ע״ב גמרא אתמר יצא שליש ומכרו לעכו״ם וחזר ויצא שליש אחר ר״ה אמר קדוש רבה אמר אינו קדוש, ר״ה אמר קדוש למפרע הוא קדוש וכו׳ ורבה סבר מכאן ולהבא הוא קדוש, ואזדו לטעמייהו וכו׳.

הנה לכאור׳ הי׳ נראה דפלוגתא זו דר״ה ורבה דומה לפלוגת׳ דאביי ורבא בפסחים ל״א בבע״ח אי למפרע גובה או מכאן ולהבא הוא גובה, דכל ענין שיש לו המשך התחלה וסוף מצינו פלוגתא, אי אמרינן אגלאי מלתא למפרע, דמשעת התחלה הוה כנגמר או לא, וכן הוא בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או אינו אלא לבסוף וכדומיהן, והכי נמי הלידה מתחלת מתחלת יציאת הולד ועד שיצא רובא נגמרת והוה תחילת היציאה כעין שיעבוד של המלוה גבי חוב, דמשעת השיעבוד מתחיל קנינו ונגמר בשעת גוביינא, וכן נמי הכא משעה שהתחיל לצאת נשתעבד האי ולד לקדושת בכור, וכשיצא רובא נגמר הקנין, דאז קדוש לחלוטין, ופליגו ר״ה ורבה בפלוגתא דאביי ורבא דשם. אלא דא״כ קשה הא התם קאמר דהיכי דמקדיש או זבין לוה, כ״ע לא פליגי דאתא מלוה וטריף ופריק, כי פליגי בהקדיש או זבין מלוה, ועיין לעיל דף כ״ט ע״ב שהארכתי בהאי כללא רבתא והסברתי הדבר כשמלה, דלכ״ע על גוף הענין אנו אומרים אגמל״מ, דאל״כ נכשיר כל פסולי שחיטה ושחיטת נכרי עד הגמר שיהי׳ בהכשר, אלא ודאי דעל גוף השחיטה אנו אומרים אגמל״מ אלא עיקר הפלוגתא אי מהני האי גילוי למפרע, אדבר המסתלק קודם גמר השחיטה, ולכן לא פליגי בלא נתקנח הדם דהוכשר הדלעת, רק בנתקנח הדם בין סימן לסימן דהוה דבר המסתלק, וכן בבע״ח לא פליגו בזבין לוה דכיון דעל גוף הגבייה, לכ״ע אמרינן אגמל״מ, איך נקיים מכירת הלוה נגד הגילוי אבל פליגי בזבין מלוה דאם לא חל הקנין אז בשעת המכירה, שוב לא מצי חייל, וכן בהקדישו אם לא חל בשעת ההקדש והוה דבר המסתלק כמו נתקנח הדם, בזה פליגו עיי״ש היטב למען תבין את הכלל הגדול הלזה, אשר מן הראשונים ז״ל הרבה נתחבטו בו, ורק הרמב״ם ז״ל תפסו על אמיתותו כאשר תראה שם וכאן. ומעתה איך קאמר רבה הכא דמשום דמכאן ולהבא הוא קדוש, שפיר זבין והא האי זבינא הוה ממש כמו זבינא דלוה דלכ״ע אתא מלוה וטריף, ולמה לא ייתי כאן נמי ההקדש לטרוף מן הלוקח, מה דנשתעבד לי׳ מתחלת הלידה.

אבל כד נדייק בהאי ואזדא לטעמייהו דקאמר, נראה דלק״מ דביצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם פליגי להיפך, לר״ה אינו קדוש ולרבה קדוש, ומפרש טעמא דר״ה סבר כל שתחלת הלידה היתה דרך דופן, תו לא מצי מקדש על ידי שלישים האחרונים אבל רבה סבר דהאי יציאת רובא דרך בית הרחם לא איכפת לן, בין רוב ראשון בין רוב אחרון. והרי החילוק מבואר מעצמו, דהתם בשיעבוד לוה או בשחיטה לכ״ע מתחיל הקנין של מלוה משעת השיעבוד, והשחיטה מתחלת מנקובת הושט, ולכן לכו״ע לענין גוף הגוביינא והשחיטה אמרינן אגמל״מ אבל הכא בהא גופא פליגו אי מתחיל שיעבוד הקדושה מתחלת הלידה, דלר״ה מתחיל, דאם הלידה היתה בפסול בתחלת׳ דהיינו דרך דופן, שוב לא אתא לידי קדושה לעולם, אבל לרבה אינו מתחיל כלל מתחלת הלידה, דאפשר להיות קדוש ע״י סוף לידה נמי בשני שלישים האחרונים, וניהו דאם יצא כדרכו מצטרף גם תחלת הלידה לרוב, מ״מ כל שזבין לנכרי בתחלת הלידה, הרי ליכא התחלה בקדושה כלל, והרי זה דומה לחצי קנה פגום, דהרי ע״י שחיטת רוב הקנה מתכשר העוף, ומ״מ לכ״ע בחצי הקנה לא מיפסל שום פסול, ולא נכרי, ודי להוסיף עליו כ״ש מכש״כ הכא דלא בעינן כלל לצירוף מעוט קמא. ואולי לרבה סגי בשליש אמצעי דרך רחם להשלים לרוב עובר שיצא לחוץ, ולא נקט שני שלישים אלא משום דאורחא בהכי שכיון שנפתח רחמה ויצא שליש שני גם שליש האחרון ומסתמא יצא כדרכו דרך רחם ולכן שפיר קאמר רבה דזבינת נכרי מבטל הקדושה, דכיון שאין הכרח שתחול הקדושה מתחלת לידה, אין כאן שיעבוד לקדושה בתחלת הלידה, ושפיר חלה המכירה, וכיון דיש מקום למכירה לחול, א״א תו שיהי׳ קדוש כלל ולא שייך כאן אגמל״מ כמו בשחיטת חצי קנה דלכ״ע לאו שם שחיטה עליו.

אמור מעתה ר״ה דאמר למפרע קדוש, הוא משום דס״ל דהקדושה מתחלת מיד בתחלת הלידה, אינו מוכרח לסבור כאביי בלמפרע גובה, ויכול לסבור כרבא וכהלכת׳ דמכאן ולהבא, ומ״מ על גוף הלידה ודאי דאמרינן גם לרבא דאגמל״מ, דמה״ט לא מהני זבינת הלוה, וה״נ לא מהני זבינא לנכרי להוציא מקדושת בכור שהוא נגד האגמל״מ כנ״ל. וממה שהצעתי בזה תראה מעצמך, איך שתי קושיות התוס׳ מתיישבות מאליהן. שהקשו בד״ה ר״ה מסוגי׳ דבכורות ל״ה ע״א, ותמורה כ״ד ע״ב, וכתבו דהם דלא כר״ה, אם לא שנחלק בין מכירה לעשיית מום, ועיין בחידושי ק״ז בעל החת״ס ז״ל שכתב, דהרמב״ם ז״ל שפסק כר״ה וגם פסק כהני סוגיות דמותר להטיל מום בבכור ביציאת מעוט הראש, וכן בהקדישו לעולה קודם שיצא רובו, דלא קדוש בבכורה, ע״כ ס״ל כמו שסיימו התוס׳ דיש חילוק בין מכירה לנכרי להנך, אבל אינו יודע מה הוא החילוק, ונדחה הרבה, גם הביא שהרבה גדולי האחרונים נדחקו ליישב ולא עלתה בידם, ועיין בלח״מ במקומו סוף הלכו׳ בכורות. ולפי הצעתינו אין כאן התחלת קושי׳ כלל.

דהנה עשיית מום להתחייב עליהם הוא דבר המסתלק כמו הכשר דלעת בנתקנח הדם, ועל דבר המסתלק לא אמרינן אגמל״מ דאם לא חייב אז בשעת עשיית המום שוב לא מצי מתחייב אח״כ, ולכן שפיר מותר להטיל בו מום. וקושי׳ השני מהקדישו לעולה קודם יציאת רובו לא קשה דהרי אמר רבא בגיטין מ״א הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. והיינו קדושת הגוף כמבואר שם, וא״כ הכא דכוותי׳, דעולה קדושתה אלים ואינו מניח לבא לידי קדושת בכור, כמו דקדושת הגוף אלים דאינו מניח לבוא לידי גמר גוביינא, וזה ברור ואמת לאמתה של תורה תלי״ת. ועיין עוד בדברינו ע״ד התוס׳ לקמן.

תוס׳ ד״ה יצא רובו הרי זה יקרב, אע״ג דתנן בפ׳ כל פסולי המקודשין, דב״ה מתירין למנות נכרי על הבכור וכו׳, תמיה לי דלא מבעי׳ לר״ה דמפרש האי דיצא רובו נמי במחתך אבר אבר ומניח, דהוה הני אברים אבמה״ח אלא אפילו מאן דמפרש יצא רובו ואח״כ חתכו נמי, הלא אין דרך לעשות גיסטרא אלא לאט לאט, ואיכא כאן אבמה״ח עד שתמות ואסור לנכרי, ולא עוד אלא לפי מש״כ רש״י ז״ל לקמן דף צ״ב ע״ב וכן התוס׳ צ״א ע״א ד״ה כמא״ד, דגם בני נח נצטוו על הנחירה, ולא אשתרי להו נבלה גמורה שמתה מאליה, או הרגה בקופיץ וכמו שהארכנו בזה בכמה מקומות [ועיין בפתיחה למכילתן] א״כ אין לתתה לנכרי ולא מצי קשי׳ להו רק למה אינו משליך לכלבים כמו ברישא, וזה ודאי ליתא דברישא ליכא קדושת בכור כלל, אבל בסיפא דאיכא בכור בעל מום, פשיטא דאסור להשליך לכלבים אע״פ דשרי לנכרי דכמו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ה״ה וכש״כ בכור בע״מ דאין לו פדיון ונאכל במומו, דאין לתתו לכלבים, ומחמת קדושתו צריך קבורה אמנם הדין דין אמת דבלא״ה לא שרי לנכרי כיון דאינו מותר לישראל כמש״כ התוס׳ דבכור בע״מ שנמצא טרפה נמי יקבר וכן פסק הרמב״ם ז״ל ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ר״ה והא דאר״י דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וכו׳, והיינו דלא כר״ה עכ״ל וכתב מהרש״א ז״ל ולא דמי׳ להא דמחתך ומשליך דמעולם לא חל קדושה עלייהו ובגמר יציאת הרוב לתנייהו אבל הכא בגמר יציאת הרוב חייל עלי׳ מיהא קדושת בכור בעל מום, וא״כ למפרע עביד איסורא שהטיל בו מום עכ״ל, ותמהני הלא לקמן בדף הסמוך בתוס׳ ד״ה מאי לאו מחתך ומניח בסוף דבריהם הקשו כן באמת, דלמה לא קשי׳ לי׳ אמחתך איך מטיל מום, ותרצו דמצי לאוקי בנפל או מחתך קודם שיצא לאויר העולם. וכפי הנראה היה סובר המהרש״א ז״ל דהתם לא קשי׳ להו על מחתך דרישא, אלא על הא דמקשה מאי לאו מחתך ומניח, ואמאי לא יקבר ונתקשו למה לא פריך איך מחתך ועושה בו מום, וע״ז חרצו דלא פסיקא לי׳ להקשות כן, דאפשר לאוקמי בדוחק, אבל לפי האמת ודאי דלא מוקמינן מתניתין דוקא בנפל או במחתך וקודם שיצא לאור העולם, אלא גם בבן קיימא והוציא אבר מותר לחתוך, וע״ז מוכרח מהרש״א לתרץ דשאני הכא דלתנייהו, ויפה כתב לפי שיטת התוס׳. אבל אני אומר דאם נחתו התוס׳ לסברא זו, דבלתנייהו לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע לחייבו משום מטיל מום, לא היה להם להקשות כלל, לא הכא על ר״ה מדר״י, ולא לקמן אקושי׳ הגמרא דפריך אמאי לא יקבר ולא פריך על הטלת מום, דאיזו סברא איכא דבלתנייהו לא אמרינן אגמל״מ דהוה קדוש אז כאשר יצא לחוץ, ע״כ משום דאמרינן דאדבר המסתלק לא מהני אגמל״מ, אלא עתה מהני הגילוי לעשות כל האברים קדושים וא״כ האי הטלת מום נמי ליתא בעולם כדי לחייבו עתה, דמה לי אם האבר ליתא בעולם או המעשה אשר עליה אני דן נעשה מכבר וליתא עתה בעולם. ולפ״ז למ״ד דאגמל״מ גם בדבר המסתלק כמו בחולץ למעוברת לר״י, ובנתקנח הדם בין סימן לסימן בניתז על הדלעת, למאן דמהני שם החליצה אף דליתא המעשה בעולם בשעת הגילוי, וכן הדם אע״ג דליתא בעולם עתה בסוף שחיטה, מ״מ הדלעת הוכשר מצד אגמל״מ דהיה דם שחיטה, א״כ ה״נ ע״כ לאמר גם הכא על האבר שיצא אע״ג דעתה ליתא בעולם, מ״מ אגמל״מ דקדוש היה, וממילא המחתך חייב משום מטיל מום, וא״כ קשה כל הני אמוראי, ר׳ יוחנן ואביי, דס״ל דגם על דבר המסתלק מהני הגילוי למפרע איך יפרנסו המשנה דמחתך ומשליך לכלבים, ודוחק לומר דמוקי מתני׳ בנפל, כמש״כ התוס׳ רק לתרץ דהגמרא לא פסיקא לה להקשות, אבל לא לפי האמת והם יסברו כהאי דוחק גדול, וע״כ לומר דהם ס״ל כרבה דהכא דמכאן ולהבא קדוש, ר״ל דשליש קמא לא קדיש כלל, כשנחתך ורק על המעוט קמא קאמר התנא דמשליך לכלבים כמש״כ התוס׳ לקמן [ועיי׳ מה שאכתוב בזה שם]. ולפי״ז ר״ה דס״ל כאן בבכור למפרע קדוש מוכרח לסבור כר״ל וכרבא וכהלכתא בכל הני דלעיל, דאדבר המסתלק לא אמרינן אגמל״מ, דאל״כ יקשה לו המשנה איך מטיל מום בבכור ואיך משליך לכלבים אבל רבה דסובר מכאן ולהבא קדוש מצי סבר כריו״ח ואביי אפילו בדבר המסתלק אגמל״מ, ושאני הכא דשליש קמא לא קדוש ודו״ק היטב.