דף נ״ו ע״א משנה, ואלו טרפות בעוף נקה״וו ופסה״ג וכו׳ וכ׳ רש״י ז״ל ואעפ״י דכל טרפות בבהמה כנגדם בעוף, הני איצטרכא למתני׳ וכו׳, הנה כל הני דמנה כאן, יפה מתפרשים דאיצטרכא עיין בראשונים. אבל מה שכ׳ רש״י והר״ן ז״ל דנקה״וו אטו פסה״ג, ופסה״ג שלא נטעה דבעוף דחיותא מועט מיטרף גם בניקב קשה לקבלו, דא״כ גם פסוקת חוט השדרה או נטילת הכבד ליתני, שלא נאמר דבעוף דזוטר חיותא גם בפחות סגי. ודוחק לומר דכבר נשמע זאת מהא דפסה״ג, וגם דוחק גדול לומר דנקה״וו בכדי נקט משום פסה״ג, דאי פסה״ג היה בו צורך יש לומר כן, אבל כאן דפסה״ג גופא פשיטא אלא כדי שלא נחמיר יותר להטריף גם בניקב קתני, איך מושך זאת אחריו נקה״וו ולשנותו עוד קודם פסה״ג. ועיין בראש יוסף ז״ל שקמתמה נמי על פרש״י ומש״כ הוא ז״ל, דקמשמיענו לר״ע קודם חזרה דאף בעוף פסה״ג רק טרפה ולא נבלה, זה ליתא דפשיטא לי דר״ע גם קודם חזרה מודה בעוף, דפסה״ג נבלה, דהרי גם בבהמה בשני סמנים נחורים נבלה הוה גם קודם חזרה, דרק בסימן אחד שחוט מטהר ר״ע וא״כ בעוף בנפסק אחד דנחירה גמורה הוה, מהיכי תיתי לא תהיה נבלה. ומש״כ דבעוף דזוטר חיותא הוו״א דבסימן אחד הווה כמת, גם זה פלא דהא בבהמה גם בשני סימנים פסוקים, אינה כמתה כל זמן שמפרכסת, ומהיכי תיתי עוף בסימן אחד יהיה גרע מבהמה בשני סימנים ואפילו בעוף בשני סימנים אינו כמת בלי שבירת השדרה.

עיין לעיל דף כ׳ ע״ב ברש״י ד״ה וכי מתה עומד ומולק ובמהרש״א שם. ופלא שבענין זה נתבלבלו הדעות באחרונים עד להפלא.

אבל דע דתנא דמשנתנו אתא לאשמעינן בהא דקתני נקה״וו ופסה״ג דיש שחיטה לעמה״ת ולכן נקה״וו ופסה״ג בעוף טרפה מה״ת כמו בבהמה, דלמ״ד אשלעמה״ת לא נאמר נקה״וו ופסה״ג בעוף דפסה״ג פשיטא דהוה נחירה כשרה, דודאי לא בעי יותר מבשחיטה, אלא דגם נקה״וו כיון דבנחירה לא פוסל השהי׳ יוכל עכ״פ תוך מעל״ע לגמור את הנחירה בושט הנקוב ואין כאן טרפות אלא מדרבנן, וזאת כבר שמעינן מהא דקתני בריש השוחט, דבעינן שחיטה גם בעוף, ומדמנה כאן נקה״וו ופסה״ג בעוף, מוכח דרצה לומר דהאי טרפות גם בעוף דאורייתא כאינך טרפיות שמנה וזה ברור ואמת לפע״ד, ואם תרצה לעמוד על בורי׳ דהאי ענינא תעיין היטב בפתיחה ובסוגיות השייכים לזה בחדושנו אנה ואנה ודו״ק.

ע״ש במשנה הוכתה חולדה על ראשה במקום שעושה אותה טרפה עיין בהגהות מהרש״ש דקמתמה כיון דמהני בדיקה כדאמרינן בגמ׳ איך קתני סתמא טרפה, והרי בסיפא בדרסה וטרפה בכותל, קתני כשרה אע״ג דבעי בדיקה, הנה לדעת רש״י דבדיקה זו בשהתה מעל״ע אינה משום ריסוק אברים אלא מחשש שאר טרפות שפיר קתני כשרה משום דקאי על טרפות דריסוק שמזה יצא לגמרי ע״י שהיית מעל״ע, אבל בהוכתה חולדה על ראשה דצריכה בדיקה מהאי טרפות עצמה של האי הכאה, לא מצי קתני כשרה, אלא דלפי מה שסובר רש״י דלודאי דרוסה לא מהני בדיקה וכתבנו בטעמו משום דקתני ודרוסת הזאב, הרי דהלכה כך אתא דכל שנדרס טרפה, וכן בנפולה אתא ההלכה נפלה מן הגג. עיין לעיל בסוגי׳ דנפולה, א״כ גם כאן לכאור׳ איך מהני בדיקה כיון דקתני הוכתה חולדה על ראשה, הרי דזה שם טרפות מוחלטת דאל״כ הוול״ל ניקב קרום על מוח, כמו דקתני בא״ט כבהמה, ואיך כ׳ כאן רש״י בד״ה הוכתה חולדה דחיישינן לנקיבת הקרום, ועל חשש הלא מהני בדיקה וכדאמר בגמ׳, אבל ניחא לי, במה שפרש״י בגמ׳ בד״ה טרפה, שמא ניקב הקרום עכ״ל, ובראש יוסף ז״ל פי׳ דבריו, דלפי מה שאמרו דקרום התחתון רכיך, ואגב רוככי׳ מפקע פקע בבדיקת האצבע, וא״כ גם אחר בדיקה יבצבץ, אין כאן ודאי טרפות אלא דמ״מ קרי לי׳ טרפה, משום דקרוב יותר שניקב גם התחתון, והוה כמו דרוסה ונפולה, דטרפה ודאי מכח דקרוב הדבר, שהארס שורף ושנתרסקו אבריה, וא״כ גם במשנה יפה קתני הוכתה חולדה במקום שעושה אותה טרפה ר״ל שההכאה הגיע עד הקרום התחתון הרכיך, ובזה באמת לא מהני בדיקה להכשיר, אם בטח הקרום העליון ניקב, ומה דאמר בגמ׳ דמהני בדיקה היינו לברר אם באמת הוכתה במקום שעושה אותה טרפה דהיינו שהוכה קרום העליון, ומ״מ כתב רש״י חיישינן משום דאינו ודאי גמור, אלא קרוב הדבר כודאי דניקב התחתון ואין לו בדיקה, ויש לי מקום ליישב בזה דברי התויו״ט התמוהין שכ׳ דמצינן למימר דקמ״ל בהא דהוכתה חולדה על ראשה, דבעוף טרפה בנקיבת קרום העליון לחוד, ותמהו עליו הראש יוסף והלב אריה ז״ל, דהרי מוכח מן הסוגי׳ דאין חילוק בזה בין עוף לבהמה, ולפי האמור, כוונת התויו״ט דהוומ״ל דקמ״ל דבעוף בנקיבת הקרום העליון לחוד טרפה, משום דא״א למיבדקי׳ דלעולם יבצבץ, דהרי חזינן דסמכינן הבדיקה אפילו למ״ד עילאי, אע״ג דלא אינקב תתאי, משום דמחמת רככותי׳ לעולם יבצבץ, הרי דהוה כמעט מן הנמנע שלא יבצבץ בבדיקה, וזאת קמ״ל התנא במה דקתני הוכתה חולדה על ראשה, ולא קתני ניקב קרום של מוח, שנתקשו בזה המפרשים ודו״ק.

ע״ש במשנה דרסה וטרפה בכותל או שריצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעל״ע כשרה עכ״ל, בכל המשנה דיבר בלשון נקבה, ולא ידעתי למה כיון דעוף לשון זכר, והרמב״ם בחבורו נקט לשון זכר בכל אלו, אבל עיין לקמן דף ק״ב ע״א, רש״י ד״ה ה״ג ואין שחיטתה מטהרתה, שכ׳ וז״ל ״ואעוף טמא קאי וכו׳, והא דנקט לה לשון נקבה, משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה דתנן בה הכי, נבלת עוף טמא וכו׳״, עכ״ל כוונתו, דשם נבלה וטרפה, נופל בין בעוף ובין בבהמה, והוא תמיד לשון נקבה, ועיין בחדושנו בריש א״ט, וא״כ גם כשרה שאינה טרפה שייך בעוף כמו בבהמה, ולכן התנא דקתני אלו טרפות ואלו כשרות הן בבהמה והן בעוף, שפיר קתני גם כאן ״נפלה וראשה״ הכל לשון נקבה, משום דלא על עוף קאי אלא אכשרות שבעוף. אבל הרמב״ם דלא דיבר מטרפה וכשרה אלא מעוף, מוכרח לכתוב הוכתה חולדה על ראשו, ופוק חזי מה בין הרמב״ם ליתר הראשונים, כי הטור בסי׳ ל׳ לא שת לבו לזאת, וכתב וז״ל ״ועוף של יבשה אם הוכתה חולדה על ראשה או נגפה וכו״ הכל בלשון נקבה מפני שנמשך אחר לשון המשנה, מבלי לעמוד על טעמא דהאי זרות הלשון ודו״ק.

והנה על גוף הדין הלזה, כתבו הר״ן והרשב״א ז״ל דלעיל במשנה תנן נפלה מן הגג, והכא דרסה וטרפה וכו׳, דהאי כי אורחא, והאי כי אורחא, דבהמה דרכה להתרסק ע״י נפילה, ועוף ע״י דרסה וטרפה בכותל ולא ע״י נפילה, עיין בהם, וזה ודאי אמת וצדק. אבל עדיין לא נתיישב לן למה לא קתני לעיל דשהתה מעל״ע דכשרה, ואז הי׳ האי דין דהכא, משנה שאינה צריכה, גם למה לא קתני נמי עמדה כשרה, דהרי בין עמדה ובין שהתה, יוצאה מידי פסול דריסוק אברים, ובשניהם צריכה בדיקה משום שאר טרפיות, וכל זאת הוא חומר עצום בעיני, ולא מצאתי יישוב הגון אלא עפ״י שיטת הרמב״ם ז״ל, וכפי פירושי האמיתי בדעת קדשו, וכאשר ביארתי זאת בארוכה לעיל בסוגי׳ דנפולה, ואפרש לך כאן בקיצור, דהאי מפורכסת דקתני היינו שהיא אינה יכולה לעמוד והוה מסוכנת, כדאמרינן לעיל ל״ז ע״ב, ולא כמו שפרש״י כאן ״ועדיין היא מפרכסת״ דמה בא לשלול, שלא מתה פשיטא, אלא דבא לומר שהיא מסוכנת גוססת שאינה יכולה לעמוד, וזאת אורתא בעוף דחליש שע״י דרוסה וטריפה בכותל נעשה מפרכסת וגוססת, ואינה יכולה לעמוד, והוה מסוכנת בי״א, דטרפה בלא שום חסרון אבר, כי זה הוא ריסוק כללי שאינו ניכר בשום אבר, ודינו כטרפה, וכדאמרינן בסנהדרין אליבא דרבנן דריב״ב, דהורג את הגוסס בי״א פטור כהורג את הטרפה, וכל ששהתה מעל״ע כבר יצאה מגוסס בי״א, ונעשה גוסס בי״ש, דלא מיטרף בהכי אף שעדיין אינה יכולה לעמוד, ודבר זה לא שכיח בבהמה ע״י נפילה מן הגג שתהי׳ מסוכנת, אם לא שנשתבר איזה אבר מן החיצונים, לכן לא קתני זאת בבהמה אלא בעוף, והא דלא קתני עמדה משום דהוא ק״ו משהתה דהרי בשהתה לא יצאה מגסיסה כל זמן שלא עמדה, אבל יצא מגוססת בי״א ונעשה גוססת בי״ש, וזאת צריך התנא להשמיענו. אבל עמדה פשיטא דהרי כל שעמדה אין כאן מסוכנת כלל, ועיין לעיל מה שכתבתי על מה דאמר ריא״ר עמדה אינה צריכה מעל״ע, דאתא לאשמעינן אפילו חזרה ליפול ואינה עומדת עיי״ש. אבל טרפות ריסוק אחד מאבריה, שהוא מהלכה של חי״ט, הוא טרפות הניכר ויש לו בדיקה, ובין עמדה ובין שהתה אע״פ שיצאה ממסוכנת בי״א, אבל עדיין לא יצאה מחשש ריסוק אברים הצריכה בדיקה, ויתר הדברים תמצא לעיל בסוגי׳ דנפולה ודו״ק.

וראיתי במשניות ווילנא, בגליון ״אור גדול״ שהביא תשו׳ מהר״ם לובלין ז״ל סי׳ צ״ד שכ׳, דלהכי קתני ושחטה לשון דיעבד, דלכתחלה אין לסמוך על הבדיקה רק ימתין עד שתלך עיי״ש. שתלו דבר זה באילן גדול בלשון הרמב״ם ז״ל, ודבר זה שגגה רבתא הוא במחכ״ת של הגאון ז״ל, דמה ירוויח בהאי המתנה עד שילך, וכי יותר כשרה תהי׳ אז מקודם הליכה, אתמהה, ומה שכ׳ הרמב״ם ״אם שחטה״ משום דמסתמא ימתין עד שתלך כדי למעט בטרחת הבדיקה. אבל לומר דמשום לתא דאיסורא ראוי׳ להמתין הוא טעות נגלה, ודו״ק.

תוס׳ ד״ה נבלות והא שחוטה היא, וא״ת והא שמעינן לי׳ לר״י בפ׳ חטאת העוף, דשחיטת העוף אינה מטהרת טרפתה מטומאתה וכו׳, וי״ל וכו׳ עכ״ל. ועיין במפרשים ובפרט בהגהות המהרש״ש, ותראה כי תירוצם של התוס׳ גם שניהם משוללים הבנה וקושיתם עצומה ותמיה רבתא, אע״פ שכתבו רק בלשון ״וא״ת״.

ומה שנראה לפע״ד בזה הוא עפ״י מה שכתבנו לעיל מ״ט ע״ב דרבא ור״פ פליגו אי החי״ט כדאורייתא נידונים דלא שייך להקל בהם משום דהתורה חסה על ממונם של ישראל או נימא דאין אלו אלא מד״ס, וכמש״כ הרמב״ם בסה״מ שלו, והכא הני תרי תנאי ר״י ור׳ נחמיה נמי בהא פליגו, ומעתה ר״י דבדיק בידא ולא חייש למאכיל טרפות דקאמר לי׳ ר״נ ס״ל דכיון דאין לוקין על החי״ט, ממילא דגם לענין טומאה דדרשינן נבלה וטרפה דגבי נבלות עוף טהור דטרפה כנבלותה, דוקא בטרפה האמורה בתורה מפורשת, דהיינו הנטתה למות, ולא הני חי״ט של ההלכה.

וע״ז קאמר בגמ׳ נבלה והא שחוטה היא, ואיך קאמר לי׳ ר״נ לר״י נבלות דהרי בין לדידי׳ ובין לר״י אין כאן נבלות, לדידי׳ לא דמסתמא ס״ל כחכמים דפליגו על ר״י דשחיטה מטהרתה מידי נבלות, ולר״י לא, דהרי הוא אמר עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל, הרי דחי״ט אינם כדאורייתא אצלו, דאל״כ לא הי׳ מקיל לבדוק בידא, וזה נכון מאד.

ודע דלפי האמור קשה לכאור׳ דמ״ש לעיל דפסקינן כר״פ ולחומרא, דחלב טמא אינו סותם, וכאן פסקינן כמאן דבדק בידא ולקולא, ולא חיישינן דאפשר שלא יבצבץ מחמת עקימות שיני החולדה, אבל י״ל דשאני גבי ספקא דפלוגתא דליכא לצרף חזקת כשרות דבהמה כידוע, אבל כאן בספקא דמציאות אי בדיק שפיר או לא, דאיכא בלא״ה חזקת כשרות דבהמה סמכינן אבדיקה קלישתא ודו״ק.