ע״ב גמר׳ לא לכל אר״מ ששא״ר ש״ש מודה ר״מ שאינה מתירתה באכילה, ומסיק דאליבא דרבי קאמר דס״ל כר״מ בששא״ר וס״ל בט״ח הנמצא בבהמה שחיטת אמו מתירתו בנמצא במעי טרפה מודה דאינה מתירתו. משמע דלר״ש דששא״ר לא שמיה שחיטה לא אצטריך כלל להשמיענו האי דינא דבט״ח הנמצא בבהמה דאין השחיטה מתירתו וזה תימא, דמה ענין לזה לפלוגתא דששא״ר. דהרי אפילו אי לא שמיה שחיטה מ״מ הוו״א דמהני להתיר הולד ותהי׳ ממילא שחיטה ראוי׳ משום הולד. ובגוף הדין באמת צריך הסבר רב, למה באמת לא תהני השחיטה להכשיר הולד כיון דלגבי איסור טרפה אמרינן עובר לאו ירך אמו הוא, וכמש״כ התוס׳ בסוגי׳ דלעיל דף נ״ח ע״א. אבל כבר הודעתיך בעיקר א׳ וד׳ דששא״ר אינה מתרת איסור אבמה״ח וממילא גם איסור נבלה לא, דכל שאין השחיטה מתרת מיד אינה מתרת לא אבמה״ח ולא נבלה, דאבמה״ח נמי נבלה יקרא, כאשר דרשינן לקמן קכ״ח ע״ב קרא דכי ימות מן הבהמה על אבמה״ח דמטמא, ולא פעלה השחיטה רק על טומאת נבלות ולא לגבי איסור דאיסור וטומאה תרי מילי ננהו, אמור מעתה דדי לולד להיות כאמו, וכיון דבאמו לא פעלה השחיטה רק לטהר ולא להתיר שום איסור, א״כ גם הולד אם מת טהור מלטמא, אבל אסור משום אכילת נבלה כאמו שאסורה משום טרפה (וטרפה ונבלה חד הוא וכמש״כ הרמב״ם ז״ל דמצטרפין דטרפות תחלת נבלות). ולפ״ז לר״מ דס״ל כרי״ש דאפילו שחיטה ראוי׳ אינה מתרת מיד איסור אבמה״ח רק נבלה, וטומאה ואיסור חדא הוא לדידי׳ כמבואר לעיל דף מ״ב ע״ב במשנה דהוציא העובר את ידו, דקאמר ר״מ דהבשר מגע נבלה, ועיי״ש מש״כ בפלוגתא דר״מ וחכמים, א״כ אי הוה ס״ל דבט״ח ניתר בשחיטת אמו, גם במעי טרפה הוה דינא הכי, אבל רבי דס״ל בהא כחכמים דבט״ח ניתר ובששא״ר ש״ש כר״מ, אבל לא מטעמי׳ משום דששא״ר פועלת כל מה ששחיטה ראוי׳ פועלת, אלא מטעם דיליף מש״ח דאע״פ דאינה פועלת להתיר איסור אבר מ״מ שמה שחיטה, לכן קאמר דמודה דבמעי טרפה לא ניתר הבט״ח הנמצא בה, ומטעם הנ״ל דדי לולד להיות כאמו. ובזה תבין היטב מש״כ התוס׳ בד״ה אימא, דלא מצי למימר דמודה ר״מ ובב״ח חי, דשם אין הטעם משום דהשחיטה לא פעלה להתיר הולד דלדידי׳ ליתא האי סברא כלל, דהרי גם על האם אינה מועלת אלא לטהר ולהתיר מידי נבלה, וזאת גם לולד מהני, והיה האי ב״ח חי שרי באכילה אף שאמו טרפה, אבל כיון דאין לו חיות בפ״ע אמרינן דטרפה כאמו, דירך אמו כל זמן שאין לו חיות בפ״ע: ובזה הוה כטרפות החוזר להכשרו דאם היה משלם חדשיו במעי טרפה היה כשר, אבל כ״ז שלא שלמו לו חדשיו טרפה הוה. ועיין לעיל בדף ע״ה בסוגי׳ דד׳ סימנים מש״כ שם ודו״ק.

ע״ש גמר׳ לא לכל אר״ש וכו׳, לא צריכא לשוחט את הטרפה והיא חולין בעזרה וכו׳, סד״א הואיל ואר״ש מותר בהנאה אלמא לאו שחיטה היא כלל. ועיין בלב ארי׳ קמתמה מהיכי תיתי הוו״א דמשום דהוה תרתי טרפה וחולין בעזרה לא תהי׳ שחיטה כלל ובפרט מה זה דקאמר הואיל דאמר ר״ש מותר בהנאה, אדרבה כיון דאמר מותר בהנאה הרי אין כאן משום חב״ע אלא טרפה לחוד, ולמה לא תטהר השחיטה מידי נבלה, עיי״ש מה שנדחק בזה.

ולפענ״ד עפ״י מש״כ התוס׳ ב״ק ע״ו ע״ב ד״ה הואיל דיש מי שרוצה לאמר דבש״ח גופא אף אם הוא פסול מצד אחר היה חייב, אי לאו קרא דואל פתח אוהל מועד לא הביאו, ודחו זאת דא״כ ר״ש למה בטרפה חולין בעזרה מתיר בהנאה, דהא חולין בעזרה בלא״ה ששא״ר, אלא ודאי דאע״ג דחולין בעזרה ששא״ר בהכי חייבה רחמנא, אבל אי איכא פסול מצד אחר פטור עיי״ש. וזאת הכונה כאן דהוו״א כסברת היש מי שאומר בתוס׳ שם, והיה קשה למה מתיר ר״ש בהנאה אלא ודאי דשחיטת טרפה לאו שחיטה כלל גם לענין טומאה, ודלא כר״י א״ר דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה, ולכן קאמר ר״ש דמותר בהנאה. ע״ז קאמר דליתא אלא דשחיטת טרפה נטהר מידי נבלה, ומ״מ כיון דששא״ר הוא מצד אחר לא עבר אחולין בעזרה. ומה דקאמר בגמר׳ לא צריכא לשוחט את הטרפה והוא חולין בעזרה לאו דדוקא בכהג״וו לא תטהר שחיטת טרפה, אלא דהוא כמו לא צריכא, אלא לעומת מה דקאמר ר״ש בטרפה והוא חולין בעזרה דמותר בהנאה דמשם היינו למדין דשחיטת טרפה דעלמא לאו שחיטה היא כלל. ומה מאד מיושב בזה קושי׳ התוס׳ בד״ה סד״א שהקשו, למה לא נקט שוחט את הטרפה והוא אוא״ב דפוטר ר״ש. ולפי פירושנו לק״מ דהרי באוא״ב שחיטה ראוי׳ היא, ופשיטא דאם היא טרפה ונעשה ששא״ר דפוטר ר״ש, אבל כאן הוו״א הואיל דחולין שנשחטו בעזרה בלא״ה ששא״ר לא יגרע משום שהוא טרפה, אם לא דשחיטת טרפה לאו שחיטה היא כלל ודו״ק היטב.

כל מה שכתבתי כאן הוא טרם שזכיתי ללמוד פ׳ ראשית הגז אבל עיין מה שכתבתי שם דף קל״ו ע״ב ד״ה חומר בזרוע באריכות גדול. ותמצית הדבר דלדעת הרמב״ם שהשמיט האי תוספתא מלהביאה בהלכותיו משום דהיא דלא כהלכתא דלרבי דס״ל ששאר ש״ש כר״מ ומ״מ בכסה״ד פוטר מקרא דאשר יאכל, פוטר גם בשוחט שלא לצורך אכילה. ועיין במעדני יו״ט כאן שדחה דברי רמ״י ז״ל, דמפרש טעמא דתוספתא דמחייב משום דלאו באכילה תלה רחמנא. ובאמת הפשט האמיתי הוא כן, אלא ששקיל וטרי׳ דהכא לא נחות לזה. עיין בדברי לקמן ותמצא עונג.

עוד שם בגמרא והתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות כיצד יעשה או נחרו או עקרו. יש לראות מה קמ״ל בהא דחייב לכסות פשיטא. וכפי הנראה רש״י ז״ל נתעורר ע״ז ומשום הכי כתב חייב לכסות ולא יעשה בהם צרכיו ור״ל דהא אתא לאשמעינן דכיון דהתורה צותה לכסות דמו אינו רשאי לגלותו ולעשות בו צרכיו. (מכסהו ונתגלה דפטור מלכסות נשמע דלאחר שנעשה מצותו אין בו שוב שום חיוב והוה כתשמישי מצוה אחרים דקי״ל דנזרקין דבטל מהם כל קדושת המצוה. מחתני הרב משעבעש נ״י. אבל לגלותו אסור וכש״כ להנות ממנו ככל הנקברין). ולפע״ד נראה דאתא לאשמעינן דלא תימא כיון דאשר יאכל כתיב דמני׳ ממעטינן גם ששא״ר מפני שאינו ראוי׳ לאכילה והוו״א דנמעט נמי מי ששוחט שלא לצורך אכילה רק לצורך דמו, כבהאי עובדא ולא נבעי כסוי, קמ״ל דכל שהוא ראוי׳ לאכילה לא אזלינן בתר מחשבתו וחייב בכסוי כנלפע״ד נכון. ועיין לעיל כ״ז ע״ב דשם לא פירש רש״י כמו הכא דכתיב חייב לכסות על כרחו ושוב אינו ראוי׳ עוד למלאכה. ולפע״ד דכאן נתקשה למה לא צוה לכסותו ואח״כ ישליך הדם עם העפר לתוך הכיתנא דודאי לריחא מהני גם אחר הכסוי, ולכן הוכיח רש״י ז״ל דאסור בהנאה דכיון דצותה תורה לכסותו בעפר דהוה כעין קבורה משמע דרצה לאסרו בהנאה, ויש להסביר עוד יותר דהיתר הנאה בדם ילפינן מעל הארץ תשפכנו כמים וזאת נאמר בבקר וצאן דלא בעו כסוי אבל דם חיה ועוף דבעו כסוי אם שחטן וכסה דמן באמת אסור בהנאה מפני דהתורה אמרה לכסותו בעפר ולא לשפכו כמים ופלא דלא נתעורר שום פוסק בזה וצ״ע. והתוס׳ לעיל ל״ג ע״א ד״ה השוחט וד״ה דם שכתבו דכל דם מותר בהנאה גם של חיה ועוף עיי״ש. היינו מה שלא כסה כמו דם הכנוס בלב וכדומה.