דף ע״ג ע״א גמר׳, ארשב״ל כמחלוקת בעוברין כך מחלוקת באברין, ור׳ יוחנן אמר מחלוקת באבר דעובר, אבל באבר דבהמה ד״ה שחיטה עושה ניפול. הנה טעמא דר״מ אליבא דר״ל וכן טעמא דד״ה אליבא דריו״ח, דבאבר המדולדל נמי שחיטה עושה ניפול לא הבנתי ולא ידענא מה הוא. דניהו דאמר ריב״ח אליבא דרבנן, דהאי לית לי׳ תקנתא בחזרה אבל טעם זה אינו מספיק. דהא כל עצמיות איסור דאבר המדולדל מרבינן מקרא דבשר בשדה טרפה, ואיך יהי׳ חמור מטרפה גופה, דמהני שחיטה לטהרה, וזה קשה גם לר״מ אליבא דר״ל, דמה יענה לפירכא דרבנן אם לטרפה מהני שחיטה למה לא תהני נמי לאבר המדולדל וכאן אין להשיב דזה גופה וזה לאו גופה, דהא אבר המדולדל נמי גופה. אלא דלר׳ יוחנן י״ל דלאו מקרא דבשר בשדה אסרינן אבר המדולדל, אלא מסברא חצונה דלקמן דף קכ״ז ע״ב, פריך הש״ס אי דאין מעלין ארוכה טומאת נבלות נמי ליטמא, ומשני לעולם דאין מעלין ארוכה והא דלא מטמא משום דכתיב כי יפול עד שיפול. הרי דמסברא החצונה היה לן לחשב המדולדל העומד ליפול ואינו יכול להעלות ארוכה כאלו נפל, ויהי׳ אבמה״ח מטמא בעודו בחבורו לבהמה, אלא דגלי קרא דבעינן נפילה ממש, וסבר ר׳ יוחנן דזה דוקא לענין טומאה, אבל לגבי איסור הסברא במקומה עומדת, והוקבע איסור כאילו כבר נפל, ובאבר היוצא לא הוקבע איסורו, כיון דאפשר בחזרה כדאמר ריב״ח בטעמא דרבנן דמודו הכא, אבל לר״ל דקאמר דפליגי בזה כמו בזה, לא ידעתי פרש דבר, דאיך אפשר דפליגי בזה כמו בזה, דבאבר המדולדל יש לנו קרא לטהר דכי יפול עד שיפול, ובאבר היוצא יש לנו קרא לאסור דכל בבהמה תאכלו, אבל מה שחוצה לה דהוה כילוד אסור באכילה, ומעתה אי טעמא דר״מ דא״א לחלק בין איסור לטומאה, ע״כ לדידי׳ באבר המדולדל גם באכילה מותר, ואי לא דרש כי יפול עד שיפול, א״כ אין לו קרא לאסור אבר המדולדל, אלא קרא דובשר בשדה טרפה, וא״כ איך יטמא ויהי׳ חמור מטרפה, ואי מסברא ידע דאבר המדולדל אסור ומטמא, ולא דריש כי יפול עד שיפול, וכס״ד דגמר׳ לקמן דף קכ״ז, מנ״ל לר״ל דחכמים פליגי על ר״מ בזה, דהא מדבריו משמע דמחד טעמא פליגי בזה ובזה, וזה ליתא דכאן אין הטעם משום דשחיטה עושה ניפול, דגם לפני השחיטה מטמא משום שעומד ליפול כנפל דמי. ולא עוד אלא דלר״ל א״א לאמר כלל, דלר״מ יהי׳ האבר המדולדל מטמא בעודו בחבורו ומשום דהוה כניפול, דהא ר״ל הוא דאמר לעיל דף ל״ב ע״ב דשחט את הקנה, הריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמי׳, וע״כ ס״ל לר״ל דדינו כאבר המדולדל מכח החיבור שיש לה להגוף, דאל״כ איך תהי׳ הריאה ניתרת בסימן אחד דהסימן השני לגבי הריאה לאו כלום הוא, כמו דאמרו לעיל דף כ׳ וכי מתה עומד ומולק, וע״כ צ״ל דמשום דבוקה במקצת ולהכי מהני השחיטה, וא״כ ע״כ ס״ל לר״ל דבאבר המדולדל נמי מהני שחיטה ואיך קאמר כאן ר״ל, דלר״מ באבר המדולדל אסור וטמא דמיד שנתדלדל חשוב כנפל ומטמא משום אבמה״ח, ותקשי איך מהני שחיטת סימן שני להתיר את הריאה, ולאמר דהריאה נתרת באמת ע״י סימן אחד ואפילו אם נפסק לגמרי ואינו מעורה בבהמה כשרה הריאה, ואפילו אם לא ישחט יותר זה דבר זר ולא שמענו מעולם מי שיסבור כן, (ועיין לעיל בסוגי׳ שם דהראש יוסף ז״ל שגה בזה) וא״כ ע״כ דלר״ל גם על אבר המדולדל מהני השחיטה ואינו אסור אלא מצד בשר בשדה טרפה אי דאורייתא לרמב״ם, אי מדרבנן לשאר ראשונים. אבל טומאה מאן דכר שמי׳, וא״כ התמי׳ קיימת ועומדת לר״ל לשיטתו, דס״ל דע״י שחיטת הקנה הריאה כמאן דמנחא בדיקולא הוה, איך מצי אמר דלר״מ אין לאבר המדולדל שחיטה. וצ״ל דבאמת הדר בי׳ מהאי דהכא לאחר שזכה לאמר דשחט הקנה ואח״כ נקבה הריאה כשרה, כאשר הדר ממה שאמר שם לחלק בין שחט במקום חתך או שלא במקום חתך, עיין לעיל דף ל״ב ע״ב ובמה שכתבתי שם בס״ד ודו״ק היטב.

עוד שם גמר׳, א״ל לא אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל שבה, דבר שבגופה וכו׳, הנה כפי שהעלתי לקמן דף ע״ה דשחיטת טרפה אינו מסלק איסור אבמה״ח אין הכוונה כאן על אבר המדולדל בבהמה טרפה, אלא קרי שחיטת טרפה אם הבהמה נטרפה או אם האבר נטרף, כי גם אבר המדולדל קרוא טרפה, וזה ניחא לדעת הרמב״ם דאיכא באבר המדולדל איסור טרפה דאורייתא, אבל לתוס׳ האי אבר דמדולדל בה בלא״ה אין לו פירוש, דכיון דניתר באכילה ע״י השחיטה, איך שייך כאן טומאה כלל והוא ראי׳ גדולה לשיטת הרמב״ם, ותוס׳ לקמן נדחקו הרבה בזה ועיין בדיבורים שאחר זה.