דף ס״ח ע״א משנה בהמה המקשה לילד וכו׳, דין המשנה נבנה על הדין דהולד ניתר בשחיטת אמו, ודין זה נשנה לקמן במשניות ודרך אגב מתוך פלוגתת ר״מ ורבנן לקמן דף ע״ב וע״ד, ובאמת דהיה לו לתנא להתחיל בעיקר הדין תחלה, והכי הול״ל בהמה שנשחטה ולד הנמצא בתוכה מותר באכילה, ואח״כ בהמה המקשה לילד וכו׳, וכן לקמן נמי לא נשמע דין זה רק מתוך משמעות פלוגתת ר״מ ורבנן, ובאמת שהוא היסוד אשר כל אלו הדינים בנויים עליו וחז״ל השמיטוהו ואשמעינן רק מכללא, ועיין חדושי ק״ז חת״ס זצ״ל במשנה והנראה לענ״ד דדרך התנא כך הוא, לבנות על הקדמה מקובלת להם מפי השמועה, לפי שבקושי התירו לחבר ספר בתושבע״פ נגד המקרא דעל פי הדברים האלה כרתי אתך ברית [ועיין בהקדמה למסכת זו באריכות מעניין הרם הזה] ולכן הניח התנא עיקר ושורש ויסוד ההלכה על פה, על השמיעה מפה לאוזן באופן שכל המתחיל ללמוד עם תלמידים הלכה זו, יצטרך להקדים להם על פה עיקר ושורה האי הלכה, ואח״כ הסעיפים הסתעפים מתוך המשנה הכתובה. וכן תראה בריש ברכות מתחיל מאימתי קוראין את שמע בערבית, והשמיט עיקר הדין דחייב אדם לקראת ק״ש ערבית ושחרית, עד דפריך הש״ס תנא היכן קאי דקתני מאימתי, ומתרץ אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך. ובאמת פשטא דקרא לא מיירי בק״ש שחרית וערבית, רק על ת״ת דהכי כתיב ולמדתם אותם וכו׳ לדבר בם בשבתך וכו׳ כלומר בכל זמן דאפשר, אבל עפ״י קבלת חז״ל הוא מצות ק״ש שחרית וערבית, והתחיל מאימתי כדי שיצטרך המלמד והלומד להקדים על פה פירוש הקרא ועיקר הדין, דחייב אדם לקרוא שמע שחרית וערבית. ובן במסכת זו תראה שהתחיל התנא הכל שוחטין ולא בעיקר חיוב שחיטה בבהמה חיה ועוף מקרא דוזבחת כאשר צויתיך, מלמד שנצטוה משה על הושט וכו׳ והטעם כנ״ל כדי שיצטרך הלומד להקדים עיקר הדין דחיוב שחיטה וענינו על פה, קודם שיוכל ללמוד מתוך הכתב כדי לקיים למוד תושבע״פ על פה, ולעשות רווח בין תושב״כ לתושבע״פ, שלא יהא נראה כאילו המשנה הוא המשך התורה, ולהוציא מלב המכחישים בתוה״ק הכתובה שהיא מן השמים, וזה ברור ונכון בס״ד.

רש״י בד״ה בהמה המקשה לילד בשעת שחיטה. הוסיף רש״י ז״ל דבשעת שחיטה מיירי מתניתין בין לרב, דמותר באכילה קאי אולד ואמקום חתך, ובין לריו״ח דקאי אאבר גופי׳ דחזרה מהני, ע״כ מיירי בנשחטה אמו, ומה שחסר זאת במתניתין עיין בתיו״ט. אולם דעת הרמב״ם ז״ל אינו כן דסובר דאבר היוצא לעולם אסור, אפילו נולד אח״כ הולד ולא נשחטה אמר כי כן כתב מפורש בפ״ה מהלכ׳ מ״א ה״ט, וכן הבין הכלבו דברי הרמב״ם, אלא שכ׳ דכל הראשונים חולקים עליו וס״ל דכל שלא נשחטה אמו ונולד אח״כ אין כאן שום איסור יוצא, אבל הב״י בסימן י״ד נדחק בפירוש הרמב״ם, כדי להשוותו אם שאר הפוסקים, כי דבר זר אצלו לאמר דבהוציא ידו או רגלו יאסר אותו אבר לעולם, והוא מעשה בכל יום אצל הלידות שהולד מוציא תחילה ידו או רגלו, ואחריו נמשכו כל הפוסקים האחרונים בלי פוצה פה ומצפצף ואני בעניי רואה כי מוכרחים אנו לפרש דברי הרמב״ם כפשוטם וכמו שהבינם הכלבו.

הנה הרמב״ם ז״ל השמיט להא דר׳ משרשיא דלקמן בדף הסמוך, דקאמר בן פקועה הבא על בהמה מעליתא הולד אין לו תקנה, והב״י כתב עליו דלא ידע למה השמיטו. ופלא הדבר שלא שת ליבו הטהור על שיטת רש״י ז״ל לקמן דף ע״ה ע״ב, שכתב דלפי מה דמסיק רבא, ד׳ סימנים אכשיר בה רחמנא, לית לן להא דר׳ משרשיא, ואפשר דהב״י לא רצה להעמיס שיטה זו בדעת הרמב״ם ז״ל מפני הקושיות העצומות שבתוס׳ שם על שיטה זו, ולקמן תראה מה שכתבתי בזה, והנה כלל גדול הוא אצלי אפילו אם נדחק פעם אחת בלשון לפרשו נגד המשמעות הפשוט, אבל אם נצטרך לדחוק פעמים, הדרינן לכללא דאין הלשון יוצא ממשמעותו כי עפ״י שני העדים יקום דבר. ובפרט בלשונות הרמב״ם ז״ל שמסר המחבר נפשו על ברירת הלשון, שלא יפול שום ספק, באשר לא ציין מקור הדין מאין מוצאו, וכונתו היתה שלא יצטרך אדם לשום ספר זולתו כדי שיוכל לדון בדיני תורה, כמש״כ בהקדמתו לספרו, עד שקראו משנה תורה, ואיך יעלה על הדעת שהרמב״ם לא ישגיח על לשונו ויסמוך על המעיין בסוגי׳ ולכן דרכי תמיד למסור נפשי לקיים פשטות דברי הרמב״ם ומכ״ש שלא נסבול תרי מלתא דתמיה. והרי תראה כי הני תרתי מישך שייכו בהדדי דאם ל״ל להא דר׳ משרשיא, מכח מימרא דרבא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, א״כ הא דרק דאבר עצמו אסור, דהלכתא כוותי׳, כדמסיק הש״ס על ריו״ח בר פלוגתי׳ בתיובתא, והוא מדדרשינן בשר בשדה טריפה כטרפה שאין לו היתר, ע״כ דמיירי אף בלא נשחטה אמו, דכיון דלא מחלקינן בין שחיטת כשרה לשחיטת טרפה ולעולם אמרינן ד׳ סימנים אכשר בה וכאשר אבאר טעמא דהא מלתא במקומו אי״ה והה״נ דמהני סימני בן פקועה דנשחטה אמו לגבי הולד, ודלא כר׳ משרשיא, ה״ה דאנו מוכרחים לכאור׳ לאמר דמהני שחיטת הולד לאבר היוצא דד׳ סימנים אכשר בה, ואיך מסיק הש״ס לקמן במהו לגמוע את חלבו בתיקו, משום דאין לו היתר בשחיטה אלא ודאי דשאני אבר זה דאסור מטעם טרפה והא דקרי לקמן אבמה״ח, היינו כאבמה״ח שנתלש כי מקרא דבשר בשדה טרפה מרבינן לי׳, ואם כן הוא פשיטא שאף בלא נשחטה אמו אין האי אבר ניתר בשחיטת הולד דבאיסורי׳ קיימא דאין השחיטה מתרת איסור טרפה.

ומה דקשי׳ לי׳ להב״י ז״ל איך אפשר שאבר היוצא דרך לידה יאסר לעולם והוא שכיח הרבה הנה כשתדקדק בלשון הרמב״ם תראה שלא אסר הרמב״ם אבר היוצא בלא נשחטה אמו, רק כשהחזיר ואח״כ נולד, אבל כשלא החזיר לא מקרי יצא חוץ למחיצתו, דדרך לידה יצא, וכל שנולד אח״כ אגמל״מ דיציאת אבר תחילת לידה הוה, אבל כשהחזירו הרי בטל האי תחלת לידה, וכעין שאמרו אע״ג דמנקב הושט תחלה כיון דדרך שחיטה בכך חשוב שחיטה וישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ה״נ גבי לידה מצטרף אבר אבר לרובא, עד שאמרינן לקמן דאפילו חתכו אבר אבר מצטרף לרובא, הרי דאמרינן אגמל״מ דמיד למפרע דמיד באבר ראשון שיצא מתחלת הלידה. אבל כשהחזיר באבר ראשון שיצא מתחלת הלידה. אבל כשהחזיר האבר הרי נתבטל הלידה, ותו לא מקרי שם לידה על יציאה ראשונה זו אף שנולד אח״כ כלו, ובדף ס״ט ע״ב הארכתי בדבר זה עיי״ש. ואין להקשות הא בשחיטה נמי אם שחט בושט במקום אחד ואח״כ הניחו ושחט במקום אחר כשר עיין לעיל ל׳ ע״א שאני התם דבאמת אנו מצרפין גם האי תחלת שחיטה לגוף השחיטה שנאמר כן אפילו פסק מלשחוט שם עיי״ש בחידושי, משא״כ כאן כיון שהחזיר נסתלק והלך אותו מעשה לגמרי.

ואביא לשונות הרמב״ם ז״ל להראות כי כנים ואמתיים דברי, וז״ל בפ״ה מהלכ׳ מ״א ה״ט ״עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו האבר לעולם בין שחתכו קודם שתשחט אמו ובין שחתכו אחר שנשחטה, ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואח״כ נשחט, או נולד הולד וכו׳, הרי אותו אבר אסור משום טרפה וכו׳״, ובהלכה י״ב כתב וז״ל ״עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח״כ נולד, והרי הוא נקבה, החלב שלה אסור לשתותו מספק וכו׳״ עכ״ל. הנך רואה דבהלכה ט׳ מדבר תחלה מאבר היוצא ולא החזירו וכתב בין חתכו קודם שחיטת אמו ובין אח״כ, ואח״כ הוסיף לאמר ואפילו החזיר אותו אבר ואח״כ נשחט או נולד הולד, ואי כדוחק של הב״י דגם כאן מיירי בנשחטה אמו למה חלקם לשנים ולא הוסיף האי ״אפילו החזיר״ לחלוקה ראשונה ולכתב בין חתכו וכו׳, ואפילו החזיר האבר קודם שתשחט אמו וכו׳, אלא ודאי דבהאי אפילו החזיר איכא חידוש דין, דנולד אח״כ אף בלא שחיטת אמו, כל שהחזיר אין כאן שם לידה על יציאה זו ודינו כאבר היוצא ונשחטה אמו, וכן תראה בהלכה י״ב כתב ״עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח״כ נולד וכו׳״ והנה הכ״מ לשיטתו מפרש הני תיבות ״ונאסר האבר״ ״ונשחטה אמו״ כי ע״י שחיטת אמו יאסר האבר ומי לא יודה דהרמב״ם ז״ל היה מצי לכתוב תמורת ״ונאסר האבר״ ״ונשחטה אמו״ כדי שלא יצטרך הכ״מ לפרש דבריו הסתומים, אבל אם נפרש דברי הרמב״ם כפשוטן, אז בדיוק כתב ״ונאסר האבר״ כי בשני אופנים מצי להאסר או ע״י שחיטת אמו קודם לידה, או ע״י חזרה קודם לידה דהן ע״י שחיטת האם, והן ע״י חזרה בטלה הלידה ומאחר שכבר ביאר הרמב״ם לעיל בהלכ׳ ט׳ אותן שני האופנים שנאסר האבר ע״י, לכן כתב כאן סתם ונאסר האבר ע״י אחד מב׳ האופנים הנ״ל, ומזה מוכרח ג״כ דאין לפרש דברי הרמב״ם דלעולם נאסר היוצא אפילו לא נשחטה האם וגם לא החזיר האבר, דא״כ האי ״ונאסר האבר״ שפת יתר הוא, דכבר כתב לעיל דאבר היוצא נאסר, וגם מה זה ״ונאסר האבר ואח״כ נולד״ דמשמע דאיכא דבר בין היציאה להלידה, אלא ודאי כדאמרן דהשחיטה של האם או חזרת האבר עושהו טרפה. ולפי״ז מתניתין לא מיירי דוקא בשעת שחיטה דנימא דוקא נשחטה אמו צריך לאשמעינן דמקום חתך מותר בהחזיר כיון דאבר עצמו אסור, אבל בלא נשחטה אמו, אבר עצמו נמי מותר, אלא אמרינן מתניתין בכל גוני מיירי, אפילו לא נשחטה אמו ונולד צריך להתיר מקום חתך, דאבר עצמו אסור וכנ״ל. ורש״י ז״ל דכ׳ בשעת שחיטה, ג״כ אין הכרח לאמר דחולק על שיטת הרמב״ם אע״ג דלית לי׳ דר׳ משרשיא די״ל כיון דשיטה זו של הרמב״ם מוכרחת מכח מימרא דרבא, דמחדש לן הא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, ועי״כ נצמח לן דבאבר היוצא איכא איסור טרפה, דאל״כ למה לא תועיל שחיטת הבן פקועה לאבר היוצא, וכיון דהסוגי׳ לא ידעה עדיין מהא דרבא ואזלה כר׳ משרשיא, דהא פריך בפשיטות אר׳ ירמי׳ מהא דר׳ משרשיא ע״כ דלא אסיק אדעתן עדיין הא דרבא, על כן מפרש רש״י מתניתן לפי הס״ד בגמרא כדרכו של רש״י בכ״מ, אבל לדינא מצי סבר כולו כרמב״ם.

ודע דלפי באורנו בדעת הרמב״ם ז״ל, הא דאמרו דבלא החזירו מקום חתך אסור, דניהו דלאו יוצא מקרי ואין בו משום בשר בשדה, אבל מ״מ לא הותר בשחיטת אמו דלאו בבהמה הוא, אינו אסור אלא בשלא נשחט הולד אבל שחט אח״כ הולד, מהני שחיטת הולד למקום חתך דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, דבהא מקום חתך ליכא איסור טרפה שאין לו תקנה, רק איסור שלא נשחט, ומועיל לי׳ סימני הולד כמו בבן פקועה הבא על בהמה מעליתא, ואם בכל זאת פסק הרמב״ם שם בהלכ׳ י׳ דמקום חתך אסור בין חתכו קודם שחיטה בין חתכו לאחר שחיטה ולא הזכיר דאם חי מועיל לו שחיטת עצמו להתירו, אפשר לאמר דלא נחות הרמב״ם למלתא דלא שכיח כי האי שיחי׳ הולד אחר שחיטת אמו ואחר חתיכת אבר, ולא עוד אלא דגם בזה צריך לחלק בין נטרפה בהאי חתיכת אבר או לא, דודאי למאן דס״ל ד׳ סימנים וכו׳ ומהני גבי האי מקום חתך, ה״ה דשייך טרפות לגבי האי מקום חתך, ואם לא נחתך כלל עד שנולד אז בלא״ה נמנע במציאות, להבחין מקום היציאה בדקדוק, כדי לידע איזה הוא מקום שעמד בשפת הרחם, לכן כתב הרמב״ם סתם אסור, ויותר נראה לפע״ד דכל שאבר עצמו אסור אין להתיר מקום החתך ע״י שחיטה, משום דקרוב הדבר דאתא להתיר גם האבר, כי בהאי חילוקא קלישא בין אבר למקום חתך לגבי ולד שנולד שלם, וניתר בשחיטת אמו חוץ מאבר אחד שיצא קל למטעי ולכן ודאי דאין להתיר ע״י שחיטה את מקום חתך ועיין עוד לקמן ודוק.

גמרא אר״י אמר רב ואבר עצמו אסור, מ״ט דאמר קרא ובשר בשדה טרפא לא תאכלו, כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו ונאסר האי טעמא אצטריך לרב כדי לאסור האבר אף שהחזירו, וכמש״כ התוס׳ וז״ל: כדדריש לקמן דומי׳ דטרפה שאין לה היתר, ועיין בהר״ם לובלין דכוונת התוס׳, דמהאי דרשה ילפינן דאין לו היתר בחזרה, אבל בלא החזירו שיהא האבר אסור בין חתכו קודם שחיטה ובין לאחר שחיטה לא בעי קרא, דכל שאינו בבהמה לא היתר בשחיטת אמו, ושוב ממילא היה כאבר מה״ח שלא נשחט, וראי׳ דכך הוא דהרי מקום חתך בלא החזיר נמי אסור והאי לאו מטעם בשר בשדה נאסר דהא לא יצא חוץ למחיצתו, וע״כ דנאסר משום דלא קרינן בי׳ בהמה בבהמה, או כל בבהמה כדאמר לקמן וממילא כשאר במה״ח שלא נשחט הוא, ובין החזיר ובין לא החזיר האיסור הוא אבמה״ח כלומר דכל שהוציא אבר נעשה האי אבר היוצא, אבר מן החי הטעון שחיטת עצמו, אלא דבלא החזיר פשיטא לן בלא ילפותא דהוה אבמה״ח דלא ניתר בשחיטת אמו לא האבר ולא מקם החתך, ובהחזיר בעינן ילפותא דבשר בשדה, דהיינו אבר היוצא טעון שחיטת עצמו, ונשאר באיסור זה כטרפה שאין לה היתר, גם זה אין לו היתר רק בשחיטת עצמו, וזאת א״א. משום דהולד כבר ניתר בשחיטת אמו והסימנים כשחוטין. וכן מבואר ברשב״א ז״ל לקמן גבי האבעי׳ מהו לגמוע את חלבו, מובאים דבריו בש״ך יו״ד סימן י״ד סקי״א שמסיק שם על הב״ח דמחלק בין בן פקועה הבא על בהמה דעלמא, דהולד אין בו איסור רק שאין השחיטה מועלת בו, והוה כשחוטה לדעת בה״ג דחלבה וביציה מותרין, משא״כ באבר היוצא דאית בי׳ איסור טרפה, והביא הש״ך ז״ל דברי הרשב״א ז״ל שכתב, דאבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה, אלא מחמת שאין לו סימנים להתירו בהם ע״י שחיטה, והרי כל הגוף כבשר מונח בדיקולא והאבר שיצא לבדו נשאר חי וכו׳ עכ״ל. ואני אומר כי הש״ך ז״ל יפה כתב לדעת הרשב״א ור״ן ותוס׳, אבל העביר עיניו הבדולחים מעל דברי הרמב״ם שכתב בפירוש בהלכ׳ ט׳ הנ״ל ״העובר שהוציא ידו בין חתכו ובין לא חתכו קודם שחיטת אמו ואפילו החזיר וכו׳ אותו האבר אסור משום טרפה, שכל בשר שיצא וכו׳ שנאמר בשר בשדה טרפה, כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טרפה״ עכ״ל, הרי דבעי קרא דבשר בשדה על כל אבר היוצא אפילו לא החזיר, והאי איסור לדעת הרמב״ם בהלכ׳ י״א דלוקין משום אבמה״ח אבל בלא חתך אין בו אלא משום טרפה, ועיי״ש בכ״מ שצ״ל דמה שכ׳ לעיל בהלכ׳ ט׳, דבין חתך וכו׳ איכא משום טרפה, צ״ל דבחתך איכא תרתי, משום אבמה״ח ומשום טרפה. וכאשר בארנו למעלה הוכרח הרמב״ם ז״ל לאמר דאית כאן איסור טרפה דאל״כ למה לא תהני שחיטת עצמו מאחר דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, וא״כ פלוגתת הב״ח והש״ך הוא ממש פלוגתת הרמב״ם והרשב״א ודעימי׳. ולדעתי נראה דס״ל לרמב״ם דבזה ממש פליגי ר״מ ורבנן לקמן דף ע״ג דר״מ ס״ל אבר היוצא מגעו נבלה, ורבנן ס״ל מגע טרפה שחוטה. והנה ר״מ דקאמר מגע נבלה, היינו אבמה״ח דמטמא כנבלה, וקאמר ר״מ דאם תאמר דמהני שחיטה לטהר את האבר תתירנו נמי באכילה, וכיון דבאכילה פשיטא שאינה מתירתו, דהא אינו בבהמה, הרי דהאי אבר לא נשחט, ממילא שחיטה עושה ניפול, והוה האבר כניפול ע״י שחיטת העובר ומטמא כשאר אבמה״ח. הרי דלר״מ לא בעינן קרא מיוחד לאסרו באכילה, אלא דכיון דמקרא דכל בבהמה לא אתרבי להיתר, ממילא אסור משום אבמה״ח דשחיטה עושה ניפול. אבל חכמים דאית להו דגם באבר היוצא אין שחיטה עושה ניפול, ומהני שחיטה גם לאבר היוצא לטהרו מיד נבלה, כמו דמהני לאבר המדולדל שבגופה, כי כן אמרו לר׳ מאיר דמדמינן אבר דעובר לאבר המדולדל (דמתשובת ר״מ בברייתא נלמד, דמה שאמרו חכמים במשנה כטרפה, כונתם על כל מיני טרפה, דהיינו כולה טרפה או אבר המדולדל, דהוה נמי טרפה לאסר באכילה מה״ת לדעת הרמב״ם, עיין בה״ה כאן הלכ׳ י״א) הרי דס״ל לחכמים דכמו דשחיטה מהני לטהר לאבר המדולדל, אע״ג דכטרפה יחשב, ולא שייך לבהמה לענין אכילה, כן מהני השחיטה לטהר לאבר היוצא, וע״כ כונתם לאמר, דניהו דלא מקרי כל בבהמה, מ״מ נגרר האבר אחר העובר, ולא גרע מאבר המדולדל, דהא אין לידה לאברים פסקינן. אמור מעתה דאי לאו קרא דבשר בשדה דאתא לאסור אברים המדולדלים, באמת גם באכילה היו מותרין ע״י השחיטה א״כ ה״ה אבר היוצא היה מותר באכילה, אי לאו קרא דובשר בשדה הרי דלחכמים בעינן קרא לאסור אבר היוצא באכילה, והן אבר המדולדל, והן אבר היוצא, מקרא דובשר בשדה אסרינן להו. והרשב״א ז״ל צ״ל דאזיל בשיטת התוס׳ דבאברים המדולדלים ליכא איסור תורה, אלא מצות פירוש מדרבנן וקרא דובשר בשדה דדרשינן לי׳ אאברים המדולדלים, אסמכתא בעלמא היא, ולכן לא מצי סבר, דעיקר איסור דאבר היוצא מקרא דובשר בשדה ילפינן, דא״כ יהא נמי אסמכתא, ואיך אמרו מגע טרפה שחוטה, דניהו דגזרו חכמים טומאה לקדשים בטרפה, אבל לא לטרפה דרבנן, וע״כ לאמר דעיקר איסור דאבר היוצא בלאו קרא דובשר בשדה ידעינן, משום דכל בבהמה כתיב, והאי לאו בבהמה הוא, ולא אצטריך האי דרשה דובשר בשדה אלא ביצא אבר והחזיר, אע״ג דהשתא הוא בבהמה, כיון שיצא פעם אחת שוב לא ניתר בשחיטת אמו לעולם, ונשאר האי אבר כאילו לא נשחט, מ״מ מטהרו השחיטה מידי טומאה, דלא גרע מטרפה כיון דאיתקש לטרפה, וממילא לא מחלקינן בין החזיר ללא החזיר וילפינן נמי קולא, דכמו בהחזיר מהני השחיטה לטהרו מידי נבלה, ה״ה בלא החזיר תהני לטהרה, ובלאו האי קרא הוה אמרינן דהחזיר מותר אף באכילה דבבהמה הוא, ובלא החזיר, לא רק דאסור אלא דמטמא נמי כשאר אבמה״ח וכר״מ.

נמצא דהרמב״ם ויתר הראשונים פליגי בפלוגתת הב״ח והש״ך, דלעת הרמב״ם איכא איסור ברור באבר היוצא, איסור דבשר בשדה טרפה, וליתר הראשונים ליכא איסור ברור, ורק מפני שאין לו סימנים לשחיטה נאסר. ומזה תראה ג״כ איך מוכרח בדעת הרמב״ם לאמר דגם לא נשחטה אמו איכא איסור זה, דהא בהא תלי׳ דכיון דבלא קרא דובשר בשדה הוה מתירין אבר היוצא ע״י שחיטת האם אף בלא החזיר, משום דנגרר האבר אחר גוף הולד, דהא אין לידה לאברים א״כ הא דאין השחיטה מועלת לאבר היוצא, הוא מטעם דהוא בשר בשדה, ע״כ דאיסור זה הוא הסבה דאינו ניתר ולא להיפך דאינו ניתר יהי׳ הסבה לאיסור בשר בשדה, אלא דבלא החזיר ונולד אח״כ אין כאן יציאה לחוץ למחיצה משום דאגלאי מלתא דתחלת לידה הוה כמש״כ למעלה בדבור הקודם, משא״כ בהחזיר דבטל הלידה, וכן בלא החזיר וחתכו קודם שחיטה, דכיון דחתכו אין כאן לידה לאבר ושפיר איכא חוץ מאיסור אבמה״ח, גם איסור בשר בשדה להוי כטרפה, ועיין בה״ה הלכ׳ י׳ שהרמב״ם השמיט אבעי׳ דנחתך אבר אבר דגרס בגמ׳ למ״ד יש לידה לאברים והוא דלא כהלכתא.

ודע דהב״ח ופר״ח בסי׳ י״ד, פליגו בשוחט את הטרפה והוציא העובר את ידו, אם ניתר האבר בשחיטת העובר או לא. דלדעת הב״ח ניהו דיש שחיטה לולד הנשאר אפילו רק מיעוט נשאר בפנים, משום דד׳ סימנים אכשר בו רחמנא, אבל האברי׳ אסורים, והפר״ח כתב עליו ועל הש״ך דקאי בשיטתי׳ דטעות הוא בידם, דכל שיש לולד סימנים לשחיטה שוב ניתרים גם האברים היוצאים. ולפי באורינו הב״ח לשיטתו יפה כתב, כי לדעת הרמב״ם ודאי כן הוא, דאבר היוצא אסור מטעם בשר בשדה עוד קודם השחיטה ואיך תהני לו השחיטה לסלק איסור זה, אבל לאידך הראשונים, דאין כאן איסור רק שאין לו סימנים ממילא כל שיש שחיטה לולד, ודאי דניתרים גם האברים שיצאו, דרק לזה איתקש לטרפה דאין לו היתר בשחיטת האם אבל שחיטת עצמו מהני לי׳. ובזה נדחה ראי׳ הפר״ח דמביא ראי׳ מהא דאמרינן גבי אבעי׳ דמהו לחוש לזרעו, אי לר״מ איסור יוצא ליכא, אלמא דכיון דיש שחיטה לולד, לא נאסר אבר היוצא עיי״ש. ולפי האמור אין ראי׳, דלדעת הרמב״ם והב״ח דס״ל כן, ר״מ ורבנן בזה ממש פליגו אי אבר היוצא יש בו איסור טרפה מצד עצמו, או רק איסור אבמה״ח ע״י שאין לו סימנים לשחיטה ור״מ דס״ל דמטמא משום אבמה״ח ס״ל דאיסורו רק משום שאין לו סימנים וכנ״ל, וא״כ אם בן ט׳ חי הוא, הטעון לדידי׳ שחיטה, מועלת השחיטה גם לאברים משא״כ לרבנן, וזה נכון מאד גם הראיות האחרות מתוס׳ ורשב״א דף ע״ה ע״ב אינם מכריעות דדין זה תלוי באמת בפלוגתת רמב״ם תוס׳ ורשב״א. והש״ך דס״ל בפשיטות כדעת התוס׳ והרשב״א וכנ״ל, וכאן פסק כב״ח דשוחט את הטרפה האיברים היוצאים אסורים, לכאור׳ מזכי שטרי לבי תרי. ושיטת הרמב״ם ז״ל הוא לכאור׳ השיטה המחוורת בש״ס דכפי ביאורנו נראה דפליגי בזה ר״מ ורבנן והלכה כרבנן, דמגע טריפה הוא ולא נבלה. אלא דהא דאסור מקום חתך לרמב״ם קשה מאד להולמו, דכיון דלא הוה בכלל בשר בשדה, דהא חזינן דחזרה מהני, וא״כ למה יאסר כלל וכלל, נימא דמקום חתך נגרר אחר הולד, כמו דהוה אמרינן על כל האבר אי לאו קרא דובשר בשדה, ואין לומר דהשתא דאיכא קרא דובשר בשדה לאסור האבר, אמרינן מקום חתך נגרר אחר האבר, דא״כ למה מהני חזרה כיון דנאסר עם היוצא, ועיי׳ במשבצות סימן י״ד סק״ג בשם הלבוש ומש״כ עליו שם דברים נוגעים בדברינו במעט אלא דגם עליו קשה למה תועיל חזרה. ועיין בדברינו בסוף הסוגי׳.

עוד זאת ראיתי לבאר דלפי דעת הרמב״ם דאבר היוצא עם אבר המדולדל חד דינא אית להו, דבשניהם איכא איסור תורה ואין בו מלקות, א״כ לענין טומאה דרבנן לטמא קדשים נמי זה כמו זה ומטמא קדשים מדרבנן. ובאמת בפ״ב מהלכ׳ אבה״ט לא הזכיר רבינו הגדול באברים המדולדלים טומאה זו, רק באבר היוצא, ואולי מאחר שלא נזכר בגמרא לא חש לכתוב, אבל באמת גם לענין זה חד דינא אית להו. ודו״ק היטב בכל זה כי הוא פרי יגיעה רבה וס״ד.

רש״י ד״ה ובשר בשדה: כלומר חוץ למחיצתו דהיינו לאויר, שרחם זה הוה לי׳ מחיצה להתירו בשחיטה וכו׳, וכל מי שיש לו מחיצה ויצא כגון בשר קדשים שיצאו, נמי מהאי קרא נפקא לן עכ״ל, והראש יוסף עמד על שפת יתר זו ברש״י, שהוסיף האי וכל מי שיש לו מחיצה, והוא באמת פלא והרא״י ז״ל נדחק בזה. אבל לי נראה דרש״י הוצרך לזה דהוה קשה לי׳, מי עשה רחם זה מחיצה לולד, היתר שחיטה והוא ילפותא מכל בבהמה, ואיך נאמר דהאי קרא דובשר בשדה קאי על האי ילפותא דעיקרה על פה, ורך דרק אסמכתא נסמכה לקרא דכל בבהמה, דמיירי מסימני בהמה טהורה ולא משחיטה, וכעין זה לא מצינו, לכן כתב רש״י ז״ל, דבאמת האי קרא אכל מה שיצא ממחיצתן אתא, כגון בשר קדשים שיצאו, ואנן ידעינן ממילא דה״ה באבר היוצא אשר מפי השמועה למדנו, דרחם אמו הו״ל מחיצה לענין היתר שחיטה, נמי הדין כן, אבל קרא ודאי לא אתי לדבר שלא ידעינן רק ע״פ דנקרא בשר היוצא, והבן את זה כי הוא דבר העומד ברומו של עולם, ומקום הניחו לי מן השמים תיל״ת. ועיין בסוף הסוגי׳ בדברינו.