דף פ״א ע״א גמר׳ א״ר המנונא אומר היה ר״ש אין אוא״ב נוהג בקדשים, מ״ט כיון דאמר ששא״ר כו׳. ויש לתמוה על האי מ״ט דקאמר, הלא בריש פרקן פריך להיפך, מנ״ל דאוא״ב נוהג בקדשים, ואצטריך למדרשי׳ מוי״ו מוסיף על ענין ראשון, וא״כ מאי קאמר מ״ט דר״ש דודאי טעמו דלא דרש האי וי״ו להוסיף על ענין ראשון ואם הקושי׳ מ״ט לא דרש אין זאת תשובה דאם התורה אוסרת אוא״ב גם בקדשים הוה כמו ש״ח לר״ש, וכמש״כ התוס׳ לעיל בד״ה ששא״ר. ולפע״ד מכאן איכא ראי׳ ברורה למש״כ מהר״ם שיף ז״ל בריש פרקן, דודאי גם בלא וי״ו מוסיף הוה מפרשינן קרא דאוא״ב בין בחולין ובין בקדשים, וכקושי׳ התוס׳ שם דכל דכתיב סתמא מהיכי תיתי לחלק בין חולין לקדשים, אלא דלא הוה פסול בקדשים שמחוסר זמן, ומוי״ו מוסיף ילפינן דאית בי׳ משום מחוסר זמן בקדשים, ולכן ר״ש דקאמר דאוא״ב אינו נוהג כלל בקדשים ואפילו איסורא ליכא לשחוט אוא״ב פריך, ניהו דלא דריש וי״ו מוסיף לעשותו מחוסר זמן אבל למה לא יהי׳ נוהג כמו בחולין לאיסורא עכ״פ וע״ז קאמר דלר״ש איכא סברא דלא לנהוג בקדשים כלל רק בחולין משום דהוה ששא״ר, וזה פירוש אמתי בס״ד ודו״ק.

עוד שם גמר׳ דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים וכו׳ עיין לעיל אהא דר׳ אושעי׳ דטעמא דקדשים מקרי ששא״ר משום דכולו לגבוה וכהנים משלחן גבוה קזכו, ועתה דרבא מפרש הא דר׳ המנונא דאין מלקות אוא״ב נוהג בקדשים, ונאיד מסברת ר׳ המנונא, ע״כ לאמר דאכילת מזבח כאכילות הדיוט דמי, וכר׳ יעקב אר״י לקמן דחולק על רבא, אבל טעמא דרבא דמחלק בין עולה לשלמים קשה להולמו. ועוד קשי׳ לי, לרבא דמחלק בין עולה לשלמים, למה לא מפרש הא דר׳ המנונא דקדשים דקאמר היינו עולה, דהא ר׳ המנונא לא קאמר דכל כמה דלא זריק דם וכו׳, רק סתמא קאמר קדשים ששא״ר היא, ושפיר מתפרש בקדשים דעולה ולא נצטרך לשבש המימרא דאין מלקות אוא״ב נוהג בקדשים קאמר, ומשום התראת ספק דלא שייך בי׳ לשון נוהג ואינו נוהג כמובן וצ״ע.

תוס׳ בד״ה יום להרצאה, וא״ת מביום צוותו נפקא וי״ל דמהאי קרא לא הוה פסלינן לילה שאחר שבעה אלא כמו שאר לילות, ואם עלה לא ירד, להכי צריך קרא דהכא דהוה מחוסר זמן. ואם עלה ירד עכ״ל. ותמוה לי טובא דאיך אפשר לפרש דלהוי האי לילה מחוסר זמן, כיון דבפירוש אמרה תורה רק שבעת ימים יהי׳ תחת אמו, ובפרט לר״ש דדריש טעמא דקרא דמשום חשש נפל נאסר, וכל שנשלם השבעה יצא מחשש זה, וגם מהא דלילה לקדושה מוכח דאין כאן מחוסר זמן, דאל״כ מ״ש האי לילה דמצי מקדיש לי׳ ובכל שבעה עובר על בל תקדישו. ולא עוד אלא דאם לעשות האי לילה מחוסר זמן אתא האי קרא דמיום השמיני והלאה ירצה הרי הוא לאו הבא מכלל עשה, דמיום השמיני והלאה ירצה הא בלילה שקדמו וה״ה לכל שבעה הוא בלא ירצה, ומה פריך והא מבעי׳ לי׳ לכדר׳ אפטוריקי וצע״ג בעיני. ועיין בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל הביא קושי׳ בשם גאון אחד למה לא העמיד ר׳ אפטוריקי מאמרו על פסוק הקודם בפ׳ משפטים דכתיב, וכן תעשה לשורך לצאנך, שבעת ימים יהי׳ עם אמו ביום השמיני תתנו לי, ושם לא היה יכול לתרץ לילה לקדישה ויום להרצאה, דהא בבכור מיירי דברחם קדוש, עיי״ש איך נדחק לתרץ, ואני בעניי איני רואה התחלת קושי, דאדרבה הא הנותנת דכיון דבבכור מיירי דקדוש מרחם, א״כ האי תתנו לי ע״כ אהקרבה קאי, לא קשי׳ לי׳ ביום השמיני ביום אין בלילה לא, דידע דלילה לאו זמן הקרבה וממילא גם האי שבעת ימים דקאמר שיהי׳ עם אמו נמי אימים ולא אלילות קאי, דבלילה בלא״ה אין להקריב מקרא דביום צוותו. אבל בהאי קרא דמיום השמיני והלאה ירצה דמיירי בחולין ומיירי נמי מהקדשו, וקאמר והיה שבעת ימים תחת אמו דאסור גם להקדישו בכל שבעת הימים בין ביום ובין בלילה ואח״כ קאמר ומיום השמיני והלאה ירצה נתקשה לי׳ שפיר האי ליל ח׳ מה תהי׳ עלי׳, וע״ז קמתרץ דניהו דוהיה שבעת ימים תחת אמו אקדושה נמי קאי דאין להקדישו, אבל האי מיום וכו׳ ירצה קאי גם אהקרבה, ולכן לא מצי אמר דמתשלום יום השביעי והלאה ירצה, משום דהקרבה אסורה בלילה אבל הקדושה לעולם שרי בלילה ודו״ק.