו בהלכה לכן שניהם פסולים לקרבן, משום דאתרעו בדריסה ובנפילה, והקרבהו נא לפחתך ודו״ק.

ד״ה דרוסה שאמרו צריכה בדיקה וכו׳ פ׳ בקונ׳ כגון ספק דרוסה או שדרסה ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, דודאי דרוסה לא מהני בדיקה, וכן פי׳ הריב״ם וכו׳ עכ״ל, כבר כתבנו למעלה בדיבור הקודם ולעיל בסוגי׳ דנפולה דשיטת רש״י הוא כיון דהלכה אתא על דרוסת הזאב, וכן אנפלה מן הגג, ולא על האדם, הבשר ע״י דרוסה, ועל ריסוק אברים ע״י נפולה, וכמו ששנינו לקמן בא״ט בעיף נפלה לאור ונחמרו ב״מ, ע״כ דהני טרפה לחלוטין נינהו, ומשום דע״פ רוב כל הנדרס נכנס הארס לתוך הגוף, וכל שנפלה מן הגג נתרסקו אבריה, אלא דאם עמדה או שהתה מעל״ע, מוציאה מידי חשש ריסוק, וא״כ ס״ל לרש״י דמה״ת לא מהני בדיקה בלאו, והוה להו כודאי טרפה, והא דמהני בדיקה, הוא במקום דעל הדריסה עצמה איכא ספק באיהו שתק ואינהו מקרקרין, או אפילו במקום שדרס ולא ניכר תחיבת צפורן הדורס עד הבשר, דשם מה״ת בלא״ה מוקמינן אחזקת כשרות, ורבנן אצרכו בדיקה לחומרא, שם מהני הבדיקה. והראיות שהביאו התוס׳ נגד דעת רש״י אינם מוכרחות, הראי׳ האחת מהא דאמרו בסמוך עד שיאדים הבשר כנגד הב״מ ובסימנים עד שיאדימו הסימנים עצמן, הרי דאע״ג דהאדים הבשר נגד הסימנים דודאי נדרסה, מ״מ כשרה מפני שלא האדימו הסימנים עצמן עכת״ד. לא זכיתי להבין ראי׳ זו כלל, דמי יאמר דאדמימות בבשר ודאי מכח דרוסה קאתא, דמעולם לא שמענו בהאדים הבשר, לחוש על דרוסה, הלא כמו כן ע״י הכאה וכדומה מצי הבשר להאדים, וכמו בנפלה לאור ונחמרו ב״מ דבלא נפלה לאור לא חיישינן על האי חימור כמבואר בפוסקים, ולכן רק במקום דאיכא חשש דרוסה ובעינן בדיקה להוציאה מספק דרוסה כל שהאדים הבשר, הרי עדיין הספק שמא מכח דרוסה אתא, במקומו עומד ואסורה אבל ודאי לרב דלא חש לספק דרוסה לא יאסר אפילו נמצא האדים הבשר אנה ואנה, כי מכח סיבות שונות מצי להיות אדמימות בבשר, ראי׳ השניה הביאו, ממה דרב מורי בי׳ מכפא ועד אטמא, וע״כ בודאי דרוסה מיירי דהרי לרב אין חוששין לספק דרוסה, והנה לעיל בסוגי׳ דישב לה קוץ בושט כתבתי דלרב גם רש״י מודה דמהני בדיקה גם לודאי דרוסה, וכן הבאתי בשם הגהות מלא רועים כאן עיין בי׳. ועתה הדרני בי, כי טעמא דרש״י מפני שההלכה סתם אתא, דרוסות הזאב, ע״כ דהוא ודאי טרפה ואין לו בדיקה, ולכן א״א דלרש״י פליגו בזה רב ושמואל, מ״מ ראי׳ זו איני מכיר, דתקשה לדנפשיך דע״כ לרב צריך להיות ניכר מקום הדריסה, וא״כ למה בעי בדיקה מכפא ועד אטמא, מה תאמר דכל שעלה הדורס על הנדרס, גם מודה דבעי בדיקה, דדוקא באיהו שתק ואינהו מקרקרין פליג, משום דאיכא כעין ס״ס דשמא מחמת ביעתותא מקרקרין אבל לא עלה עליהן, וכמ״כ למעלה משום דכנגד רוב אריות דורסין איכא רוב דאין הנדרס נשמט מידם עד שימיתוהו, ואת״ל עבד מעשה, שמא שלא כנגד הב״מ והסימנים דרס, דלא מיטרף בהטלת ארס באותו המקום, אבל בעלה ודאי דליכא רק חד ספק שמא דרס במקום שעושה אותו טרפה, גם רב חייש ומצריך בדיקה, א״כ ודאי דנפל ראיות התוס׳ בבירא דאפשר דמיירי בעלה ארי על השור, ולא ראינו מקום הדריסה, ואז צריכה בדיקה מכפא ועד אטמא, אבל בראינו שדרס דהיינו שניכר מקום הדריסה לא מהני הבדיקה דאפילו לא האדים הבשר כנגד אותו מקום מ״מ טרפה, וכמש״כ באמת רש״י ז״ל דהבדיקה מהני, או באיהו שתק ואינהו מקרקרין, אי בעלה ארי ולא ניכר מבחוץ מקום הדריסה ובהאי ספק האחרון גם רב מודה דבעי בדיקה, ולכן ראיות התוס׳ נגד רש״י איני מכיר.

ודע דבסה״ד כתבו, דגם רש״י לא נקט ספק דרוסה אלא משום דאז צריך לבדוק כנגד כל החלל, אבל אם הי׳ ניכר מקום הדריסה, לא הי׳ צריך לבדוק אלא כנגד אותו המקום, אין כוונתם שכן הדין לדידן דהרי אנו פסקינן כשמואל דחוששין לספק דרוסה, וממילא דצריכין לבדוק כנגד כל החלל, אפילו ניכר מקום הדריסה אלא דר״ל, לרב דלא חייש לספק דרוסה באיהו שתק ואינהו מקרקרין, ה״ה דלא חייש בלא ניכר מקום הדריסה, וא״כ לרב דקאמר מכפא ועד אטמא, אם ניכרים כמה וכמה פצעים במקומות מפוזרים צריך בדיקה בכל החלל, אבל כבר כתבנו דזה ליתא, דהרי לרש״י כל שודאי נדרס אפילו במ״א, הרי הוא דרוסת הזאב שאסרה ההלכה, וכאשר הוכחתי זאת לעיל ומפרש״י שבפ׳ התערובות דלא קשי׳ לי׳ למאן דמוקי לי׳ בדרוסות הזאב, דהרי אפשר למבדקי׳ אחר השחיטה.

והנה הלב אריה ז״ל בפירושו לדברי התוס׳ אלו, ס״ל דספק דרוסה בסימנים הוה כספק בשחיטה, לדעת הפלתי דספק נקה״וו ופסה״ג ספק בשחיטה מקרי עיי״ש. וכבר כתבתי במקומו דהאחרונים ז״ל טעו בזה טעות גדול במחכ״ת בחשבם דכל מעשה טרפות בסימנים הוה נבלה לדעת הרמב״ם, דזה ליתא, דדוקא נקב או פסוקה דמקרי תחלת נחירה ונידון כשחיטה פסולה למ״ד ישנה לשחיטה מתוע״ס, אבל לא טרפות דלא שייך להחשב לתחלת שחיטה פסולה, והרי תראה דנקה״וו ופסה״ג וכן נחסרה הגרגרת כאיסר ונקבה כנפה, דכל הני לא מנה הרמב״ם בין הטרפיות מפני שהן ענין שחיטה פסולה, אבל נהפכו עורות הושט במראיו מנה בתוך העי״ן טרפיות, הרי שלך לפניך, דכל דלא שייך לומר דהוה כתחילת נחירה, אין בו משום נבלות, וכן הכא בטרפות דרוסה דאינו משום נקוב או נפסק אלא שם דרוסה הוא טרפות בפ״ע, עיין בריש פרקן על התוס׳ ודרוסת הנץ מש״כ שם, ובדיבור הסמוך ודו״ק.