דף צ׳ ע״א גמר׳ אלמא איסור מוקדשין קדים בח׳ ק״ז בעהחת״ס ז״ל הקשה והא קיימ״ל אכלו ואין בו כזית חייב משום דגיד ברי׳ הוה, וא״כ כשנתקשרו אבריו בגידין מסתמא אין בו כזית והוה לענין קדשים חצי שיעור ושפיר חל גיד על חצי שיעור קדשים, ועיין בהגהות ר״ץ חיות לעיל בד״ה וולדות קדשים שהביא קושי׳ זו, ומסיק דכיון דהוה שיעור לג״ה הוה נמי שיעור להקדש כמו בשבת עיי״ש, והנה יפה כתב לתרץ שם איך קאמר דבהדדי קאתו דנימא דגיד איכא וקדשים ליכא, דכאן לא שייך הי מינייהו מפקית דודאי איכא להפקיע קדשים דאינו אלא חצי שיעור, אבל מה יענה כאן דקאמר דגיד לא חל משום דקדשים קדים. אבל לפע״ד אין מקום לקושי׳ זו דאה״נ דכל זמן שאין בכל הגיד כזית דאיכא גיד על קדשים אבל אם אח״כ נתגדל ונעשה כזית ודאי דלא לקי אגיד, כיון דלקי אקדשים וכמבואר לפנינו בסוף פרקן בסוגי׳ דאיסור חל על איסור דאע״פ שחל על חצי שיעור מ״מ אם אכל שיעור שלם מן האיסור הראשון לא לקי אשני כאשר כן פסק הרמב״ם והשו״ע ועיין שם בחדושנו וא״כ ק״ו הכא דאם נתגדל הגיד עד כזית דפקע איסורו משום איסור קדשים דקדים, ושם נתבאר טעמא דהא מלתא בטוב טעם וא״כ איך קתני סתם דנוהג במוקדשין, הכי נוקי זאת בתלש הגיד ממעי אמו של שליל קודם שיהי׳ בו כזית אתמהה? והוא ברור בעזהי״ת ודו״ק.

ע״ש אימר דשמעת לי׳ לר״י בטמאה וכו׳ וכתב המהרש״א דלפי מה שהוצרכו התוס׳ לתרץ לעיל דלא הי׳ יכול להקשות מאינו נוהג בטמאה, ע״כ משמע להו דהאי תנא דמתני׳ ס״ל הכי כסתמא דמתני׳ דסיפא, א״כ הוול״ל בפשיטות יותר והא תנא דידן צ״ל שכן איסורא נוהג בב״נ, דהא הוא סתם דאינו נוהג בטמאה עכת״ד, וכוונתו כפי מה שכתבתי לעיל על דברת התוס׳ דשם דלמה הקשה ממשנה דירך דאינה מוכרחת דחד תנא אמרה, ולא הקשה ממשנה דאינו נוהג בטמאה, דהוא ודאי סיומא מלתא לכל הני נוהג דודאי חד תנא אמרה, ועפי״ז יפה הקשה המהרש״א דהו״ל להקשות כאן, איך תרצה לומר דמשנתינו תנא אמרה דס״ל בטמאה כר״י, והא הוא מסיים דבריו ואינו נוהג בטמאה. והוא קושי׳ נאה ראוי׳ למהרש״א ז״ל. אבל לפע״ד נראה לתרץ בטוב טעם, דכבר כתבנו דהא דחלק התנא האי משנה לשנים, והניח חד נוהג ואינו נוהג, לשנותו בסוף פרקן טעמא בעי, וכתבתי למעלה דכיון להודיענו דכולו פרקן חד תנא אמרה, וממילא נדע דהא דאינו נוהג בטמאה לאו ר״ש הוא ומטעם שבשרו אסור גידו מותר, דהרי ר״ש ס״ל אין בגידין בנותן טעם, ומשנה דירך סותם כמ״ד יש בגידין בנותן טעם. אולם י״ל עוד טעם אחר ולהיפך דמש״ה חלק המסדר משום דלאו חד תנא אמרה, וכאן סתם כר״י, ולגבי טמאה סתם כר״ש, ואין כאן תרי סתמא דסתרי אהדדי, דהא גם ר״ש מודה דנוהג במוקדשין, וניהו דלא מטעמי׳ דר״י משום דגיד חמור ונוהג בב״נ, אלא מטעם דאבגבנ״ט, מ״מ כיון דבדין דנוהג שווין שפיר סתם רבי כאן כר״י, דנוהג במוקדשין וכן מצינן לעיל דף ל״ו ע״א בנתקנח מיהא אשוו להדדי, מר לא מכשר ומר לא מכשיר, הוה לי׳ רבי חד במקום שניים עיי״ש ולכן לא מצי פריך והא האי תנא אינו נוהג בטמאה ס״ל דהרי זה הוא מה שמחדש התרצן דלכן חלקן התנא לשנים, משום דס״ל כר״י לענין נוהג במוקדשין ולא לענין טמאה ודו״ק היטב כי נכון הוא בס״ד.

ע״ש גמר׳ אר״פ ולא פליגו כאן להלקותו וכו׳ והקשה בראש יוסף ובלב ארי׳ ז״ל דמה קמ״ל ר״י דנוהג להלקותו פשיטא וכקושי׳ הגמ׳ בריש שמעתין, וכתב הלב ארי׳ ליישב עפ״י התוס׳ דלקמן ק״ג ע״א, שהקשו לרבנן דס״ל כל שבשרו אסור אין אתה מצוה על אבריו, בטרפה נמי נימא דלא חל אבמה״ח, ותירצו דהאי לא אתא למיעוטי אלא מין שבשרו אסור, דהיינו טמאה אבל לא טרפה, וא״כ הכא דכוותי׳ אתא ר״י לאשמעינן לאפוקי אליבא דר״ש דדרש כל שבשרו מותר גידו אסור אבל בטמאה שבשרה אסור גידה מותר, דמוקדשין לא, דאין זה מין אסור, אלא דא״כ למה לא מתרצו הש״ס כן לעיל על הקושי׳ פשיטא עיי״ש ועיין לעיל מה שכתבתי בזה. והנה יותר יש לתמוה על הרמב״ם ז״ל שכתב בריש פ״ח ממא״א וז״ל ״גה״נ נוהג בבהמה וחיה הטהורים ואפי׳ בנו״ט שלהן ונוהג בשליל ובקדשים בין קדשים הנאכלין ובין קדשים שאינם נאכלין״ עכ״ל, ועיין בה״ה שם ובלח״מ בפ״ו ממעה״ק, דודאי לא נחות כאן הרמב״ם ז״ל לדינא דהקרבה למזבח, אלא לומר דלוקה על אכילת גיד בין בקדשים הנאכלים ובין בעולה. ולמאי הלכתא כתב זאת, והא פשיטא הוא ועליו אין לתרץ דאתא לאשמעינן דלא נימא מי שבשרו אסור אין גה״נ נוהג בו, דהרי כבר כתב דנוהג בנבלות וטרפות שלהן, ובל״ס לזאת כיוון דלא נימא כל שבשרו אסור וכו׳. אולם לפי מה שכתבנו לעיל יש לתרץ זאת דתחלה אשמעינן בנו״ט, ומשום דאין מינו אסור, ואח״כ קדשים דהוו״א דכמין אסור יחשב, וכמו שהבאתי לעיל דחורש בשור פסהמ״ק לוקה משום כלאים עיי״ש, וכל זאת ניחא ליישב הגמ׳ והרמב״ם ז״ל אבל הש״ס לא מצי לתרץ משנתינו דנוהג במוקדשין כן, משום דהרי התנא דמשנתינו לית לי׳ הא דר״ש, דהא ס״ל יבגבנ״ט וטעמא דאינו נוהג בטמאה משום דאאחע״א וכמבואר למעלה, ודו״ק היטב.

ע״ש גמר׳ ורבי מחוברין דהתירא לא איצטרך קרא לרבוי׳ כי איצטרך קרא לגה״נ במחובר וכו׳, קשי׳ לי טובא דהאי איסורא דלא ליקרב מקרא ממשקה ישראל ע״כ סברא היא דלא ליקרב למזבח מה שהמקריב בעצמו אינו אוכל דאל״כ עד דאתא יחזקאל מנ״ל, וכן ראיתי לאחד מן המפרשים, וא״כ עצמות וגידין דבעצמם אינם ראויין לאדם אלא לכלבים, ודאי גרועים מאיסורא דראוי בעצם אלא איסורא הוא דרביע עלי׳ ומ״מ מחוברים יעלו דבהדי בשר אין בו גנאי להקטיר דכן דרך להקריב לפחתיך נמי ירך שלם ועיין בריטב״א מובא ג״כ בראש יוסף כאן שכתב ג״כ דממשקה ישראל רק אכולא איסור קאמר, ולא אמחוברים, וא״כ למה לי קרא מיוחד למחובר דאיסורא ואולי י״ל דרבי דסובר מסתמא. יבגבנ״ט, כאשר סתם כן בכולא פרקן ואתא קרא דוהקטיר הכהן את הכל לריבוי דגה״נ, היינו אפי׳ פירש ועומד בפ״ע, דהרי בכלל בשר הוא, וכמ״ש בפסחים כ״ב ע״א, דלמ״ד יבגבנ״ט הוה הגיד בכלל נבלה, ואינו ממועט מקרא דועשית עולתיך הבשר והדם, ומ״מ איצטרך למיעוטי עצמות וגידין שאינם נאכלין משום דאי לאו קרא דועשית וכו׳ לא הוה ידינן לדרוש קרא דוהקטיר גם על גה״נ שפירוש, דהרי אין כאן יתורא וכל הדרשה בזה נצמחת רק מסתירת הני שני כתובים, וחכמים שהקשו לר״י ממשקה ישראל למנחה, לאו למימרא דלדידהו חלצו לתפוח כר״ה לקמן, דהרי במחובר לא שייך ממשקה ישראל למנחה כסברת הריטב״א, אבל הקשו לו דלדידי׳ גם בפירוש מקריב, דהרי מקרא יתירא דוהקטיר הכל ריבוי על גה״נ בפ״ע אתא, ואע״פ דרבי קאמר דאתא קרא אמחוברים דאיסורא הכוונה דהקרא דיבר ממחוברים כדרכו, אבל אנן ממילא ידעינן דגה״נ דבכלל בשר הוה מקריב אפילו בתלוש, מדכתיב ועשית עולותיך הבשר, והוא נמי בשר מקרי אולם ר״ה דס״ל מסתמא כהלכתא אבגבנ״ט, ולא הוה בכלל בשר וכרבי ס״ל בסתירת הני פסוקים, א״כ ע״כ קרא דועשית עולותיך הבשר למיעוטא גה״נ אתא, דצריך לחלצו מגזה״כ, ולא כשאר גידין ועצמות, ואולי משום דתרתי אית בי׳, אינו ראוי בעצם וגם איסורא רביעי עלי׳, והא דהשיב לר״ח ממשקה ישראל הוא לעומת קושיתו מי כתיב לא יאכל המזבח, דלא ידע כלל דאיכא חילוק בין גה״נ לעצמות ושאר גידין שאינם נאכלין, השיב לו ממשקה ישראל למנחה, אבל לעולם מתמעט מועשית עולותיך הבשר, ולא גה״נ אבל שאר גידין ועצמות במחוברים יעלו מקרא דוהקטיר הכהן את הכל, ומיושב בזה ג״כ דלא פליגי ר״ה ור״ח בפלוגתא דתנאי. ולא תאמר כי הסוגי׳ רק בדוחק מתפרש כן, כי על דוחק כזה כ׳ ק״ז בעהחת״ס ז״ל הדחוקים רובם אמיתיים, וכאשר ביארתי דבריו הקדושים בהקדמה.

ויש להביא ראי׳ לפירושנו גם מרש״י ז״ל שכתב על הא דר״פ דלא פליגו דלהעלותו אין גה״נ נוהג דלא כתיב ולא יאכל המזבח, וכתב המהרש״א ז״ל דלא מצי להביא דברי רבי מוהקטיר הכהן את הכל, דע״כ לא ידע מברייתא מדקאמר לא פליגו. וצריך להוסיף עוד על דבריו דסכ״ס למה לא נימא דר״פ השיג מעצמו דעת רבי דיש לרבות גה״נ במחובר מוהקטיר הכהן את הכל, ולא ידע דרבנן פליגו ע״ז, אלא דא״כ היתכן דר״י ומכש״כ ר״פ דמפרש דבריו יסתום דלהעלותו לכ״ע שרי נגד הכלל דממשקה ישראל למנחה משום דדרשינן כן מסתימת הכתובים וא״כ היתכן דכל הני אמוראי קמאי ובתראי דלא ידעו מברייתא זו לא ידעו ג״כ מקרא דממשקה ישראל עד שפשט בעיניהם דמותר להעלותו וע״כ לומר דהי׳ סברא פשיטא בעיניהם דעל מחובר בבשר לא שייך ממשקה ישראל ומעתה איך נאמר דמלתא דהי׳ פשוט בעיני כל הני אמוראים חזר בו הש״ס מני׳ ובי׳ ומפרש פלוגתת רבי ורבנן נגד האי סברא החיצונה אלא ודאי הפירוש כמש״כ.

ואם כנים אנחנו בדברנו סר מהר התמיה הרבתי שתמה הלח״מ ז״ל על הרמב״ם ז״ל בפ״י ממעה״ק, דהרמב״ם זיכה שטרי לבי׳ תרי דפסק כרבי וכסתם משמעות המשנה בזבחים דפרשו לא יעלו, ומ״מ פסק דגה״נ חלצו לתפוח, דלפי האמור כן הוא לר״ה, דג״כ ס״ל כרבי אבל אית ליה אבגבנ״ט ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה אלמא איסור מוקדשין קדים, אומר ר״ת משום דמתחלה הכל בשר והבשר עצמו מתקשה אח״כ ומתלבן ונעשה גיד וכו׳, עכ״ל, ותמה תמיה עצומה בהגהות ר״צ חיות ז״ל, הלא אנן כחזרת ר״י ס״ל דבתר לבסוף אזלינן בגידין שסופו להקשות, וכן בעצמות הרכין הנאכלין פסק הרמב״ם דחייב בפסח משום שבירת עצם בפסח, ולמה לא יהי׳ חייב משום גיד ע״ש סופו עיי״ש, ואני גברא רבה קחזינא, אבל תמיה גם זוטרתא ליתא, דאנן רק גידין שכבר נתלבנו ועל עצמות שכבר תואר עצם עליהם אלא דעדיין רכין הן, אמרינן דנידונים ע״ש סופן, אבל כאן מדייק הר״ת לומר דמתחלה הכל הוא בשר ואין זכר לתואר גיד כלל, רק אח״כ מתלבן ומתקשה קצת עד שנופל עליו שם גיד, וכן מורה לשון הש״ס דקאמר שלא נתקשרו אבריו בגידין, כי אין כאן גידין שעושין פעולתם לקשר האברים משום דעדיין רכין הן כבשר ממש, ואז לכ״ע נידונים כבשר, וזה ברור ואמת.

בא״ד ואע״ג דהשתא ר״ל דאין איסור גיד חל על מוקדשין על איסור אבמה״ח דלא חמיר כמוקדשין חייל ועוד דא״א לאיסור גיד בע״א עכ״ל, ועיין במהרש״א וביתר האחרונים ז״ל, אי כוונת התוס׳ למה שכתבו לקמן בד״ה קדשים דאיסור כרת, דכל שאינו חל מחיים תו לא חייל, או דבלא״ה מסתבר דגה״נ חל מחיים נמי. ואני אומר דלכל הפירושים דברי התוס׳ נפלאים וא״א להולמם, וכבר כתב הראש יוסף ז״ל דהרמב״ם ז״ל לית לי׳ סברת התוס׳, דאל״כ איך לא מזכיר חידוש זה (אע״ג דהרמב״ם פסק דאבגבנ״ט, מ״מ הלא ס״ל דאוכל גה״נ של נבלה לוקה שתים, א״כ לא מצי חייל גיד על מוקדשין, דמוקדשים לא פקע אף כשנתקשה הגיד, כיון דאחשבי׳ לאכילה גבי גיד).

ובאמת יש לתמוה איך עלה בדעת התוס׳ לומר דכל שלא חל מחיים לא חל לאחר שחיטה, דהלא גם טרפה למ״ד בהמה בחיה לאברים עומדת כתב רש״י לקמן ק״ג ע״א ד״ה וכגון שנטרפה, וז״ל ״ור״ל סבר אין איסור טרפה חל על הבהמה עד שתישחט דאיסור מיתלא תלי וקאי, וכי פקע איסור חיות אתי איסור טרפה וחייל״ עכ״ל, ועיין בעיקר יו״ד וי״א אריכות דברים והרי תראה דכתיב ובשר בשדה טרפה דלא דיברה התורה אלא כשעבדה כעין בשר דהוא לאחר שחיטה, כמו דדרשינן בב״ק מ״ה ע״א ולא יאכל את בשרו דשור הנסקל, דמיירי בשחטו לאחר שנגמר דינו, וא״כ ה״ה בגיד אע״פ שנאסר משעה שנוצר ונתקשה היינו להיות מיתלא תלי עד שיתוקן הבשר לאכילה דהיינו לאחר שחיטה אבל בתולש הגיד מחיים מהיכי תיתי נאמר דילקה משום במה״ח ומשום גיד, אבל בקדשים דגם לאחר שחיטה קודם זריקה דאית על בשרו איסור קדשים ועדיין לא מצי חייל איסור גיד בזה יש מקום לומר דכל שלא חל כבשאר בהמות מיד לאחר שחיטה שוב לא מצי חייל, ועיין מה שאכתוב בדיבור שאח״ז ודו״ק.

תוס׳ ד״ה קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי׳, משמע דאפילו שלמים לאחר זריקה דשרי אף לזרים, בעי למימר דלא חייל איסור גיד כלל וכו׳ מדלא אשכחו דחיי׳ אלא במבכרת עכ״ל ומאד אני תמה למה המתינו בקושיתם זו עד הכא ולא הקשו כן מיד כשמתרץ הכא בוולדות קדשים עסקינן ובהדי הדדי אתו, והוו״ל להקשות למה לי בהדדי אתו דהא וולדות קדשים ע״כ שלמים הם וכמש״כ רש״י ז״ל, וא״כ לאחר זריקה דליכא איסור קדשים דנאכל לזרים למה לא יהי׳ גידם אסור, ומכש״כ דאחר שסתר תירוצו ומסיק דמ״מ איסור קדשים קדים דקשה מה בכך מ״מ הלא לאחר זריקה שפיר איכא איסור גיד. ולמה נטרו בקושייתם עד הכא, ובגוף קושיתם כתבנו בדיבור הקודם די״ל דהא דקאמר דאיסור גיד חיי׳ אמוקדשין היינו בין שחיטה לזריקה, דאי לא חיי׳ אז לאחר שחיטה שוב לא מצי חיי׳ לאחר זריקה דדומי׳ דשאר בהמות בעינן ולא צריכין לדוחק של התוס׳ דבעינן שיחול איסורי מחיים.

ועוד נלפע״ד לומר דהזריקה אינה מתרת אלא מה שראוי׳ לאכילה, דהרי תראה בעור העולה אי לאו קרא מפורש דלכהנים תהי׳ היתה קדושה לבדק הבית וא״כ גה״נ נמי אי נאמר דאחר הזריקה חל איסור גיד שוב אין הזריקה מתירתו לאכול ונשאר איסור מוקדשין על הגיד ודו״ק היטב.