דף ה׳ ע״א רש״י ד״ה עפ״י הדיבור שאני שהקב״ה התירו לו לפי שעה דכתיב וכו׳ וכן פי׳ התוס׳ ולכאורה לפי הס״ד דעדיין לא ידע הש״ס מהא דשחיטת מומר לע״ז נבלה, הי׳ די לומר דהקב״ה ידע דכשר הי׳ וכמש״כ התוס׳ על איסור בשר שנתעלם מן העין אלא די״ל דרש״י רצה ליתן טעם גם לפי המסקנא אלא דלא הועיל בזה דהרי עדיין נשאר הקושי׳ מה נעשה במעשה רב דיהושפט כנ״ל, וע״כ לומר דעדיין לא אסרו שחיטת מומר לע״ז שהוא רק איסור דרבנן כנ״ל אלא דמ״מ סבר רש״י דבדבר שהקב״ה בעצמו התיר לאלי׳ שחיטת טבחי דאתאב לא מסתבר כלל שיגזרו חז״ל לאסרו, וכן צ״ל על מה שהקשו בתוס׳ מבשר שנתעלם מן העין דזאת ודאי גזירה דרבנן עיין לקמן דף צ״ה בסוגי׳ שם ובמה שכתבנו - ואין לומר דבשר שנמצא בפי עוף הפורח ודאי גרע ואסור מה״ת דזה ליתא דהרי כל המדינה טבחי ישראל הוו ואין כאן חשש דאורייתא וכן כתב הראש יוסף וע״כ קושי׳ התוס׳ נמי סובבת דאיך אסר רב בשר שנתעלם מן העין במקום שהקב״ה בעצמו האכיל לאלי׳ מה שהביאו עורבים וצ״ע ודו״ק.

הרא״ש סוף אות ז׳ כתב ועבריין להכעיס פר״י שאינו חושש לזבוח הוה כעע״ז ואינו בר זביחה וכו׳ ואע״ג דתני׳ בהך ברייתא שחיטתו מותרת וכו׳ והא מסקינן קמן דבדורות האחרונים עשאום כעכו״ם גמורים עכ״ל וכתב המעיו״ט דהאי ואע״ג דתני׳ וכו׳ הוא מלתא באפי נפשה דמה ענין זה להא דלעיל ולפנע״ד להמשיכו שפיר להא דלעיל דמסכים הרא״ש לר״י דמי שאינו חושש לזבוח דינו כמומר להכעיס שאינו בר זביחה ובמומר להכעיס ודאי אין חילוק בין לאותו דבר ובין לד״א כמובן וא״כ הכותים שאינם חוששין על לאו דלפ״ע יהי׳ נמי דינם כמומרים להכעיס ע״ז כתב הרא״ש דבאמת בדורות האחרונים עשאום כעכו״ם גמורים וא״ת סכ״ס איך התיר בברייתא שחיטת כותי כיון דדינו כמומר להכעיס דאינו בר זביחה י״ל הלא בלא״ה כתבנו למעלה דהא דמומר לע״ז אינו בר זביחה דרבנן הוה וא״כ הא דמי שאינו חושש בדבר יהי׳ דינו כמומר להכעיס ובימי ר״א ור״א חדשו ולכן בימי הברייתא עדיין לא דנו לכותי כמומר להכעיס ודו״ק.

גמר׳ שם חוץ ממומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא. מאד אני משתומם למה לו בחילול שבת בפרהסיא מה דלא צריך בעע״ז דשם גם בצנעה הוה כמומר לכה״ת. ומה שעלה בדעתי בזה הוא, דלעולם שבת וע״ז שווין וכפרש״י ז״ל דמחלל שבת כופר במעשה בראשית אלא דבע״ז גופא דוקא כשעובד מחמת שמקבל אלהותה דינו ככופר אבל אם מכח סיבה אחרת ואפילו שלא מחמת אונס בשביל איזה תועלת אין עליו דין עע״ז וכמפורש בסנהדרין ס״א ע״ב אתמר העובד עכו״ם מאהבה או מיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור עד שיקבל אלהותה עיי״ש בסוגי׳ וברמב״ם ופסקינן כרבא דפטור וא״כ שבת ודאי לא חמירא מע״ז דאם מחלל את השבת לא כדי שיכפור במעשה בראשית אלא להנאתו למה יהי׳ נידון ככופר. ולכן בעינן פרהסיא דהיינו שעושה כן ביד רמה במקום שהי׳ יכול לעשות כן בצנעה דזה מורה על כפירה במעשה בראשית אבל בע״ז לא בעינן הוכחה שעובד משום קבלות אלהות דמסתמא כן הוא דאל״כ למה עבדה משא״כ בעושה מלאכתו בשבת מסתמא שלא לשם כפירה עושה, אם לא שעושה כן בפרהסיא ביד רמה.

והא דמחלל שבת דינו כעע״ז כתב רש״י ז״ל דהאי תנא חמירא לי׳ שבת כע״ז והוא לישנא דגמ׳ עירובין ס״ט ע״ב ר״א אמר האי תנא הוא דחמירא עלי׳ שבת כע״ז עיי״ש ומשמע דלאו ד״ה הוא אלא האי תנא ס״ל כן. ולפע״ד ענין זה תלוי בפלוגתת הרמב״ן והרמב״ם ז״ל דהרמב״ן ז״ל ריש בראשית כתב על הא דהקשה רש״י דלא הי׳ צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם וז״ל ״ויש לשאול בה כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלהים כי הוא שורש האמונה ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל״ עכ״ל. אולם הרמב״ם במורה נבוכים דעת אחרת עמו שבפ׳ כ״ב שם כתב דלולי שיש לנו הוכחות וראיות פוליסופיות על חידוש העולם מכח המקראות לא היינו מוכרחים לאמונה זו עיי״ש ועכ״פ לפי דעתו אפשר להיות מצוה ושליט בעולמו גם לדעת אפלטון שהעולם קדמון. והרי לך בזה תלוי אי כופר במעשה בראשית הוה ככופר בכה״ת וכעע״ז.

ובאמת יפלא בעיני אם כדעת הרמב״ן ז״ל דמי שמאמין בקדמות העולם כופר בכה״ת אז גם הבן נח מצווה להאמין בחידוש העולם וא״כ למה לא נצטווה גם הוא על שמירת שבת, ומה תאמר דגוי שלא נצטווה על השבת יוכל להאמין זאת בלי אות של שביתת שבת אבל מי שנצטווה על שמירת שבת כל שמחללו מורה שכופר במעשה בראשית זאת מקושי הבנה הכי נאמר דכופר נמי ביצ״מ אשר שבת גם על יצ״מ הוא אות והדבר צ״ע ודו״ק.

אבל חוץ מזה אני נבוך מאוד בדין זה דמחלל שבת ינסך את היין במגעו הוא דבר זר שא״א לשמוע דהנה חז״ל אסרו יינם של גויים משום בנותיהם ומגען ביין שלנו משום תקרובות עכו״ם ואטו שכשוך שדרך לנסך בכך - ומעתה אם נדון את המחלל שבת ככופר בכל התורה ומשום דכופר מעשה בראשית ונאסר יינו משום בנותיו מוטב כי איסור חיתון שייך גם במחלל שבת כמו בעע״ז - אבל לומר דמגעו ביין שלנו הוה כמגע עכו״ם מהיכי תיתי הלא האי דכופר במעשה בראשית ואומר שהעולם קדמון הוא יותר רחוק מנסוך ותקרובת עכו״ם מכל מאמין ואיך נדמה בזה מחלל שבת לעע״ז.

ובאמת דין זה דמגעו אוסר את היין לא נזכר לא ברמב״ם ולא בשו״ע ורק בתשו׳ הרשב״א יש זכר למו, ובעיני הוא מקושי הבנה ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה מכם תימא דהא איצטרך לכדרשינן בריש לולב הגזול אי לפני יאוש אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא וי״ל לאו משום דתיפוק לן מהאי קרא דהא מביתו נפ״ל כדאמרינן בב״ק קרבנו ולא הגזול אימת אי לפני יאוש למה לי קרא כלומר וכי יכול להקדיש ביתו אמר רחמנא וכו׳ עכ״ל ומי לא יראה כמה מן הדוחק אנו צריכין לסבול לפי תירוצם ולא עוד אלא דמתוך דבריהם הוסיפו חומר על חומר דאם מביתו נפקא לן דלפני יאוש אינו קדוש וכמו שאמרו בב״ק לפני יאוש פשיטא ל״ל קרא א״כ למה נאיד מזה בלולב הגזול והביא על לפני יאוש קרא דהכא דמכם אמר רחמנא, אבל לולי דבריהם הק׳ נלפע״ד ליישב כל הני סוגיות באופן אחר והוא, כי מביתו לא מצינן למילף אלא דקדושת פה אינו חל על דבר שאינו שלו כי הקרא דאיש כי יקדיש אק ביתו מקדושת בה״ב משתעי דלית בי׳ רק אמירה בעלמא אבל בקדושת מזבח דאית בי׳ מעשה ההקרבה ע״י מעשה ודאי אסרו אע״פ שאינו שלו ומנא אמינא לה ממה שכ׳ התוס׳ לקמן דף מ׳ ע״א ד״ה רבוצה דהא דאמרינן אא״א דש״ש ילפינן ממה דאין אדם מקדיש דבר ש״ש שהוא נלמד מביתו, וא״כ אומר אני ומינה כמו באיסור דאמרינן אבל עשה בה מעשה אסרה וזאת מדאורייתא דילפינן מכלי מקדש בע״ז דף נ״ד כן נמי במקדיש ותיתי לי שכוונתי בדבר זה לדעת קדשו של התב״ש סוף סי׳ ה׳, - אמור מעתה דבפ׳ לולב הגזול דמיירי מקרבן שמקריב הגזלן לא מצי מביא קרא דביתו להוציא את הגזול דהרי עשה בה מעשה ובודאי חל האיסור הקדש על הקרבן אבל מ״מ קאמר דפסול הקרבן ואינו עולה לרצון משום דכתיב אדם כי יקריב מכם דהאי קרא נמי ממי שמקריב ממש מדבר ואמר דמי שמקריב יקריב את שהוא שלו אבל לפני יאוש דאינו שלו ניהו דאיסור הקדש חל עליו ע״י מעשה אבל קרבן פסול הוא לפי שאינו ״מכם״, וכן בב״ק דדרש אם עולה קרבנו למעט גזול שפיר קאמר אי לפני יאוש ל״ל קרא וכוונתו לא כמש״כ התוס׳ דביתו אמר רחמנא אלא אקרא דאדם כי יקריב מכם קסמך דמכאן נדע דכל שאינו שלו אפילו הוא מקריבו ואסרו אבל אינו ראוי׳ להקרבה, וכל זאת קודם שזכינו לידע דגם אחר יאוש דקנה ביאוש נמי פסול ומשום מצוה הבאה בעבירה אבל מאחר שממעט גם לאחר יאוש דפסול א״כ אלפני יאוש דפוסל מצד שאינו שלו לא בעי קרא דק״ו הוא מלאחר יאוש וגם הטעם דאינו ״מכם״ לא בעי דהרי לאחר יאוש מכם קרינן בי׳ דהרי איכא יאוש וגם שינוי רשות ומעשה ומ״מ פסול וא״כ אייתר האי ״מכם״ לדרשו על המקריב שהוא יהי׳ ״מכם״ ולא מומר וזה הפי׳ האמיתי לפע״ד ובסוגי׳ דחטאת גזולה הארכתי ודו״ק.