דף ע״ו ע״א משנה בהמה שנחתכו רגליה וכו׳ האי משנה אין כאן מקומה אלא בפרק אלו טרפות וכתב הרמב״ם בפירוש המשניות וזה לשונו: ונזכר הדין זה בפרק הזה מחמת מה שאמר שחיטתו מטהרתו לאותו אבר כמו שנאמר בעובר שחיטת אמו מטהרתו ע״כ. ואולי טעות סופר איכא כאן, דהוה ליה למימר דאין שחיטתו מטהרתו כמו באבר היוצא מן העובר. דהא דשחיטתו מטהרתו ברוב בשר קיים פשיטא, דהא ליכא כאן אבר המדולדל שאין מעלה ארוכה, ועיקר הרבותא דסיפא, הוא האיסור דבלא רוב בשר קיים נאסר האבר לרמב״ם מן התורה ולאידך פוסקים מדרבנן, גם לא שייך לאמר דנקט רישא דנחתך טרפה משום היתר דרוב בשר קיים אשר ממילא שמעינן, דהא אין זה נחתך. אלא ודאי כונתו משום איסורא דסיפא נקט האיסור דרישא, ומסיפא שמעינן דהאי נחתך לאו נחתך לגמרי קאמר, אלא כל שנשבר העצם ואין עור ובשר חופין את רובו טרפה, דכיון דמקרי בהכי אבר המדולדל שאין שחיטתו מטהרתו במקום שאין עושה אותה טרפה, דהיינו למטה מארכובה, ע״כ דאין סופו להעלות ארוכה, אם כן ממילא גם במקום שעושה אותה טרפה לא בעינן נחתך ממש אלא דכל שאינו יכול להעלות ארוכה חשבינן לענין טרפה נמי כנחתך לגמרי דהרי סופו ליפול. והוא דעת רב לקמן, דלמעלה מארכובה ואין רוב בשר קיים שניהם אסורים. אבל לשמואל דס״ל דגם למעלה מארכובה רק האבר אסור אבל הבהמה מותרת, דנחתך דרישא לגמרי משמע, ודאי קשה מה ענין בהמה שנחתכו רגליה בפרק זה, הלא מקומו בא״ט כי הדין דסיפא השייך לכאן אין לו התקשרות עם הדין דרישא. אלא דיותר אני תמה בשיטת שמואל, דאיך אפשר לאמר דבהמה תהי׳ מותרת. דכיון דקתני מתניתן דכל שאין רוב בשר קיים נידון כאבר המדולדל דאין שחיטתו מטהרתו, מה בין זה לחתך לגמרי, דהרי אמרו לקמן קכ״ז ע״ב דאין מעלה ארוכה והוה לי׳ לטמא כאבמה״ח אי לאו קרא דכי יפול עד שיפול ממש, אבל לענין טרפה פשיטא דהוה כנפל דהרי כמה וכמה טרפיות אסרינן על שם סופן. ולא מבעי לדעת הרמב״ם דאבר המדולדל אסור מן התורה מקרא דבשר בשדה טרפה דה״ה אם החיות תלוי בו גם הבהמה טרפה, אלא אפילו לדעת אידך הראשונים דאין בו אלא מצות פרוש מדרבנן, מ״מ מודים המה דאינו יכול להעלות ארוכה, ובפירוש אמרו לעיל דף ע״ג דאבר המדולדל אין לו תקנה בחזרה, ור״ל שאינו חוזר ומתדבק לגוף ואיך לא תטרף הבהמה ע״י חסרון זה שאין האבר תלוי בה אלא בחבור כל דהוא שסופו ליפול. הן אמת דהש״ס לקמן מביא מתקיף לי׳ ר״נ לשמואל, יאמרו אבר שהחיות תלוי בו מוטל באשפה ומותרת, ולכאור׳ הוא הקושי׳ שהקשתי, אלא דהלשון ״יאמרו״ משמע דמעיקר הדין מצי קיימין הני תרתי, דאבר שחיות תלוי בו יהא נדון כמדולדל, ומ״מ הבהמה תהי׳ מותרת, אלא משום שלא יאמרו מקשה לי׳ דהול״ל דהבהמה אסורה עכ״פ מדרבנן, ועיין בלב ארי׳. וזה פלא והפלא דודאי כל שנקר׳ מדולדל ואין סופו להעלות ארוכה לענין טרפות הבהמה ודאי חשבינן לי׳ כנפל, דחבור כל דהו כזה ודאי אינו מציל מלהיות טרפה, ולכן ע״כ אנו צריכים לאמר דהאי ״יאמרו״ דקאמר ר״נ לאו משום אמירה דבריות קאמר, אלא כונתו דהבהמה נאסרת מעיקר הדין ומן הדין ״יאמרו״ איך אפשר דאבר שהנשמה תלוי בו מוטל באשפה והבהמה מותרת ודוק.

גמרא א״ר אשי טרפות קמדמית זל״ז וכו׳ שהרי חתכה מכאן וחיה וחתכה מכאן ומתה. הרמב״ן ז״ל סובר דאם אחר פסיקת צוה״ג חתך הרגל למעלה בשוק חוזר להכשרו, ומ״מ אם לא עשה כן ושחטה כמות שהוא טרפה ואין זה דומה להא דאמרו לעיל דאי בדרי לה סמא חיי׳ דכמות שהוא עכשיו א״א לה לחיות. והרשב״א אחרי שהביא דברי הרמב״ן כתב וז״ל ״וא״ת שמא כבר התחילה מכתה להמית בה (ר״ל פעולתה הממיתה) ותירץ חולי הוא זה ומסוכנת שריא״ ע״כ, והנה בריש פרק אלו טרפות כבר תמהתי על הני טרפיות דניקב או לקתה גרע מניטל, וכן לרמב״ם דכל מקום דקתני ניטל טרפה אבל חסר מתולדה כשרה, דצ״ל בכל הני דיותר כאיב לה האי לקותא מאלו ניטל כולו או חסר מתולדה, איך מיטרף משום האי כאב אף שסופו למות הלא מסוכנת נמי סופה למות וכשרה, וטרפה שאני דמחסרא אבר כמבואר לעיל בסוגי׳ דמסוכנת ל״ז ע״א, ומעתה כל שאם ניטל האי אבר או נברא חסר יוכל הבע״ח לחיות בלעדו הרי אין כאן חסרון אבר שחיות תלוי בו, א״כ מאי הוה אם עתה דלא ניטל אלא ניקב או נלקה דכאיב לי׳ טפי עד דסופו למות, סכ״ס אין כאן חסרון אבר שהחיות תלוי בו, אלא כמסוכנת או כאכלה סם המות דכשרה. וקושי׳ זו קשה לכל השיטות, ולאו דוקא לשיטת הרמב״ן אלא דכיון דהרשב״א כאן מביא ומשתמש בסברא זו, דכל שאין כאן חסרון אבר שהחיות תלוי בו אין כאן טרפות, אפילו התחילה החולי הממיתה פעולתה, א״כ איך מצינו ידינו ורגלינו בביהמ״ד והיא תמיה עצומה ולית נגר ובר נגר דיפרקינה.

רש״י וכלישנא קמא דרב עבדינן ולחומרא וכו׳ ולקמן פסק הלכתא הכי אפילו בנשבר העצם וכש״כ נחתך לגמרי עכ״ל, והרא״ש ז״ל הקשה דמאי ראי׳ איכא מהאי דנשבר העצם דלמא בעצם הקולית למעלה מארכובה עליונה מיירי, ולדעתי נראה דכוונת רש״י ז״ל בזה, דכפי הנראה תלי׳ פלוגתא זו דרב ועולא, בהאי פלוגתא דרב ושמואל דלקמן, דהא דלא ניחא לי׳ לעולא לפרש ארכובה בארכובה הנמכרת עם הראש, משום דקשי׳ לי׳ וכן שניטל צוה״ג כמו שהקשה עולא לר״י, ומה דמתרץ לי׳, תנא רכובה בלא צוה״ג וצוה״ג בלא רכובה, לא ניחא ליה משום דנחתכו קתני, ומזה נראה דאית לי׳ כשמואל דנחתכו לגמרי משמע אבל רב לשיטתי׳ הלא נחתכו לאו דוקא כמש״כ התוספות לקמן ד״ה ואם לאו, ומעתה כיון דאנן פסקינן לקמן כרב מסתבר דגם כאן הלכתא כוותי׳, דהרי לא קשה למה קתני תרתי נחתכו רגליה וניטל צוה״ג ודוק כנלענ״ד נכון.