דף פ״ז ע״א ת״ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה, שחט ולא כסה וראהו אחר מנין שחייב לכסות שנאמר ואומר אל בנ״י אזהרה לכל בני ישראל עכלה״ג, הרמב״ם ז״ל השמיט האי דרשה דואומר אל בני ישראל, וכתב בסוף פי״ד מה״ש וז״ל: ומי ששחט יכסה שנאמר וכסהו בעפר, ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות שזו מצוה בפני עצמה הוא, ואינה תלוי׳ בשוחט בלבד עכ״ל וכן הטור סימן כ״ח כתב בטעמא דהאי דינא, שמצות כסוי הוא כשאר מצות עשה שכל ישראל חייבים בהן, אלא שהשוחט קודם לכל אדם. ובדרישה נתקשה בדברי הטור, דלמה לי׳ למתלי׳ דהוה כשאר מצות עשה, כיון דאיכא כאן ילפותא מיוחדת לחייב כל ישראל (ויותר הול״ל דאם כטעמא דהטור דהיה כשאר מצות עשה, למה לי קרא ומדאצטריך קרא ע״כ דאינו כשאר מצות עשה) ותירץ דלולי סברת הטור הוה לן למעט מדכתוב ושפך וכסה, דדוקא על השופך איכא חיוב כסוי ולא היינו למדין מואומר אל בנ״י, די״ל דקאי אכל שוחט ושוחט, אבל השתא מסייעה הסברא לדרוש ואומר אל בני ישראל, דלכל ישראל קאמר ולהוציא ממשמעותי׳ דושפך וכסה שאינו דוקא עיי״ש וחוץ מן הדוחק הגדול שבדבריו, המה נפרכים מכמה צדדים. א׳) איזו מעוט איכא במה שצותה תורה להשופך שיכסה שאם עבר או נאנס או שגה ולא כסה שאין אחר יכסנו במקומו, כמו בשאר מצות עשה כגון נותר או חמץ דודאי עיקר המצוה על הבעלים, אבל אם לא קיימוה מאיזו סבה שיהי׳, ודאי דחיוב על כל ישראל לבערו ובפירוש אמרו ז״ל בחמץ דהכל מצווין עליו לבערו. ואין לחלק דבחמץ איכא לאו דב״י, דלאו זה אין בו מעשה, ומה לי לאו זה או ביטול מצות עשה, ועוד דלדעת רש״י ז״ל כל שהבעלים לא ידעו מחמצם ולא ראוהו אינם עוברים כלל. ב׳) לפי דעת הפרישה הכי הול״ל בברייתא יכול ראהו אחר פטור, ת״ל ואומר וכו׳ אבל בברייתא קתני ״מנין״ ואיך פריך מנין במקום דבכל המצות הכי הוא, וכל עצמיות ספיקו כאן דשמא אתא ושפך וכסה למעט כל ישראל אתא והול״ל יכול וכו׳. ג׳) הפרישה לא העמיד קושיתו על הרמב״ם ז״ל שהשמיט ג״כ האי דרשה דואומר אל בנ״י, ותרוצו נפרך מלשון הרמב״ם, דמדבריו משמע דאי לאו דכסוי מצוה בפ״ע אלא גמר מצות שחיטה לא היתה מוטלת על כל ישראל, והא מנ״ל דמ״ש מכל המצות שלא קיימוה בעליה שחייב כל מי שבידו לקיימה לתקן המעוות וכמש״כ הטור, וא״כ מנין לרמב״ם לאמר דמצות כסוי מצוה בפ״ע, דלמא גמר מצות שחיטה היא, ומ״מ כל שלא גמרה השוחט חייב הרואה לגומרה.

אבל האמת יורה דרכו דהרמב״ם והטור לדבר אחד נתכוונו דקשה להם על הברייתא למה לי ילפותא דואומר אל בנ״י דהרואה חייב לכסות פשיטא דמ״ש משאר מצות עשה, דכל שלא עשאה מי שמחייב בה חייב כל מי שיש בידו לקיימה מצד ערבות, וצ״ל דאיצטריך האי קרא דמצות כסוי מצוה בפ״ע, ולא גמר השחיטה, וניהו דבי״כ וב״כ מחויב הרואה לכסות וכקושייתינו, אבל הנפקותא הוא דאם שחט חשו״ק או זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה, דבהני אופנים לא נתקיים מצות וזבחת, ומ״מ הנשחט כשר (ובפרט לדעת הרמב״ם ז״ל דאפילו שחיטת נכרי שאינו עע״ז כשרה מה״ת. עיין מש״כ בסוגי׳ דנפלה סכין ל״א ע״א ודו״ק) דבכל הני ליכא כאן חיוב על השוחט לגמור המצוה כיון דלא התחיל, ואין כאן שוחט אלא נשחט, א״כ גם על אחר הרואה ליכא שום חיוב לגמור. משא״כ אי מצות כסוי מצוה בפ״ע היא אז בכל הני איכא חיוב כסוי וזאת ילפינן מואומר אל בנ״י דמצות כסוי מצוה בפ״ע היא ואינה תלוי׳ בשוחט בלבד, ואפילו ליכא שוחט איכא כסוי. ולזה כיוון גם הטור דנגרר בזה אחרי דברי הרמב״ם במה שכתב דמצות כסוי היא כשאר מצות עשה שכל ישראל חייבים ר״ל שאינה גמר מצות שחיטה שאז היה החיוב ארואה רק מצד ערבות לגמור מה שפשע בו חברו, וממילא בשחיטת חשו״ק דאין כאן שוחט בכוונה ולא בר חיובא היה פטור גם הרואה מלכסות, וע״ז אתא קרא דואומר אל בנ״י דהוא מצוה בפ״ע ואינה גמר מצות שחיטה. וא״כ טעם שכ׳ הרמב״ם הוא פירוש למה לי קרא ודו״ק.

וענין זה אי מצות כסוי הוא מצוה בפ״ע או גמר מצות שחיטה תלוי בטעמי המצוה של הרמב״ן והרשב״ם ז״ל, דדעת הרמב״ן ז״ל בטעם המצוה הוא, משום דאין לשפוך דם בע״ח לצורך אכילת אדם בלבד, שלא לצורך גבוה כלל, ולכן צוה השי״ת לכסות דם חיה ועוף שאינם קרבים על המזבח, ולפי טעם זה הכסוי הוא להראות שהאדם מתבייש על שפיכה זו ומכסה את דמו, וכדכתיב באחי יוסף שאמר יהודה מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו, דכן דרך הרוצח לכסות דם הנרצח מפני הבושה או המורא מעונש. וא״כ במקום דליכא שופך כגון במתעסק וזרק סכין ובחשו״ק דאין להם מחשבה ושחיטתן חשובה כמתעסק כמבואר לעיל י״ב ע״ב, ליכא כאן מקום למצות כסוי. אבל לדעת הרשב״ם שכתב דטעם המצוה הוא הרחקת אכילת דם שאינו קרב לגבי מזבח, ולפי טעם זה ודאי הכסוי מצוה בפ״ע הוא, ואינה תלוי׳ בשחיטה כלל, וקרא ומתניתא מסייע לרשב״ם דהרי האי קרא דואמר אל בנ״י דאמרו ז״ל שהוא אזהרה לכל בני ישראל על הכסוי, באיסור דם קמיירי דמסיים דם כל בשר לא תאכלו, ומה ענין אכילת דם לכסוי אם לא כטעם הרשב״ם ז״ל, וזה ברור ואמת בדעת חז״ל שדרשו האי ואומר אל בני ישראל לאזהרה לכסוי. ועיין מש״כ במשנה בזה דבר נפלא בחשו״ק ששחטו ודו״ק.

דף פ״ז ע״א תני׳ אידך, ושפך וכסה במה ששפך בו יכסה שלא יכסנו ברגל, שלא יהיו המצות בזויות עליו. ויל״ד מה זו שאמר שלא יהיו המצות בזויות עליו דרך כלל, ולמה לא קתני שלא יבזה את המצוה, דהיינו הכסוי במה שמכסה ברגל. והנראה לפע״ד כי מחכמי הטבע אומרים, כי הדם הוא העצם היותר עלול וממהר להבאיש ועפושו מקלקל האויר, וגורם מחלות רעות, וע״כ צותה התורה לכסותו בעפר שהוא היותר מוכשר לבטל האדום המזיקים והבאצילין היוצאים מן הדם הנשפך. ואם נאמין לטעם זה, תהי׳ מצות כסוי הדם, כעין מצות וכסית את צאתך. ואם נאמר טעמים כאלו במצות ה׳ יתברך, תתבזה המצוה בעיניו כמובן, ולכן דרש שיכסה ביד דייקי ודלא כדרך המכסים דבר מאוס ברגל, כי יש טעם כמוס ותיקון הנפש בקיום מצות ה׳ שלא נתגלה לנו, ולכן עלינו לכבד את המצות מצד קדושת המצוה. וראי׳ דכן הוא ממה דלמד מזה, בשבת כ״ב ע״א שאסור להרצות מעות נגד נ״ח, ולהרבה פוסקים אפילו מרחוק ואיזו בזיון איכא בזה, עד שלמדוהו מהא דאין מכסין ברגל, אלא ודאי כדאמרן, דמשם ילפינן דבעינן לכבד המצוה ובעינן דוקא ביד ולא ברגל כשאר דבר מאוס, ומזה שפיר ילפינן גם להרצאת מעות נגד נר חנוכה דמורה על אי כבוד. ובזה נבין נמי למה דוקא כאן בכסוי גלתה התורה שלא יהיו המצות בזויות עלינו עד שאמרו שם בשבת, אבוהון דכלהו דם אבל לפי האמור ניחא דכאן בכסוי המעשה בעצמו שהוא לכסות דבר מאוס ועלול לעיפוש, היה הדרך הרגיל לכסות ברגל ומ״מ הקפידה תורה לכסות דוקא ביד כדי להראות כבוד לא להמעשה אלא להמצוה ב״ה, וכ״כ הרמב״ם ז״ל במתק לשונו הזהב בסוף הל״ש וז״ל: וכשיכסהו לא יכסה ברגלו וכו׳ שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ב״ה וכו׳ עכ״ל ודו״ק.

עוד שם גמרא אבעי׳ להו שכר מצוה או שכר ברכה, כבר נתעורר בל״ח הא תרתי איכא מצוה וברכה. והנראה לפע״ד בכוונת האי אבעי׳, דהכי קמסתפק דמצוה עצמה כיון דאיתא בשליח ושלוחו של אדם כמותו. איך אפשר לחטפה מן המחויב בה, דהרי הוא כשלוחו וניהו דבתורם שלא מדעת בעלים אין תרומתו תרומה, דהתם אפשר לבטל הפרשתו אם נאמר דלא עשה כלום, ועוד דהתם ג׳ מדות בתורמים ואמר בעה״ב שהוא רוצה ליתן פחות או יותר, ע״כ צריך לעשותו שליח בפירוש, אבל בכסוי או במילה וכדומה דבלא״ה א״א לבטל המעשה, מסתמא ניחא לבעלים כדי שיהי׳ שכר של המצוה שלהם אלא דמ״מ אפסדי׳ הא דמצוה בו יותר מבשלוחו. ולכן בברכה איכא ספק דהרי אמרו גדול העונה יותר מן המברך ועכ״פ כמברך, וא״כ מה אפסדי׳, ועיין ש״ך חו״מ סימן שפ״ב דהעלה באמת דבבירך בלחש מיירי, דאי איכא עונה הרי הוא יותר או כמברך. ועיין בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל שהקשה א״כ מ״ט אמר דנ״מ לענין ברכת המזון, ולא אמר בפשיטות דנ״מ בעונה אמן ויפה דחה דברי הש״ך ז״ל, אלא דלא באר למה באמת ישלם שכר ברכה במקום דהנגזל ענה אמן. אבל באמת לק״מ כאשר בארתי במקומו, דהא דגדול העונה יותר מן המברך, היינו מן המברך בלא עונה, אבל לא מן המברך בדאיכא עונה. דהא דעונה גדול מן המברך משום דשמע ושומע כעונה וגם ענה אמן, אבל מברך בלא עונה לית לי׳ רק אמירת הברכה לבד בלא שמיעת אמן, משא״כ בדאיכא עונה דגם למברך אית לי׳ תרתי מברך וגם שומע עניית אמן דהוא כעונה אמן, וא״כ סכ״ס איכא איזו יתור להמברך בדאיכא עונה נגד העונה ועל אותו חטיפה חייב י׳ זהובים. וזה דקמסתפק שכר מצוה ומשום דמצוה בו יותר מבשלוחו, אבל שכר ברכה לא דעונה כמברך או שכר מצוה לא, דמשום האי פורתא דמצוה בו יותר מבשלוחו לא משתלים מידי׳, אבל שכר ברכה משלם משום דהמברך בדאיכא עונה גדול מן העונה ומשום האי יתר משלם. ובזה נדחין נמי דברי הש״ך ז״ל שמוכיח מדברי הרא״ש ז״ל כאן, שמחלק בחטף מצות מילה בין חטפו מן האב דחייב, ובין חטפו משלוחו דפטור דמזה מוכח דאין לעשות שליח למול, דאל״כ הרי סכ״ס חטף המצוה מן האב אם חטף משלוחו שהוא כמותו. ולפי הנ״ל ליתא דהרי בחטיפת מעשה המצוה אינו אלא משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, וזה הפסיד האב בכוב״כ, ואי דחטף זאת מן השליח ע״ז כתב הרא״ש ז״ל דבדבור בעלמא לא זכה במצוה דניהו דהאב מסתלק ע״י דבור בעלמא, אבל השליח לא זכה בה להיות תובע הפסדו מן החוטף ודו״ק.

עוד שם גמרא כסהו הרוח חייב לכסות. ארבב״ח אר״י ל״ש אלא שחזר ונתגלה וכו׳, ויש להכניס זאת בלשון המשנה דאל״כ הול״ל כסהו הרוח חייב לגלותו ולכסותו, אלא ודאי קאי אשלמעלה כסהו ונתגלה פטור מלכסות והני מילי אם כסהו בעצמו, אבל כסהו הרוח חייב לכסות כשנתגלה. אלא דעל גוף הדין אני תמה כיון דאם נתגלה חייב לכסות למה לא יתחייב לגלותו ולהביא עצמו לידי חיוב שהיה עליו מתחלה. וק״ו הוא ממה שאמרו חסידים הראשונים הכניסו פירותיהם דרך חציריהם כדי לחייבם במעשר והרי שם לא היה חייב מתחלה כלל, מכ״ש הכא דהיה מוטל עליו החיוב לכסות והרוח חטף ממנו המצוה, ולמה לא יגלהו כדי לזכות במצוה שהיתה כבר מוטלת עליו, וחכם לב יקח מצות כתיב. ואע״פ שיש חילוק בין מעשר לכסוי, דהתם לא נפרש המעשר אבל כאן הרי נתכסה הדם, ורצון הבורא ב״ה נתקיים בלעדי עשייתו, ואין מקום לעשות עוד, אלא דזה ע״כ ליתא דהרי אם כסה בעצמו וחזר ונתגלה פטור, ובכסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב, הרי מוכח מזה דכל זמן שלא כסה הוא לא נעשה רצון הבורא.

אבל דע כי כבר אמרתי לך כמה פעמים דננקוט כלל גדול בידינו, דכל דרשות שדרשו חז״ל כעין אלו היתה סברתם או קבלתם האב, והדרשה להסמיך לקרא התולדה, ולכן גם כאן שאנו רואים דבהשבת אבדה ושילוח הקן ובתוכחה בכלם אנו דורשים אפילו מאה פעמים, וכאן בכסוי דורשים וכסהו דסגי בפ״א, ואע״פ שחזר ונתגלה פטור, העיקר הסברא שיש חילוק בין הנושאים, וע״ז סמכו לדרוש כאן הכי, וכאן הכי, והסברא מבוארת לכל שופט בצדק דבכ״מ דדרך שיחזור הדבר לכמות שהיה לא סגי בפ״א. ובהמה שדרכה לברוח מבית בעליה, או האם המשתלחת מקנה דדרכה לחזור ולברוח, לחזור ולשוב אל קנה, והתוכחה דרכה שלא תתקבל בפ״א עד שיתמיד המוכיח בתוכחתו, ולכן מסתבר דעד שנשיג התכלית איכא חיוב בהתמדת המעשה הלזו אפילו מאה פעמים. אבל בכסוי הדם הלא כל שנתכסה פ״א אין דרכו להתגלות רק ע״י סבה דלא שכיחא, ולכן לא מסתבר שיתחייב השוחט שיחזור אחר הדם, אם אירע שנתגלה, ולכן דרשו חז״ל בהני דלעיל השב ושלח הוכח אפילו מאה פעמים וכאן בכסה״ד אמרו דוכסהו מיעוטא הוא דסגי בפ״א, אמנם כן בכסהו הרוח כמו שהרוח מכסהו כך דרכו לגלותו, כי כן דרך הרוח כידוע, וא״כ שפיר אמרו דבכה״ג חייב לחזור ולכסותו. ולפ״ז דוקא אם חזר ונתגלה ע״י הרוח אבל אם ע״י סבה אחרת נתגלה באמת פטור מלכסות, וכן אם כסהו נכרי או חשו״ק אע״פ שחזר ונתגלה פטור מלכסות, ודבר זה חדש הוא ולא עלה ע״ד שום פוסק.

והנה הפר״ח בסימן כ״ח חקר באם הוא גילה בכסהו הרוח אם חייב לברך וכתב דמלשון הגמר׳ דקאמר שאם חזר ונתגלה חייב לכסות משמע דבכל אופן שנתגלה אם ממילא או ע״י עצמו חייב לכסות, וכיון דמחויב לכסות ממילא חייב לברוכי, אלא דזה ליתא דהא בסוכה ל״ג ע״א מסיק דר״פ גופי׳ ספוקי מספקא לי׳ אי יש דחוי אצל מצות ולחומרא אמרינן ולא לקולא א״כ ספק ברכות להקל עכת״ד. והדבר נפלא עד מאד דהרמב״ם ושאר פוסקים לא הזכירו כלל דבר גדול כזה דהאי חייב לכסותו היינו מספק ובלא ברכה, ועל הש״ס גופא יש לתמוה דאיך יסתפק ר״פ במקום דקתני במתניתן חייב לכסות, ולא מצינו כעין זה בש״ס שהתנא יסתפק בדין ועיין באחרונים שם בסוכה שנתפלאו בזה.

אבל מה שנראה לפע״ד בזה הוא דהנה רש״י ז״ל בד״ה הא אידחי לי׳ פירוש וז״ל ״והא אידחי לי׳ מכסוי, דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות״ עכ״ל. והוא פלאי מה מביא משם דהא בכסה בעצמו נעשה מצותי׳. ובסוכה ל״ג ע״א באמת לא פירוש כן אלא דכתב על הא דאמרינן והוינן בה כי חזר ונתגלה אמאי חייב לכסות כיון דאדחי אדחי, ופרש״י ז״ל הואיל ואדחי ע״י הרוח מכסוי של מצוה כדקאמר, דכי לא נתגלה פטור מלכסות ע״כ והוא הנכון דקושית המקשן היתה מני׳ ובי׳ דכיון דבלא נתגלה פטור הרי דנדחה, איך שוב יהי׳ נראה אבל לפי פירושו כאן אין הקושי׳ מצד דחוי, אלא כיון דנתכסה מה לי ע״י אדם ומה לי׳ ע״י הרוח, דהרי כבר נעשה מה שראוי לעשות, ונשלם כונת המצוה יתברך, ואי בשביל דנעשה ע״י הרוח והפסיד המצוה, וכי בשביל זה נאמר דיכסה עוד הפעם, דבר שאין לו שום תכלית רק כדי שיקבל שכר. והנה לפע״ד רש״י ז״ל מצא סמוכין לפרש כן כאן הכי וכאן הכי בלשון הש״ס דבסוכה קפריך ״כיון דאדחי אדחי״ והכא פריך ״והא אדחי לי׳״, הרי שלך לפניך דשם כונתו למיפרך דכיון דע״י הרוח נדחה מכסוי איך יהי׳ חוזר ונראה, ולכן אמר כיון דאדחי אדחי. אבל כאן פריך למה לא נימא דכבר נעשה מצותי׳ ברוח כמו בכסה בעצמו, דמ״ש דסכ״ס נתקיימה כוונת המצוה ב״ה שיתכסה הדם פ״א, ובהכי סגי דוכסהו מעוטא הוא כנ״ל. ומה דקאמר לישנא דוהא אדחי לי׳ ולא קאמר והא נעשה מצותי׳ כיון דאין כאן מצוה רק התכלית של המצוה נעשה ועי״ז נדחה זה מן המצוה. ואם כן הוא הפירוש כאן בקושית המקשן והא אדחי לי׳, גם בתירוצו של ר״פ דאין דחוי אצל מצות צריכין אנו להכניס כוונה אחרת ממה דהשיב ר״פ שם בסוכה על הקושי׳ דהואיל ואדחי אדחי, והכוונה כאן דאין דחוי אצל מצות דכל שכסה הרוח והרוח חזר וגלהו הוה ממש כמו השב תשיבם ושלח תשלח, דבכל פעם הוה מצוה חדשה, ולא שייך כאן דחוי כלל וכסברת הרא״ש ז״ל ס״פ אלו מגלחין לגבי שבת, דבכל רגע איכא חיוב חדש דלא שייך דחוי, ואי דבכסהו בעצמו פטור, שם איכא מיעוטא כדאמר בגמר׳ והסברא הוא דכל שכסה פ״א אין דרכו להתגלות עוד, משא״כ ברוח המכסה דדרכו לגלות כמו שכסהו הו״ל כמו שילוח הקן דדרכו של האם לחזור אל קנה. ותדע דהש״ס לא על דרשה דהשב קסמך, דהרי פריך מ״ש מהשבת אבדה דהשב אפי׳ מאה פעמים, ומשני התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו, ואיפכא הול״ל התם כתיב השב במקור דמורה על התמדת המעשה, אבל הכא לא כתיב רבוי כזה, אלא ודאי עיקר הענין אסברה נבנה, והאי מעוטא דוכסהו קאי דוקא על כסוי של עצמו, או אפילו של חשו״ק ונכרי, אבל בכסה הרוח דדרכו לגלות כמו לכסות הדרינן לסברתינו, להיות כמו השבת אבדה ושלוח הקן. ומעתה מה דקאמר שם דר״פ גופי׳ ספוקי מספקא לי׳ אי יש דחוי או אין דחוי, היינו בשאר מצות אבל בכסוי צ״ל ע״כ דלא שייך כלל דחוי, דכל שהרוח כסה וגלה, הוה כהשבת אבדה דאפילו מאה פעמים חייב לכסות, וכסתימת לשון המשנה דאמרה חייב לכסות ולכן כל שחזר ונתגלה ע״י הרוח חייב לכסות בברכה אבל אם הוא גלה או נתגלה ע״י סבה אחרת, אין כאן מצות כסוי כלל, כמו בכסהו בעצמו וכנ״ל והא דמכסה בעצמו, וחזר ונתגלה אפי׳ ע״י הרוח דפטור משום דהא גופא שיהי׳ רוח מנשב בחוזק שמגלה כסוי עפר שבארץ הוא לא שכיח, אבל כסהו הרוח הרי כבר איכא רוח המכסה והוא המגלה אין זה כסוי העומד. היוצא לנו מזה לדינא להלכה ולמעשה כל שכסהו הרוח והרוח גלהו ודאי יכסה בברכה כסתם משנה וכסתימת לשון הפוסקים, אבל אם גלה בעצמו או נתגלה ע״י סבה אחרת ודאי יש לחוש ולכסות ולא נסמוך על סברתינו נגד סתימת לשון הפוסקים שלא נחתו למה שכתבנו, אבל חלילה לברך על כסוי זו באשר גם הפר״ח וכמה אחרונים שאחריו מסכימים שלא לברך, ולפי הצעתנו אין כאן ספק מצוה, אלא ודאי לא בעי כסוי כלל.

ועפ״י דברינו נדחה מה שראיתי בת״ח ז״ל שכתב דממה דקתני במתניתן כסהו ונתגלה פטור מלכסות, לכאור׳ משמע דדוקא אם נתגלה בדיעבד, אבל אסור לגלותו לכתחלה, וא״כ הוה אסור לשחוט ברחוב העיר מקום דריסת הרבים, אבל נראה דמתניתן אורחא דמלתא נקיט, דאפילו לכתחלה מותר לגלות כיון דמיעוט קרא דחזר ונתגלה פטור מלכסות, אלמא דכסוי לחוד עושה מצוה, דכל שמכוסה אפילו רגע אזלא לה המצוה. ואע״ג דגבי נר חנוכה נמי קי״ל הדלקה עושה מצוה וכבתה אין זקוק לה, מ״מ אסור לכבותו תוך השיעור שאני התם דפרסומי ניסא בעינן וכו׳, עכת״ד, ולפי דברינו ליתא דגם כסוי, ממש כדין נ״ח הוא, דאין זקוק לכסותו אם נתגלה אבל אסור לגלותו וכן ברוח מצוי׳ לגלות אין הכסוי פוטרו מלכסותו פ״א כמו שבארנו למעלה. וראי׳ לזה מהא דלעיל פ״ה ע״ב דאמר לי׳ צא טרוף משום דאם ישחט ויתחייב בכסוי, שוב אסור לו לעשות צרכיו כפרש״י שם, דלא יעשה ממנו צרכיו ואי דהוה שרי לגלותו מיד, היה יכול לכסות ואח״כ לזרוק הכל לתוך ביבותא דמיא, אלא ודאי דבעינן שישאר מכוסה. וחילוקו של הת״ח בין נ״ח לכסוי לא הבנתי, דהלא הקושי׳ הוא כיון דהתם משום פרסומי ניסא בעינן שידליק עד שיכלה רגל מן השוק, למה לא הזקיקו להחזיר ולהדליק אם כבתה, ואין לנו מנוס אחר אלא לאמר דכל שאין עלול לכבות לא אטריחו, והיינו טעמא דכסוי נמי וכנ״ל, והוא אמת וצדק וברור לדינא בס״ד ודו״ק.

עוד שם גמרא ומ״ש מהא דתניא השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות, ופרש״י חייב לכסות אע״ג דלא חזר ונתגלה, ופלא להבין דמה ס״ד דגם הכא בכסהו הרוח יהי׳ חייב לכסות אחר שכבר נתכסה, ואיך אפשר לאמר כן דמה מהני הכסוי על כסוי, דהא בלא ר׳ יוחנן הוה מפרשינן מתניתן דכסהו הרוח חייב לכסות דר״ל שחייב לגלותו ולכסות, אבל לכסות מה שכבר מכוסה מהיכי תיתי וצ״ל דהומ״ל ולטעמיך, ודו״ק.