ע״ב תוס׳ ד״ה או לרבות וכו׳, וא״ת והיכי פריך לעיל ואימא במוקדשין אין בחולין לא וכו׳, דכלאים בקדשים ליכא, וכתב מהר״ם שיף דצריך בראשון כלאים והשני קדשים, דגם מתחלה דפריך מנין לאוא״ב שנוהג בקדשים הכונה מנין דיופסל השני מצד מחוסר זמן עיי״ש. ולפע״ד נראה דניהו דיש לפרש כן האי דמנין שנוהג בקדשים וליישב בזה קושית התוס׳ דלעיל וכמש״כ למעלה, אבל מה דפריך אח״כ ודלמא בקדשים ולא בחולין ע״כ הכונה דלמא שניהם קדשים ולא סגי בשני. דכיון דבחולין אינו נוהג הרי דלא על השיטה קפיד קרא אלא על ההקרבה לגבוה דלא ירצה לקרבן א״כ הא דנקיט קרא לא תשחטו הוא, כמו לא תקריבו דלעיל מיני׳ גבי מומי בהמה, כי אין הלאו מצד השחיטה אלא מצד ההקרבה, ונקט תחלת העבודה שהיא השחיטה ומשום דלא ירצה לקרבן נאסר השחיטה בלאו, וא״כ מהיכי תיתי נימא דאם הראשון חולין נאסר השני דהרי בגוף השחיטה ליכא איסור, אלא שלא להקריב אוא״ב ביום אחד. דהאי לא תשחטו מתפריש כמו לא תקריבו אבל עתה שזכינו לדין דאוא״ב נוהג בין בחולין ובין במוקדשין, ומצד השחיטה, שפיר מצינן למימר כיון דבענינא דקדשים כתיב אית בי׳ נמי פסול מחוסר זמן על השני משום לאו דשחיטה, ולא נאמר דגם על הקרבת שניהם ביום אחד קפיד קרא דבר שלא כתיב כלל, דהא לא תשחטו כתיב, מה שאינו כן אי אינו נוהג בחולין אז מסתבר דליכא פסול בשחיטה אלא בהקרבה, וממילא דוקא בשניהם קודש ודו״ק היטב.