ע״ב משנה השוחט ונמצא טרפה, השוחט לע״ז והשוחט פרת חטאת וכו׳, בהגהות רש״ש נתקשה לר׳ אושעי׳ דלעיל למה לא קתני פלוגתייהו בשאר קדשים, וכן לרבא דלעיל הו״ל למינקט שוחט עולה. ולפע״ד נראה ליישב משום דבהני לא מצי למינקט ר״ש פוטר, דהא חייב עכ״פ מלקות משום מחוסר זמן, דלר״ש לקי אמחוסר זמן כבזבחים קי״ד, וניהו דאם הראשון קדשים והשני חולין מצי מתני פטור, אבל סתם פטור לא מצי למתני משום דמסתמא משמע בין ראשון ובין שני. ואל תשיבני משוחט לע״ז דקאמר ר״ל ל״ש אלא ראשון לע״ז ושני לשלחנו דהתם לרבנן דמחייבו קאמר, ושם הרי גם בשני לע״ז עבר אלאו דאוא״ב אלא דקלבד״מ, וא״כ מצי קתני מחייבין אע״ג דבשני לע״ז לא לקי, דמ״מ לאו איכא ונ״מ לקברו בין רשעים גמורים ולשון מחייבין דנקיט משום ראשון לע״ז, אבל לר״ש דפוטר א״א לאמר כן כמובן ומכש״כ לר״י דגם בשני לע״ז מחייבין וכגון דלא אתרו בי׳ משום ע״ז, א״כ י״ל דר׳ אושעי׳ כריו״ח ס״ל ולדידי׳ לא קתני קדשים משום דבשני קדשים לא מיפטר. אלא דכל זאת ניחא לר׳ אושעי׳ דבשני קדשים איכא משום אוא״ב ומחוסר זמן אבל לרבא דמצי מקריב עולה אחר שחיטת האם וליכא שום מחוסר זמן, ודאי קשה למה לא נקיט בעולה דר׳ שמעון פוטר אלא דבזה י״ל לפי מה שכ׳ התוס׳ לעיל, עולה לאו בת אכילה היא, דלר״ש לגבי טומאת אוכלין דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ע״כ צריך לאמר דגם אכילת מזבח אכילה מקרי אלא דרבא ס״ל דיש לחלק בין טומאת אוכלין לשחיטה הראוי׳ דבעינן דומי׳ דטבוח טבח והכן עיי״ש, וכיון דאין זאת סברא פשוטה כ״כ אין דרך התנא לשנות דבר כזה הצריך עוד הקדמות מלין כדי להבינו ודוק.

ע״ב במשנה השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אוא״ב פרש״י ז״ל, ונתנבלה בידו שלא מדעת והנוחר והמעקר מדעת עכ״ל. הנה בעיני יפלא פירוש זה דלמה קתני כלל הנוחר והמעקר כיון דכבר תנא השוחט ונתנבלה בידו דהיינו שרצה לשחוט אלא שאירע לו איזו קלקול בשחיטה ולמה לי׳ למתני או הנוחר והמעקר משנה שאינה צריכה כלל. ויותר השתוממתי על הרמב״ם ז״ל שבפרק י״ב מהלכ׳ שחיטה הלכה ה׳ כתב, ניחר או נתנבלה בידו הרי דהרגיש בזה ורצה לתקן במה שמהפכן לכתוב תחלה ניחר, ואח״כ או נתנבלה בידו, כדי שיהי׳ לא זו אף זו, ולא זו ואצ״ל זו, אבל עשה בזה לקושיתי׳ על סידורו של רבנו הקדוש במשנה קיום לדורות. ויותר פלא והפלא שבפי״ד שהביא הרמב״ם ז״ל דין דכסוי הדם, דגם שם שנינו כה״ג השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות לקמן פ״ה ע״א והשמיט הרמב״ם ז״ל נוחר ומעקר, וכתב רק השוחט ונתנבלה בידו לחוד, וזה פלא יותר דהרי שם פסק כחכמים דר״מ דהוא ר״ש דששא״ר לא שמה שחיטה מפני דבכסה״ד אשר יאכל כתיב, וכתב השוחט ונמצאת טרפה וכו׳ ושוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות וזה ודאי תימא רבתא, כיון דבשחיטה מעלי׳ שאינה ראויה מצד אחר פסק דפטור, מה לו להוסיף שוחט ונתנבלה בידו דבשלמא תנא דמשנה כיון דהביא פלוגתא גבי כל הני - טרפה וכדומה - אי ששא״ר שמה שחיטה או לא, שפיר קאמר דשוחט ונתנבלה בידו וכו׳, פטור מלכסות, דבזה כ״ע מודים, אבל הרמב״ם דפסק הלכה ברורה דבכל הני לא בעי כסוי, איך מביא בסוף כולן תוספות השוחט ונתנבלה בידו. והרי תראה דהוא בעצמו השמיט דינו דנוחר ומעקר, משום דהוא משנה שאינה צריכה, וא״כ גם נתנבלה בידו אינה צריכה, והוא דבר המבהיל את הרעיון, ואין מחבר ראשון או אחרון ממפרשי רבנו הרמב״ם שהרגיש בחומר לשון המשנה ולשונות הרמב״ם בזה. ועיין בלח״מ שם שכ׳ ג״כ דהשמיט הרמב״ם נוחר ומעקר משום דכ״ש הוא מנמצא טרפה, ולא הבנתי איך נעלם ממנו שהביא השוחט ונתנבלה בידו. ואולי סובר דמשום דין חשו״ק שהביא נקט השוחט ונתנבלה בידו, אבל זה דוחק גדול דבלא האי דינא הו״מ לשנות בהלכה מיוחדת דין דחשו״ק.

וראיתי בתיו״ט שהרגיש על הא דנוחר ומעקר להקשות להיפך, למה קתני דוקא הני תרתי, ומניח שאר פסולי שחיטה עיי״ש, ואני תמה עליו וכי הני פסולי שחיטה הן הלא הנוחר והמעקר אינו שוחט ופסולי שחיטה הן דוקא בשוחט, אלא שאירע לו איזה פסול במקצת השחיטה. ועיין בפתיחה שביארנו דאע״פ שדרסה ועיקור נתמעטו מלשון ושחט דהיינו ומשך ולא ודרס ולא ועקר מ״מ קרי נמי להני פסולי שחיטה מהללמ״ס משום דמקרא לא נתמעט אלא נוחר ומעקר כל הסימני׳ אבל ההלכה אתא גם למקצת פיסול בתוך השחיטה וא״כ כל פסולי שחיטה כבר תנא במה דאמר השוחט ונתנבלה בידו ומה דמוסיף והנוחר והמעקר אין זה שחיטה כלל והו״ל להתיו״ט להקשות הני למה לי, כיון דכבר תנא כל פסולי שחיטה.

וראיתי עוד גאון אחד מדבר והוא ק״ז זצ״ל בתוס׳ רעק״א על המשניות, שמדקדק דקדוק עצום בהאי משנה במה דקתני בסופה פטור משום אוא״ב ולשון זה ״משום אוא״ב״ כחומץ לשנים דלעיל מני׳ קתני ר״ש פוטר וחכמים מחייבין, ולא קאמר משום אוא״ב, משום דבהאי פרקא בהכא עסקינן, ולמה לי׳ האי תוספת לשון בסיפא דהשוחט ונתנבלה בידו. ותירץ דקמ״ל דפטור משום אוא״ב, אבל איסורא קעביד משום צעב״ח או בל תשחית. ומה אעשה שמוכרח אני לאמר שבמחכ״ת כד שכיב וניים כתב הא מלתא, דהרי לקמן פ״ה ע״ב תנינא בבריית׳ הצריך לדם כיצד יעשה או נחרו או עקרו, הרי דביש צורך אדם מותר לנחור, וא״כ גם כאן מצי מיירי דלית לי׳ סכין יפה לשחיטה, רק מסמר לנחור ולעקור והוא צריך לדם ולא עוד אלא דכבר שחט את בנה היום, ועתה צריך לדם אמו ואיך ישחוט ויעבור על איסור אוא״ב, ועיין נוב״ת חיו״ד סימן י׳ שכתב ג״כ דליכא בנחירה לא משום צעב״ח ולא משום בל תשחית. ויותר תימא עליו ז״ל דבמשנה דבפרק כסה״ד נמי קשה כנ״ל דמתחלה קתני השוחט ונמצא טרפה וכו׳ ר״מ מחייב וחכמים פוטרין ולא קתני מלכסות ואח״כ קתני התם השוחט ונתנבלה בידו וכו׳ פטור מלכסות, ושם לא שייך תירוצו כלל כמובן, וע״כ דאיזו כוונה עמוקה ומוסתרת לרבנו הקדוש ביתרת לשון זו.

אבל שמע קושט דברי אמת, איך צדקו דברי רבנו הקדוש, וגם איך מדויקים לשונות ופסקי הרמב״ם בלי עקולי ופשורי, ואין כאן לא יתר ולא חסר, ולא סדר הפוך, ודברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים. דהנה כבר בארתי בארוכה בפתיחתי לחבור זה, דלר״ע קודם חזרה לעיל במשנה דף ל״ב ע״א לא היה בשום פסולי שחיטה משום נבלה אלא דוקא נחירה ממש שבמדבר היתה מתרת ומטהרת נאסרה משעה שנכנסו לארץ כשנצטוו על הזביחה, אבל פסולי שחיטה שאינם אלא מהללמ״ס אינם אלא מד״ס ולית בהו מלקות אלא איסורא בעלמא, ומכש״כ שאינם מטמאין כנבלה. אמור מעתה דהאי הלכה לא אתא אלא להחמיר לעשותו אסור באכילה כטרפה, אבל לא כטרפה ממש ללקות כי אין לוקין על ההלכה, דדינו כדרבנן, כמו דאין לוקין על החי״ט לדעת הרמב״ם כאשר ביארתי שם בארוכה וממילא דלא אתא להקל להתיר אוא״ב ולפטור מכסוי הדם משום דהוה כלא נשחטה, דהרי אין בו מלקות ואינו מטמא ואיך נשווי׳ כלא נשחט להתיר לאו המפורש בקרא, ולפטרו מכסוי מצוה המפורשת. אבל אחר שר״ע הודה לקבלת ר׳ ישבב מפי ר׳ יהושע דכל פסול בשחיטה נבלה והיינו דההלכה אתא לפרש הקרא וכאשר אומר רבי דוזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב ב׳ בבהמה, וה״ה דנצטוה על פסולי שחיטה במקצת הסימן וכיון דההלכה אתא לפרש דינה כמפורש בקרא ומלקינן עלה ומטמא כנבלה דהוה כמו נחירה ממש, ועיין היטב בפתיחה בעיקר ה׳ ותמצא ביאור דעת ר״ע קודם חזרה ולאחר חזרה על בורי׳. שוב גם להקל אמרינן דפטור באוא״ב ומכסה״ד, והנה ביארנו בפתיחה דכמו דאמר ר״י לעיל דף ל״ב דמתניתן דא״ט נשנית אליבא דר״ע קודם חזרה, כן הוא בכל סתמי דכולא מכילתן אליבא דר״ע דקודם חזרה נסתמו. והרי תראה דבכל המשניות דבפרק שני דקתני בהו פסולי שחיטה לא קתני לשון נבלה אלא פסולה דוק ותשכח, ובהא דקתני בפ״ק שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא, ידוע דעת הרמב״ם ז״ל דאינו מדין שחיטה אלא משום לתא דעבודה זרה ומדרבנן.

והנה לכל המעיין יקשה מאד סדור התנא דקתני תחלה פלוגתת ר״ש וחכמים בששא״ר, ואח״כ תנא השוחט ונתנבלה בידו וכו׳, דאם היה תנא בדרך ומודים חכמים לר״ש הוה ניחא, אבל לאמר האי דינא דנתנבל במאמר מוסגר, כמי שאין לו שייכות להקודם הו״ל להקדים האי דינא דהוא עיקר דין דאוא״ב אינו חייב רק בשחיטה ולא בנחירה, ולהביא אח״כ פלוגתת ר״ש ורבנן בששא״ר.

אבל דע כי באמת יסוד המשנה כמו שהיתה שנוי׳ מימי ר״ע וקודם לכן בודאי היה רק האי סיפא דהשוחט ונתנבלה בידו וכו׳ לחוד, כי רק בימי ר״ש ור״מ תלמידי ר״ע נתחדשה האי חקירה, כיון דבעינן דוקא שחיטה להתחייב באוא״ב אבל נחירה לא, אי קפיד רחמנא אשחיטה משום דראוי׳ לאכילה בעינן, ואז ממילא דה״ה אם איכא איסור מצד אחר ג״כ פטור, או אשחיטה קפיד קרא בלי טעם, ולא ממעט רק נחירה, וממילא כל ששם שחיטה עליו, אף שהיא אינה ראוי׳ לאכילה נמי חייב, ובטעמא דפלוגתא זו עיין לקמן דף פ״ה ע״ב מה שכתבתי בזה בס״ד, וכיון שזכינו לזה דיסוד המשנה הוא הסיפ׳ ולכן הוא מאמר מוסגר ולא שייך להא דפליגי ר״מ ור״ש אחר זמן רב, וממילא דלא קשה מה דקתני פטור משום אוא״ב, כי כך היתה נוסחתה (עיין במבוא התלמוד שלא הי׳ להם פרקים מסודרים עיי״ש) קודם שסדר רבי המשניות על סדר פרקים, וכן הוא במשנה דכסה״ד, יסוד המשנה מאז הי׳ הסיפא דהשוחט ונתנבלה בידו וכו׳ פטור מלכסות, ואח״כ נתוסף עלי׳ הרישא פלוגת׳ דר״מ וחכמים שהוא ר״ש. ומעתה אין לפרש האי נתנבלה בידו דקאי על השוחט שאירע לו פסול שהיי׳ וכדומה, דהאי לא הי׳ נקרא אז נבלה לר״ע, והי׳ חייב באוא״ב ובכסוי דאין בו אלא איסורא מהלכה דהוה ד״ס ולא אתא להקל וכנ״ל, אבל פירוש נתנבלה בידו הוא דשחט כהוגן אלא דיצאה מת מחמת ידו, שיצאה נפשה בגמר שחיטה, וזו נבלה ממש עיין יו״ד סימן י״ז ובש״ך סק״ג, ומדוקדק היטב לשון ונתנבלה בידו ר״ל דבעודו עוסק בשחיטה נתנבלה וקמ״ל, דאע״ג דהשחיטה והמיתה נעשין כאחת אין בשחיטה זו משום אוא״ב וכסה״ד, וזה גרע מנחירה דגם במדבר היתה כמתה מאלי׳, דאנן מיתה שע״י נחירה בעינן, עיי׳ מש״כ בזה לעיל דף ל״ז בסוגי׳ דמסוכנת, ואח״כ קאמר דהנוחר והמעקר נמי פטור מאוא״ב ואע״ג דלר״ע דהותר להם בשר נחירה במדבר היה נוהג אוא״ב גם בנוחר ומעקר, דאין זה כמתה מאלי׳, וניהו דכתיב לא תשחטו האי משום קדשים הוא דכתיב דוי״ו מוסיף על ענין ראשון וכמו כסה״ד דהי׳ נוהג במדבר לר״ע, כן נמי אוא״ב, וכן אמרו ביומא ס״ד ע״א דחייתו לצוק זו היא שחיטתו לענין אוא״ב, אבל לאחר שנצטוו על הזביחה ויש לנו קרא דל״ת כל נבלה דקאי על הנחירה לעשותה כנבלה, שוב פטור מאוא״ב כאשר בארנו בארוכה בפתיחה. כך הפירוש של יסוד המשנה הלזו בעת שנסדרה מר״ע. אבל רבנו הקדוש (או אחריו לפי דעת רש״י שנכתבו המשניות אחרי רבי) שכבר זכה להא דחזר בו ר״ע והודה דכל פסול בשחיטה נבלה היה צריך לעשות ולשנות נוסח יסוד המשנה הלזו ולכתוב, השוחט ונפסלה שחיטתו פטור משום אוא״ב, כי ניהו דלאחר שנתפשטה ההלכה דכל פסול בשחיטה נבלה גם בהשוחט ונתנבלה בידו מצינן לפרש דאפסול בשחיטה קאי, מאחר דעתה גם זאת נקראת נבלה, אבל מאחר דמוסיף גם הנוחר והמעקר, א״א לפרש אפסולי שחיטה דלמה צריך להוסיף הנוחר והמעקר דליכא שחיטה כלל והיה צריך למחוק מן המשנה האי הנוחר והמעקר ורבנו הקדוש לא רצה או לא הי׳ יכול לשנות יסוד המשנה וכמש״כ רש״י שבועות דף ד׳ ע״א ד״ה ומשנה לא זזה ממקומה, מאחר דהיתה שגורה כך בפי התלמידים לה היה יכול לשכחה מהם, על כן שכל את ידיו הקדושות לסדר האי יסוד המשנה אחר פלוגתת ר״ש וחכמים, וכאלו היא סיומא דמלתא ומדבריהם, ויקשה לן למה שינה מקומה וממילא נדע שעשה כן כדי שנפרש ונתנבלה בידו על פסולי שחיטה, ומה דקתני הנוחר והמעקר ופטור משום אוא״ב, דכל זאת שפת יתר, היינו משום דהמשנה לא זזה ממקומה.

ועתה נבין לשונות ופסקי הרמב״ם ז״ל על בוריין דהוא ז״ל לא הי׳ משועבד לשנות הדין בלישנא דיסוד המשנה, גם לא הביא פלוגתת ר״ש וחכמים רק פסק באוא״ב כר״מ דששא״ר שמה שחיטה, אלא דהביא תחלה דין דיסוד המשנה בהלכ׳ ג׳ ומאחר דעתה האי נתנבלה בידו קאי גם על פסולי שחיטה, הוא מהפך הסדר וכתב, ניחר או נתנבלה בידו בדרך לא זו אף זו תחלה נוחר, דאע״ג דבמדבר הוה חייב גם בנוחר משום אוא״ב אבל עתה שנצטוו על הזביחה פטור, ולא זו בלבד אלא אפילו נתנבלה בשחיטה דהוא מהלכה, נמי פטור משום דחזר ר״ע והודה דגם זאת נבלה הוה, דהלכה לפרש אתא דוזבחת דוקא בלא שהיי׳ וכו׳, ואח״כ בהלכ׳ ו׳ כתב ששא״ר לאכילה ש״ש לפיכך וכו׳ כי כן היה רבנו הקדוש עושה אי לאו משום דלא היה בידו לשנות המשנה שהיתה שגורה כן בפי התלמידים. אולם בפי״ד בכסה״ד דפסק כר״ש דששא״ר לא שמה שחיטה, וכתב דהשוחט ונמצאת טרפה וכו׳ דפטור מלכסות, תו לא אצטרך להביא דנוחר נמי פטור דפשיטא ופשיטא, כיון דהקדים דבעינן ראוי׳ לאכילה מכ״ש נחירה דדינה כנבלה דפטור מכסוי, אבל נתנבלה בידו דהיינו פסולי שחיטה מוכרח להביא, דאפילו לר״ש דפוטר בשוחט את הטרפה היינו טרפה המפורשת בקרא משום דא״ר לאכילה מה״ת, אי לאו דהדר בי׳ ר״ע היה מחייב בנפסלה בשחיטה דאין בו איסור רק מהלכה והוא ד״ס ואינו לוקה ואינו מטמא כנ״ל, אלא משום דחזר בו ר״ע לכן גם פסולי שחיטה פוטרים מכסוי ולכן הביא השוחט ונתנבלה בידו לבסוף כי זאת רבותא הוה גם אחר שנדע דשוחט את הטרפה פטור מכסוי והדברי׳ אמתיים לאמתה של תורה תלי״ת ומקום הניחו לי להתגדר בו ודוק היטב.

עוד שם גמרא ורשב״ל אמר כיון דכי אתרו בי׳ פטור כי לא אתרו בי׳ נמי פטור עיין בהגהות מהרש״ש ז״ל שכתב דבזה מתורץ מה שהקשה לי׳ ריו״ח לר״ל, זו אפילו תשב״ר יודעים אותה, דהא טובא אשמעינן דאפילו לא אתרו בי׳ נמי פטור. ויפה העיר וכן נרמז זאת ברש״י ז״ל בד״ה פעמים שכתב ״ולר״ל כיון דאלו אתרו וכו׳״, ולא ציין ציון ודבור מיוחד על ״ור״ל אמר״ הרי דמפרש האי ור״ל אמר דלאו ר״ל השיב כן לריו״ח אלא דמסדר ש״ס מתרץ ר״ל, כי היכי דלא תקשה עליו והוא מוכח ממה דלא אמר, אמר לי׳ ר״ל לריו״ח כמו לעיל. אמר לי׳ ריו״ח לר״ל ובזה מובן דאמר ואזדו לטעמייהו דלכאורי׳ כיון דלאו ר״ל קאמר האי כיון דאלו אתרו בי׳ וכו׳, אין כאן פלוגתא מפורשת בין ר״ל לריו״ח. אבל אם דלתרץ קושי׳ ריו״ח קאמר הרי הוא כמו שמפורש כן בדברי ר״ל דפליג בזה אריו״ח. ולפי מה דמסיק בפרק אלו נערות דבחייבי מיתות שוגגין פטורין, כ״ע מודים כמו שהביא מהרש״ל כאן, צ״ל דריו״ח בעצמו לא קאמר לר״ל רק זו תשב״ר יודעים אותה ותו לא מידי רק הש״ס מפרש דבריו דכונתו על אתרו בי׳ ולהקשות על ר״ל קאתא, אבל לפי המסקנא דאלו נערות אדרבה, גם בלא אתרו בי׳ קאמר ריו״ח דתשב״ר יודעים אותה, מדתנא דבי חזקי׳, ור״ל לא חש להשיב על זה, כיון דבאמת איכא תנא דפליג אדבי׳ חזקי׳ עיין בסוגי׳ ותוס׳ שם ודו״ק.