ע״ב גמר׳ טעון שחיטה, ואם מת טהור מלטמא במשא וכו׳, ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא. הנה האי דינא דבן ט׳ חי הנמצא במעי בהמה טרפה דטעון שחיטה, מבואר ברמב״ם בהלכ׳ מ״א, אבל מה דינו אם מת אח״כ בלא שחיטה לענין טומאה לא הוזכר ברמב״ם ז״ל בפירוש. אלא דהכ״מ בפ״ב מהלכ׳ אבה״ט הל״ז כתב בשם הר״י קורקוס ז״ל, דהא דכ׳ הרמב״ם שם ואם מת קודם שיפריס ע״ג קרקע הרי הוא טהור, ששחיטת אמו מטהרתו, קאי אפילו אמו טרפה עיי״ש. והוא אמת וצדק, אלא דמה שהתנה הרמב״ם ז״ל קודם שיפריס ע״ג קרקע הוא מן התימא, דמשמע שלאחר שיפריס ע״ג קרקע אם מת מטמא במשא, ומהיכי תיתי, וכי משום דבעי שחיטה מדרבנן משום מראית העין, נימא דמטמא במשא מדרבנן, אשר זה דבר זר ומנ״ל לרמב״ם זאת דגזרו טומאה משום מראית עין. וראיתי בדגול מרבבה ביו״ד החדשים שהשיג על הטו״ז דס״ל שהפריס ע״ג הקרקע רק לכתחילה צריך שחיטה, אבל בדיעבד לא אסרו משום מראית עין, מפסק הרמב״ם זה דבהפריס ע״ג קרקע מטמא כנבלה, אם לא שחטה, והוא פלא גדול שלא הרגיש הגאון ז״ל דמשום מראית עין מדרבנן, איך מטמא כנבלה. ולא עוד אלא דאם היה הרמב״ם ממציא דבר זה דבהפריס ע״ג קרקע גם טומאת נבלה אית בי׳ מדרבנן, היה לו לפסוק כן בפירוש ולא להשמיענו דבר זה מכללא, דבלא הפריס טהור. עוד זאת אני תמה דבסוף פ״ה ממ״א שהביא דין דהפריס ע״ג קרקע כתב סתמא, ואם הפריס ע״ג קרקע צריך שחיטה, ולא הזכיר כלל שהיא מדבריהם שאין דרכו של הרמב״ם ז״ל כן, ובפרט דלישנא דצריך שחיטה הוא לישנא דטעון שחיטה דקאמר ר״מ במתניתן על בן ט׳ חי, ור״מ ודאי מדאורייתא קאמר, ואיך משתמש הרמב״ם ז״ל בהאי לישנא גופא לאמר בהפריס דצריך שחיטה. ועוד יותר מזה תראה ראי׳ נפלאה דרמב״ם מה״ת מצריך שחיטה להפריס ע״ג קרקע והוא ממש״כ בפ״ז שם הלכ׳ ג׳ וז״ל: ״השוחט בהמה ומצא בה שליל וכו׳, ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי, אע״פ שלא הפריס ע״ג קרקע ואין צריך שחיטה, חלבו אסור וחייב עליו כרת״ עכ״ל. והאי ״אע״פ שלא הפריס ע״ג קרקע״ ע״כ אתא לאמר דאם הפריס עג״ק וטעין שחיטה פשיטא שחלבו בכרת, דאם לא תפרש כן כונת הרמב״ם ז״ל אז האי ״אע״פ שלא הפריס עג״ק״ אין לו שום מובן.

אבל עשה אזנך כאפרכסת ושמע נא קושט דברי אמת, הנה הרמב״ם ז״ל השמיט הא דר׳ משרשי׳, דבן פקועה הבא על בהמה מעליתא הולד אין לו תקנה. והב״י סימן י״ג כתב דלא ידע למה השמיטו הרמב״ם, מאחר דמסופק אי חוששין לזרע האב. עוד זאת השמיט הרמב״ם ז״ל כל דין דקלוט בן פקועה דאמר אביי, דהכל מודים בו משום דמדכיר דכירי, וקמתמה הב״י בסימן הנ״ל עליו, וכתב דבשלמא על הרי״ף דהשמיטו לא קשה, משום דלא שכיח, אבל על הרמב״ם יש לתמוה דהוא ז״ל אינו רגיל להשמיט שום דבר מהתלמוד, עכת״ד. ואני אומר דאף על הרי״ף לא הועיל הרב ב״י ז״ל בתירוצו, דהרי הרמ״א בהגה סימן י״ג כתב, דאפילו היה בו שאר דבר תימא סגי להתיר בלא שחיטה, ולמד זאת ממה שהביא הג״א מעשה דרב שרירא גאון דהיה לו שני בני פקועות והמיתם בקופיץ והאכילם בחופה וסגי לי׳ בהא דהיה בשעת חופה להיות תמיה לאינשי, וא״כ איך השמיטוה הרי״ף והרמב״ם ז״ל.

והנה בריש פירקן כתבתי דהרמב״ם ז״ל דחה הא דרב משרשיא מכח האי דרבא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, אבל עתה אני רואה דבאמת הא דד׳ סימנים לית לי׳ לרמב״ם, כי לא הביא כלל הא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, דהיינו באמו טרפה שיהי׳ צריך שחיטה, ויהי׳ טהור מלטמא, ואדרבה פסק בהפריס עג״ק גם טמא הוה, והאלקים כי כן האמת בדעת הרמב״ם ז״ל, אע״פ שלא עלה זאת ע״ד שום ראשון או אחרון ז״ל, אבל מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו.

דהנה ק״ז החת״ס בחדושיו הרגיש ברוח קדשו, דהא דר׳ משרשיא המובא כאן, בין האי דר״כ דקאמר איכא בינייהו הפריס ע״ג קרקע, ובין הא דאביי דהכל מודים בקלוט בן פקועה עומד שלא במקומו, דהאי דינא דר׳ משרשיא אין לו שייכות לדר׳ ש״ש עיי״ש מה שנדחק בזה בשם תלמיד אחד בדבר זר ורחוק. ואני דור רביעי אחריו ת״ל מצאתי פתרון הדבר, דבאמת כן הוא דמישך שייך לדרש״ש ולא לחכמים. דבהא דר׳ כהנא דאמר הפריס עג״ק איכא בינייהו לא איפריש אי מדאורייתא טעון שחיטה או מדרבנן, ויש לפרש ג״כ דמדאורייתא קאמר דחכמים דר״מ ס״ל דדי לולד להיות כאמו, ובאמו גופה בעינן שתמות הבע״ח ע״י השחיטה, ר״ל שתהי׳ גוססת על ידה, דניהו דמפרכסת מותרת מיד וחותך כזית בשר מבית השחיטה כדלעיל ל״ג ע״א, היינו משום דעומדת למות לאלתר, דכל שנשחטו שני סימנים חזקה אלימתא לחז״ל דמת מיד, וכמו שאמרו בגיטין ע׳ ע״ב דנשחטו ב׳ סמניו וברח מתירין את אשתו, ועיי״ש בסוגי׳ ובתוס׳ דמת בודאי קודם שיתירוה לינשא, וכן כאן שחיטת ב׳ הסימנים ממיתין מיד וכאשר בארתי בארוכה בפתיחה בעיקר ג׳ דבעינן מיתה תוך מעל״ע. אלא דהתורה התירה כנגד יצה״ר למי שלהוט אחר תאות אכילה לאכול מיד כמו יפ״ת עיי״ש. אבל כל שלא פעלה השחיטה לעשותה גוססת, ואם היה במציאות שתשהה מלמות יותר ממעל״ע, באמת אין כאן שחיטה. דהרי אמרה תורה בחיה ועוף, ושפך את דמו שהוא נטילת הנפש ולא מסתבר לאמר דכשנכנסו לארץ ונתקדשו במצות שחיטה שבא להקל כ״כ ולאמר, דלא בעינן נטילת נשמה ונפש כלל, ואפילו אין סופה למות מחמת השחיטה מותרת וטהורה. ואם כן הוא האי ולד, אם שחיטת אמו פעלה עליו עכ״פ כדי שיהא גוסס ואינו יכול לעמוד שהוא סימן הגסיסה, אז ניתר על ידי אמו, אבל כל שהפריס ע״ג קרקע אחר שחיטה, הרי סימן דלא פעלה עליו השחיטה מאומה, די לולד להיות כאמו, כי גם בה בעינן מעשה הממית תוך מעל״ע דוקא, וכאן כל שהפריס ע״ג קרקע, אפילו ימות אח״כ אין זאת מחמת השחיטה, אלא מסיבה אחרת, ואל תתמה על דבר זה, איך הכשר הולד מתלי תלוי במה שיפריס אח״כ עג״ק אי לא, דהרי גם לר״מ מתלי תלוי אם חי היה בשעת שחיטה, דאם מת אח״כ ונמצא מת ניתר למפרע בשחיטת אמו, ואם נמצא חי לא מהני, והכי נמי לרבנן כן הוא דמתלי תלוי אם יפרוס אח״כ עג״ק או לא. ור׳ משרשיא (חתנו של רב כהנא. עיין בסה״ד) מפרש כן דברי ר׳ כהנא, ולכן העמיד מסדר הש״ס הא דר׳ משרשיא בתר דברי ר׳ כהנא לאמר, דרק לרש״ש קאמר ר׳ משרשיא דינו, כי לחכמים דפליגי וס״ל דבעי שחיטה בהפריס ע״ג קרקע, ליתא להאי דינא כלל, ואח״כ מביא דברי אביי דפליג, וס״ל בהא דר״כ דהפריס עג״ק איכא בינייהו מדרבנן קאמר, ומפני מראית העין, ולכן הכל מודים בקלוט בן פקועה. ומאחר שזכינו לזה דר׳ משרשיא ואביי פליגי אי חכמים דרש״ש מדאורייתא קאמרו דבעי שחיטה או מדרבנן, כפי הכלל שבידינו דבשל תורה הלך אחר המחמיר, אנו צריכין לפסוק כמאן דמחמיר. ולא עוד אלא שאני אומר דהא דר׳ חנינא דאמר כל מקום ששנה ר׳ ש״ש הלכה כמותו, והא דר׳ יונתן דפליג עליו וקאמר דלית הלכתא כוותי׳ אלא במסוכן ותרומת מעשר ג״כ פליגי אי שחיטת בן פקועה מדאורייתא או מדרבנן דהנה האי דמסוכן אף דהוא דבר תורה, אבל כפי מה שהוסיף שם על היוצא בקולר דת״ק, גם המפרש והיוצא בשיירא נראה, דרש״ש רק לפרש בא דה״ה מסוכן, ועיין רמב״ם פ״ב מהל׳ גירושין דמקדים האי דמסוכן להני דת״ק ולהני דחזרו לאמר וניהו דבדף י״ג ע״ב משמע דרש״ש פליג את״ק אבל אחזרו לאמר אינו אלא כמפרש, דלת״ק דוקא יוצא בקולר דהוא קרוב להיות נהרג, אבל סכנה בעלמא דקרוב להנצל לא, אבל בחזרו לאמר שהוסיפו גם המפרש לים והיוצא בשיירא, דאין בזה אלא חשש סכנה, ה״ה דמודים נמי במסוכן מחמת חולי, דאטו כי רוכלא ליחשב וליזול. ועיין מנחות ל׳ ע״ב בכל הסוגי׳ שם, ותמצא דגם למאן דלית לי׳ דהלכה כרש״ש בכל מקום, מ״מ פסקינן כוותי׳ בתליית השם בס״ת לחלק בין מקצתו או כולו, וכן עוד שם באיזה דינים ועיין ש״ך ביו״ד סימן רע״ו, שתמה באמת איך פסקו הפוסקים הא דרש״ש בתליית השם, כיון שפסקו כאן בשחיטת בן פקועה דלא כוותי׳, משום דלית הלכתא כוותי׳ רק במסוכן ותרומה, עיי״ש שכתב דבחבורו הארוך האריך בזה, ואנן לא זכינו לחלק שני מספרו הארוך. אבל לפי הצעתינו ניחא, דהא דלא קבלו הכלל דהלכה כרש״ש היינו דרך כלל בלי יוצא ממנו, אבל יש בידינו לפסוק כוותי׳ במילי דרבנן, או במקום שמחמיר, ולכן האי ר׳ יונתן דפסק רק בהני תרתי כוותי׳, רצה לשלול רק האי דבן פקועה דהכא דהוא מה״ת לדעתו, ואיך נפסוק כיחידאי לגבי רבנן ור״מ דפליגי עלי׳ להקל בשל תורה ור׳ אשי שהוא בתרא חשש להאי דר׳ יונתן ופסק דלא כרש״ש, ע״כ משום דס״ל כר׳ משרשיא דרש״ש וחכמים בדאורייתא פליגי, ולא כמ״ד דבכ״מ הלכה כרש״ש משום דס״ל כאביי, דכאן במלתא דרבנן פליגי.

ומאחר שזכינו לזה, ליכא בפסקי הרמב״ם שום דוחק ולחץ, ולא קשו כל הני קושיות למה לא פסק הרמב״ם כר׳ משרשיא ולא הביא הא דאביי דהרי ר׳ משרשיא פליג על אביי כנ״ל וממילא דליתא לדאביי, וגם דר׳ משרשיא ליתא, דהוא אמר מלתי׳ אליבא דרש״ש, ולית הלכתא כרש״ש, ולכן אין הרמב״ם מחלק כלל בין אמו טרפה לכשרה, דכל שהפריס עג״ק בעי שחיטה מה״ת, וטמא טומאת נבלות אם מת, היינו אם מת קודם שהפריס עג״ק, כמו שכתב הרמב״ם ז״ל בפירוש. ומהאי טעמא היה הרמב״ם ז״ל מוכרח נמי לפרש דאיסור אבר היוצא אינו תלוי כלל בשחיטה, דכל שיצא והחזיר או נשחט קודם שהחזיר באופן דאין כאן לידה, איכא איסור יוצא מצד קרא דבשר בשדה טרפה, דמשום דאין לאבר שחיטה א״א לאמר דהא אליבא דהלכתא, הרי טעון העובר שחיטה כיון שהפריס עג״ק, ולאמר דהאי אבעי׳ בריש פרקן באבר היוצא מהו לחוש לחלבו שהוא בס״ד קודם שזכינו דפליגי רש״ש וחכמים בשל תורה וכאשר נראה דפריך שם בתחלה כאשר בעי מהו לחוש לזרעו ותפ״ל בלא איסור יוצא מהא דר׳ משרשיא רק אליבא דרש״ש קאמר למלתי׳ דלית הלכתא כוותי׳, אבל הוא קמבעי׳ באבר היוצא דאיכא איסור גם לחכמים, אלא ודאי דהש״ס אזיל שם בהאי ס״ד דר׳ משרשיא הלכתא היא, מ״מ במה דמסיק בתיקו א״א לאמר דלא קאי האי תיקו במסקנא, דכל תיקו הלכתא הוא, ובשל תורה לחומרא אזלינן ולכן הוכרח הרמב״ם לאמר דאיסור אבר היוצא לא תלוי בשחיטה כלל כנ״ל.

ודע דלעיל דפליגי ר׳ אשי ומר זוטרא בבן פקועה אי פודין בו, דר״א אמר פודין ומר זוטרא אמר אין פודין. הנה הסוגי׳ דשם ע״כ קאי לפי הס״ד, דהרי קמבעי מהו לפדות בבן פקועה, אליבא דר״מ לא קמבעי׳, דכיון דטעון שחיטה בהמה מעליתא הוא, כי קמבעי׳ אליבא דרבנן. הרי דס״ל להש״ס שם דלרבנן אע״פ דרהיט ואזיל לא בעי שחיטה מה״ת ולאמר דר״א שהוא מרא דשמעתתא דהכא דלית הלכתא כרש״ש, ומטעמא דכתיבנא דחכמים פליגי עלי׳ להצריך שחיטה להפריס ע״ג קרקע מה״ת, פליג עם מר זוטרא אליבא דרש״ש דלית הלכתא כוותי׳, הוא דבר שאין הדעת סובלתו, והכי הוו״ל לר״א למימר למר זוטרא דפודין משום דטעון שחיטה. אבל ניחא דהרי רש״י ז״ל מפרש הא דקאמר ר׳ אשי למר זוטרא מה דעתך דילפת שה שה מפסח, דבפסח פסול יוצא דופן. והתוס׳ הקשו על פירושו דא״כ גם לר״מ דטעון שחיטה אפשר דקמבעי׳, דאף דבעי שחיטה נוכל לילף מפסח דאין פודין ביוצא דופן, ולכן מפרשים דמטעם דהוא כשחוט קאמר דפסול לפסח, ועיין בחדושי הרשב״א ז״ל דהקשה בשם הרמב״ן ז״ל עליהם, דסכ״ס יוצא דופן הוא ויופסל נמי לר״מ, ולכן מקיים פרש״י ז״ל, והא דקאמר בגמר׳ בתחלה לר״מ לא קמבעי׳ הוא מקמא דמסיק הא דקאמר ר׳ אשי למר זוטרא, מאי דעתך דילפת שה שה מפסח, אבל לבתר דמסיק כן, באמת האבעי׳ גם לר״מ ומשום דאיכא למילף מיוצא דופן בפסח. ואני מתמיה עוד יותר ע״ד התוס׳, דאיך אפשר דמטעם שחוטה קממעט, דא״כ שה שה מפסח למה לי, דהרי שחוט במועט משה דכתוב כאן בפדיון בכור, ולא בעינן למילף מפסח, וכן נראה מתוך פסק הרמב״ם ז״ל בפי״ב מהלכ׳ ביכורים הלכ׳ ח׳ וז״ל, ״אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשה שחוט ולא בטרפה ולא בכלאים ולא בכוי, שנאמר תפדה בשה ואין קרוא שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד״ עכ״ל. ומלשון זה מוכרח דהכל ממועט משה דכל אלו אינן קרואין שה. הן אמת דבגמר׳ בכורות י״ב ע״א לא משמע כן, שמביאה על האי משנה דמונה אלו דאין פודין, דמתניתן בן בג בג היא דבן בג בג אומר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה בפסח, מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן פרט לכל השמות הללו. אי מה להלן זכר תמים ובן שנה ת״ל תפדה תפדה ריבה. אי תפדה ריבה כל הני נמי א״כ שה שה מאי אהני לן עכ״ל הגמר׳ הרי דבעינן למעט כל הני מגז״ש שה שה מפסח. אלא דנראה דהרמב״ם ז״ל דחה האי ברייתא מכח האי דר׳ אשי כאן. דכפי הנראה ר׳ אשי היה מפרש מתניתן דבכורות דממעט כל השמות הללו משה דכתיב בגופי׳ דקרא, דאל״כ אלא כברייתא דבן בג בג הלא תקשה לנפשי׳ דאמר כאן פודין.

הן אמת דלא אוכל להבין איך פליגי ר״א ומר זוטרא ביוצא דופן, והמשנה בבכורות לא מנה בכל אלו יוצא דופן, הרי דפודין בו. דמה דקמבעי׳ שם בנדמה ובפסהמ״ק אי פודין, היינו אם היא בכלל כלאים דקתני במתניתן וכן בבן פקועה, אי כפי׳ התוס׳ דמצד שהוא שחוט קמבעי׳ הרי הוא בכלל שחוט דקתני נמי במתניתן, אבל אי נפרש דמצד יוצא דופן קמבעי׳, באיזו מהנהו דחשוב במשנה נוכל להכניסו, והוא תימא רבתא אצלי, אלא בפירוש התוס׳ ג״כ אין להעמידו, דמה פריך ר״א למר זוטרא מה דעתך דילפת שה שה מפסח, הלא משנה שלמה היא דאין פודין בשחוטה והרי האי בן פקועה נמי שחוט הוא, יהי׳ מאיזו טעם שיהי׳, אם לא שנפרש דהכי קפריך לי׳, דבשלמא אם מפסח ממעטינן שחוט, שפיר קמדמית בן פקועה לשחוט דעלמא, דשניהם הלא אינם ראויים לפסח אבל אי מסברא קממעט התנא כל השמות הללו, משום דאינם בכלל שה וכמש״כ הרמב״ם א״כ האי בן פקועה ניהו דשחיט הוה, אבל מ״מ כיון דרהיט ואזיל שה קרינן בי׳. שוב ראיתי ברי״ט אלגזי ז״ל שכתב, דר׳ אשי לא ידע מהאי ברייתא. והרמב״ם ודאי לא סבר כן, דאם ר״א לא ידעה איך פסק שם כר׳ אשי דפודין נגד הברייתא. ועכ״פ נבוך אני מאד בפירוש הסוגי׳ וקשה לי מאד להכניס ברמב״ם כדעת רש״י ורמב״ן, דמטעם יוצא דופן דנין על בן פקועה, והוא לא הזכיר יוצא דופן בדבריו אלא בן פקועה, ובפרט שהגמר׳ לא הזכירה כלל שם יוצא דופן, וממשנה נלמד דביוצא דופן לא מיירי. לכן יותר נראה לקיים פירוש התוס׳ גם לדעת הרמב״ם ז״ל, דמטעם שחוטה קמפלגי ומ״מ לא קשי׳ מידי ר״א אדר״א דס״ל דחכמים מדאורייתא מצרכו שחיטה בהפריס ע״ג קרקע, דהא דלא פסק ר״א כרש״ש דמתיר גם בהפריס ע״ג קרקע, היינו משום דכיון דבדאורייתא קמפלגי לא מלאו לבו לפסוק לקולא כרש״ש נגד החכמים, אבל כאן בפדיון היה חושש לדרש״ש להחמיר שלא לפדות, אם לאו דס״ל דכיון דרהיט ואזיל שה קרינן בי׳, ומר זוטרא ס״ל כברייתא דבן בג בג, דמשה שה קממעטינן לבן פקועה, ולפ״ז ניחא מה שפסק הרמב״ם כר״א אע״פ דהסוגי׳ כמר זוטרא אזלה, כמו שכתבו הראשונים ז״ל שפסקו כמר זוטרא, ובפרט דהברייתא מסייעה למר זוטרא, אבל אי נימא דכל עצמיות הפלוגתא הוא משום דהוה כשחוט ואליבא דרש״ש דשמא הלכה כמותו גם בדאורייתא, וכיון דזה גופא ספק הוא כדאי הוא ר״א לסמוך עליו נגד הברייתא ודו״ק היטב.

ועכ״פ יהי׳ איך שיהי׳ ברור כשמש הוא דהרמב״ם ז״ל פסק דהפריס עג״ק טעון שחיטה מה״ת, כי רק באופן זה מתפרשים כל פסקיו, וכל מה שהשמיט מן הדינים הנראים כבלי חולק בסוגית הגמר׳, ואין ספק אצלי שאילו זכה הב״י לזה ודאי היה פוסק כרמב״ם עמוד ההוראה שהוא שקול אצל הב״י נגד רוב הראשונים, ולא עוד אלא דכל הראשונים ז״ל אילו היו נחתו לעומק שטת הרמב״ם ז״ל לא היו חולקים עליו כלל, כי הלא לפי דרכם אין קץ לדחוקים שמוכרחים אנו לסבול בסוגיות הללו כאשר בארנו הכל בפרקן, כל אחד ואחד במקומו, וא״כ פשיטא דחלילה לאכול בן פקועה שהפריס ע״ג קרקע בלא שחיטה כמו שעשה ר״ש גאון בחופה. אבל עוד יצא לנו מזה דמה שהתיר הרמ״א ז״ל בעוף השוהה למות אפילו מעל״ע להכות על ראשו הוא לפי דעת הרמב״ם ז״ל נבלה גמורה, ואיך נתיר חלילה איסור תורה ע״י פסקי יתר הראשונים נגד דעת הרמב״ם במקום שאנו רואים שלא ירדו לסוף דעת קדשו, ושלפי שיטתו אין כאן שום דוחק בכל הסוגיות ולא עוד אלא דאם לא נשחט רק סימן אחד גם בלא״ה אין להתיר כלל הכאת הראש כמבואר אצלינו בפתיחה ודו״ק היטב.

ע״ש רש״י ד״ה הפריס וכו׳, טעון שחיטה מדרבנן דאתי לאחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה עכ״ל, אין לפרש דחששו לאחלופי כמו בפסחים דף ע״ה דאין צולין ב׳ פסחים כאחד משום תערובות גופם, וה״ה הכא כיון דאין כאן שום היכר, דבקל ברבות הימים יתחלף באחרת, דאם נפרש כן לא נבין הפלוגתא בקלוט אי חד תמיה׳ סגי או בעינן תרי תמיה׳ וכן לא נבין הא דר״א דלא חש לדריסה בבפ״ק דמ״ש טרפה דלא חש לה כיון דאיכא חשש החלפה אלא דהכא דחיישינן שיאמרו דגם שאר בהמה לא בעי שחיטה, וכן מוכרח מלשון הרא״ש ושאר פוסקים. אבל הדבר תמוה בעיני דמהיכי תיתי ניחוש שבשביל שיתרמי לעתים רחוקים שאחד ינחור או יכה על ראש בהמה ויאכל את בשרו, שיאמרו דבטלה הזביחה והותר הנבלה אתמהה? וכי לא קרוב יותר לחשוב את האיש שאוכל נבלה. וגם למה לא חששו על תערובות גופן כמו בפסחים וצ״ע.

תוס׳ בד״ה בן פקועה מה שפירש בקונטרס דהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו וכו׳ וגם פירש דלר׳ משרשיא ל״ל הא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא, והכל מגומגם דאפילו היתה הבהמה ניתרת בסימן אחד אין להכשיר דחשוב כל סימן וסימן כחציו שחוט וכו׳, ואפילו למ״ד ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא מודה הכא, דהתם שחיטת טרפה לא הוה שחיטה, אבל כאן הוה כאלו חציו נשחט וכו׳ עכ״ל. ועיין לב ארי׳ מש״כ בזה. ואני תמה מאד על התוס׳ דאין כאן שום מקום השגה על רש״י ז״ל, דלפירושם דאין כאן סימנים לחצי הולד הצריך שחיטה קשה יותר, הכי יאמרו דמי שיאכל מאותו ולד בלא שחיטה מחיים או לאחר מיתה, צריך לאכול שני זיתים כדי שיתחייב מלקות, דמי יימר לן דחלק האב וחלק האם שווין הם בכמות, אלא ודאי דאין כאן תערובות בכמות, אלא באיכות, וממילא דאין כאן מלקות כלל על אכילת הולד הזה בלא שחיטה, והוה כמו כוי לענין חלב דהוה חצי שעור באיכות, ואין לוקין עליו, וא״כ למה לא תהני שחיטה להאי ולד דאינו זבוח באיכות, ע״י סימני עצמו שהמה ג״כ רק באיכות מקצתם זבוחים ומקצתם אינם זבוחים, דהאי ולד ברי׳ בפ״ע הוא סימניו ובשרו שווין, ומנ״ל להתוספות דלהאי ברי׳ בפ״ע לא מהני שחיטת סימניו כמו שהן, ולכן הוכרח רש״י ז״ל להמציא דמצד שהי׳ נגעו בה דכמו דבשהיי׳ בכמות השחיטה נפסלת, כמו כן נפסלת בשהיי׳ בשחיטת איכות הסימנים. גם מה שרצו לחלק בין האי, לשחיטת טרפה אינו מובן, דהא גם בשחיטת טרפה מהני לולד לטהר מידי נבלה, ולדעת התוס׳ גם להתיר איסור אבמה״ח כמו באמו, דחותך אבר ממנה בעודה מפרכסת אין בו איסור אבמה״ח, הרי דגם הולד שחוט הוא, ואדרבה יותר מקרי שחוט בטרפה, עד שלא נדע מה נשאר להתיר בולד טרפה ע״י שחיטת עצמו כמו שכתבנו למעלה באריכות. וחוץ מזה הלא כל עצמיות ההסבר של ד׳ סימנים אכשר בה רחמנא הוא, כמש״כ רש״י ז״ל דהתירא הוא דרבי רחמנא ולא איסורא, והיא סברא המוסכמת עם השכל דאיך נאמר שחיטה המכשרת תקלקל יותר את הולד, מנחירה האוסרת, ר״ל דאם נחר האם יהא הולד ניתר בשחיטת עצמו, ואם שחטה יאסר הולד שלא יהא לו שוב היתר ע״י שחיטתו הוא, ואם הסברא מוכרחת א״כ גם בבן פקועה הבא על בהמה מעליתא אנו מוכרחים לאמר כן, דאיך אפשר דהשחיטה של האם המכשרת תגרום איסור לבן בתה בדור שלישי. אבל מה שכתבו התוספות דא״כ הסוגי׳ דלעיל, דמהו לחוש לזרעו ולחלבו של אבר היוצא תהי׳ שלא כהלכתא, וזה דוחק, היא תמיה קיימת כי שם מסיק בתיקו במהו לגמוע את חלבו, ואיך נאמר דהוא שלא כהלכתא, אבל זאת התימא הכריחה את הרמב״ם ז״ל לסבור דבאבר היוצא מטעם טרפה נגעו בו ולא שייך לשחיטה כלל. וכפי שביארנו גם הני דינים דר׳ משרשיא ודרבא דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא כולם אינם הלכתא, כי נאמרו רק לדעת אביי דחכמים דרש״ש מודים דמה״ת גם הפריס ע״ג קרקע ניתר בשחיטת האם, אבל אנן לית לן זאת אלא כר׳ משרשיא דאמר דינו אליבא דרש״ש משום דס״ל דלחכמים בהפריס ע״ג קרקע בעי שחיטה מה״ת, וקי״ל כחכמים כמו שכתבתי למעלה באריכות בס״ד.

תוס׳ ד״ה דנפל דובא עלי׳, אע״ג דסבר כרבנן לא אסר משום דרוסת הזאב וכו׳, כבר הבאתי לעיל דנושאי כלי הרמב״ם כתבו דין זה משמי׳ דרמב״ם בפיהמ״ש, והוכחתי דזה ליתא, דהרמב״ם בפיהמ״ש לא דבר כלל מטרפות של בן פקועה שהפריס ע״ג קרקע, אלא מטרפות שנולדה מן הבטן ובעובר שהותר בשחיטת אמו עיי״ש. ולפי מה שהוכחתי דדעת הרמב״ם דהפריס ע״ג קרקע טעון שחיטה מן התורה, ודאי דלא מצי להביא האי דינא דליתא אלא לדעת יתר הראשונים, דסבירו להו דלכולא עלמא בהפריס ע״ג קרקע דמן התורה ניתר בשחיטת אמו, ושחיטתו מדרבנן משום מראית עין לחכמים דר׳ שמעון שזורי, וצריך לאמר דלא מיירי הכא דעשאו טרפה וכמו שהביא הרשב״א ז״ל בחדושיו לדעת מקצת הראשונים.