ע״ב גמר׳ אחד מפני האנסין, לכאור׳ אינו מובן דאם הוא אנס ליקח בשר על כרחו של טבח בלי לשלמו, גם אם לא ישלח הישראל זה את הנכרי יעשה כן, ואולי י״ל דגם האנס רק מצד ההכרח עושה כן, ועלול הוא שאם יקבל דינר מן הישראל ליקח לו בשר שעד שמגיע לאיטליז יוציא את הדינר לצרכו כגון להשתכר, ומחמת פחד משלחו יקח הבשר בלי מעות. אלא דמפרש״י לא משמע כן שכתב שמעכבו את הדינר בידו. ואולי י״ל דניהו דהוא אנס ליקח מה שצריך לו בלי לשלם, אבל לבשר דלא צריך לי׳ לא הי׳ עולה בדעתו ליקח ולמכרו כדי להשיג מעות אלא הי׳ חומס סוחרים אחרים שיש להם סחורה הצריכה לו, ועתה שנשלח עם דינר לטבח הרי מחזיק כבר בדינר ונוטל הבשר בחמס ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אימא סיפא וכו׳ ואי במקום שמכריזין אי איתא דהוה טרפה אכרוזי הוה מכרזי עכ״ל הגמ׳ ורש״י ז״ל הוסיף על זה וז״ל: ״ומדלא אכרוז לאו טרפה היא ויאכל ומה בכך״ עכ״ל ועמדתי כשעה חדא משתומם על האי תוספת שנראה כולו מיותר רק כחוזר על מה שאמרו בגמ׳. ואין דרכו של רש״י ז״ל בכך לכתוב דברים שלא לצורך. ומה שנראה לפע״ד בפי׳ דברי רש״י ז״ל אלו הוא עפ״י מה שכתב הרשב״א ז״ל בשבועות דף י״ח, דאע״פ דלפרוש מאשתו עונה סמוך לוסתה אינה אלא איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, מ״מ אם אירע שבא עליה אז ופרסה נדה חייב חטאת על ביאה זו, ולא דמי לשאר רואה דם בשעת תשמיש דפטור, משום דאנוס הוא דמאי הוה לי׳ למיעבד, דהכא כיון דהי׳ מוזהר ועומד מן החכמים לפרוש והוא עבר על זה, אע״ג דרק איסור דרבנן עבר, אבל מ״מ לא מצי מתנצל דאנוס הוא, ועיין לעיל דף ו׳ ע״א וגם בפתיחה מה שהעלתי בזה דבכל הני אסורי דרבנן דאסרו משום דחששו שמא בהאי מעשה יעבור אדאורייתא ולא סמכו על רוב וחזקה, כמו שהזהירו על עונה סמוך לוסתה וכמו בדמאי שחששו על מיעוט ע״ה שאינם מעשרין, אין כאן איסור מוחלט דרבנן אלא ספק איסור תורה, דמכח האי סברת הרשב״א ז״ל, תו מה״ת אסור לסמוך ארוב או חזקה, דהוה כמו סכנתא דלא מהני רוב וחזקה מה״ת, והסביר הש״ש ז״ל הטעם משום דכיון דאם יארע שעבר הרי יהי׳ ניזוק משא״כ באיסור אף אי קמי׳ שמי׳ גלי׳ שעבר לית לן בה כי התורה התירו דאנוס הוא, אמור מעתה כל שהזהירו חכמים דתו לאו אנוס הוא ממילא אסור לו ליכנס, לספק זה דשמא יעבור עיי״ש באריכות בזה.

ועכ״פ לענינינו הכא לכאור׳ הי׳ מצינן לומר דלעולם במקום שמכריזין ולא הכריזו אבל מ״מ הרי מתרחש לפעמים דאירע טרפה ולא הכריזו מחמת איזה סיבה וכמו דמיירי במציעתא שאירע להם טרפה ולא הכריזו ניהו דלא בעי הלוקח מן הנכרי לחוש לזה ומצי סמך ארוב דכל שלא הכריזו מסתמא ליכא נו״ט במקולין, אבל האי משלח עכו״ם ליקח לו בשר דמוזהר שלא לשלוח משום דאנס הוא ומצי גוזל את הטבח, שוב אם יארע אונס דלא הכריזו ויהי׳ נכשל בבשר טרפה, לא מצי מתנצל אנוס הייתי ברשות התורה דאמרה מותר ליקח מן הנכרי במקום שמכריזין, כי נשיב לו אתה שלחת לאיטליז את העכו״ם שאסרו לך חכמים מפני האנסין, ממילא אין כאן טענות אונס מצדך ואל תתעקש לחלק בין אסרו חכמים מצד שלא סמכן על הרוב או שאסרו מצד אחר דזיל בתר טעמא, הכא והכא לאו אנוס הוא, משום דעשה שלא כדין ועבר אדברי חז״ל, והוה זאת כמו תחלתו בפשיעה וסופה באונס דפסקינן כמ״ד חייב בב״ק כ״א ע״ב עיי״ש, דהתם נמי הפשיעה הוה לענין קפיצה והוא לא קפץ אלא נפל באונס, מ״מ אמרינן אלו הי׳ משמרין, שלא יהיו הכלב והגדי בראש הגג, ממילא לא הי׳ באים לידי אונס נפילה, ולכן חייב, והכא דכוותי׳ אלו הי׳ נשמר מלשלוח עכו״ם למקולין ושלח ישראל הי׳ ניצל מאיסור, וע״י שפשע בשילוח זר ועבר אאזהרת חכמים, בא לידי אכילת נו״ט ולאו אנוס מקרי, ולכן לא די במה שאמר בגמ׳ אי איתא דהוה טרפה אכרוזי הוה מכריז דהכא דעבר לשלוח נכרי נגד אזהרת חכמים צריך לחוש שמא אירע אונס דלא הכריזו דאז נקרא אצלו מכשול ולא אונס משום דתחלת שילוחו בפשיעה היה, לכן צריך רש״י ז״ל להוסיף, דאפי׳ אירע כן דלא הכריזו אז אין לטבח רשאי למכור נו״ט לנכרי כדלעיל, וא״כ באמת לאו טרפה הוא וזה שהוסיף רש״י במתק לשונו הזהב על דברי הגמ׳, ומדלא אכריז לאו טרפה היא. ר״ל אפי׳ אירע דלא הכריזו באונס אבל האי בשר שלקח הנכרי גם אז לאו טרפה היא, ולא קאמר דליכא טרפה בעיר אלא דהאי שביד הנכרי בכוב״כ לאו טרפה היא ויאכל ומה בכך דבכהג״וו אף דפשע בשילוחו מ״מ לא צריך לחוש למיעוט דלא הכריזו דגם אז לאו טרפה היא, ודבר נאה ומתקבל היא לפרש דברי רש״י ז״ל שלולי זאת אין להם מקום ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אמר אביי תימא לאביי ורבא ור״א, ברישא היכי משדר לי׳ חתוכה וכו׳ וי״ל דלית להו להנך שינוי׳ אלא שינוי׳ קמא דאוקי במקום שמכריזין וחיתוך דעכו״ם מידע ידיע, ומתוך כך נתקשו להו על רש״י דפי׳ אמלתא דר״א דפליג תנא דמתני׳ אתנא דברייתא, דהרי ר״א נמי מצי לתרץ מתני׳ כשינוי׳ קמא דלעיל, דמיירי במקום שמכריזין עכת״ד דבריהם. ופירוש לדבריהם דבתרתי קמתמהו על רש״י ז״ל דלמה לא פי׳ גם אליבא דאביי ורבא איך קמתרצו סתירת המשנה והברייתא, ואי דנחות רש״י ז״ל דמצי מתרצו דמתני׳ במקום שמכריזין מיירי, א״כ גם לר׳ אשי מצינן למימר כן ולא נצטרך לומר דפליגו המשנה עם הברייתא. ולפע״ד נראה ליישב דלית לרש״י ז״ל דדוקא לר״א מוכרחין לומר דפליגו, ולא לאביי ורבא. דלכאור׳ קשה דניהו דרישא במקום שאין מכריזין, ולכן קאמר דאסור לישראל ומותר לנכרי מ״מ ליפלוג בדידי׳ ר״ל בנכרי גופא דבמקום שמכריזין גם לנכרי אסור חתוכה, ומדמפליג רק בין ישראל לנכרי ש״מ דלנכרי לעולם מותר. אלא דיש לתרץ דהרי זאת ממציעתא שמעינן דמיירי לאביי ורבא במקום שמכריזין אלא שאירע להם טרפות וקאמר דאסור למכור לנכרי נו״ט, ממילא נדע דבאותו מקום גם ירך חתוכה אסור לשלוח, דשמא ימכרנה לישראל, דהרי מהאי סיפא שמעינן דחיישינן אלפני דלפני, וכמש״כ הרשב״א וכאשר הסברנו לעיל בטעמא של דבר, ולכן לדידהו לא קשה ליפלוג וליתני בנכרי גופא דפעמים אסור לשלוח ירך חתוכה דזאת שמעינן מסיפא ולכן יותר קמ״ל דבמקום שאין מכריזין מותר, ולא חיישינן שמא יתננה לו בפני ישראל. אולם לר״א דכולה ברייתא במקום שאין מכריזין ומציעתא קאמר דאפ״ה אסור למכור בסתם לנכרי נו״ט דשמא הרואה העומד שם באיטליז דשם מתאספים הרבה לוקחי בשר, יטעה לומר דכשר הוא, דאל״כ הי׳ הטבח מטעהו כמש״כ רש״י ז״ל וברישא דליכא רואין לא חייש, וא״כ לדידי׳ קשה ליפלוג וליתני בנכרי גופא, דבמקום שמכריזין אסור דגם בלא רואין איכא למיחוש שמא יזדמן לו לוקח ישראל, וזאת לא נשמע ממציעתא דשאני שם באיטליז דשם איכא הרבה לוקחי בשר, משא״כ בשלוח מביתו לבית עכו״ם אולי לא חיישינן שהעכו״ם ילך ויבקש לו קונה, אלא ודאי דלית לי׳ לר״א דחתוכה דעכו״ם מידע ידיע, ולכן גם במקום שמכריזין באמת מותר לשלוח כי הישראל לא יקח ממנו כל זמן שלא ידע מי חתכו, וכאשר כתב הרשב״א ז״ל דבמסקנא אם ס״ל חתוכה דעכו״ם לא ידיע, אז לא חיישינן שיקחו ממנו, ולכן יפה קאמר התנא דברייתא דבכל מקום מותר לשלוח לנכרי וא״כ פליג אתנא דמתני׳ דחייש לשמא יתננה בפני ישראל אחר, והוא לא חייש במקום שאין לוקחי בשר מצוין כמש״כ רש״י ז״ל, ויש לדברנו אלו סמך גדול בלשון הברייתא, במה דקתני במציעתא ומפני ב׳ דברים וכו׳ ומלשון זה משמע דקאי לפרש הרישא דלולי זאת למה לא קתני ולא ימכור אדם טרפות לנכרי מפני שני דברים וכו׳ כמ״ש בסיפא ולא יאמר אדם לעכו״ם קח לי בדינר זה בשר מפני ב׳ דברים וכו׳ אבל לפי אוקימתא דר״א רצה לפרש הרישא, דהא דהתרתי לך לשלוח חתיכה לנכרי ולא חששתי לא מפני גניבת דעת ולא לשמא ימכרנה לישראל אחר, משום דהני שני חששות אינם אלא במוכר בשר טרפות ונבלות במקולין, דבנו״ט במקום כשרות אפי׳ בסתם איכא משום גניבת דעת, משא״כ בירך במקום שאין מכריזין ושלא במקולין דלא שכיח שהנכרי ימכרנה לישראל מה איכפת לי׳ במה שהיא מנוקרת, וכן משום שמא יחזור וימכרנה אינו אלא במקולין, ואם תקשה למה לא דקתני דינו בירך חתוכה ובמקולין דאז אסור מפני הני ב׳ טעמים לק״מ דהרי התנא מביא מה שאמרו חכמים, והם אמרו דבר זה במה שמצוי׳ ונו״ט מצוין, אבל ירך פרועה שלא ניקרו אותה לא שכיח, דסתמא דמלתא כל שפרעה, כדי לנקרה פרעה דהרי מה״ט רשאי לסמוך לאכלה בתורת מנוקרת כמש״כ הראב״ד ז״ל שהבאתי לעיל, ולאביי ורבא קאמר תחלה ומפני ב׳ דברים ולא ואל ימכור וכו׳ משום דלא מיירי כדלעיל במקום שאין מכריזין או שמכריזין והכריזו, אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו, אלא שאירע להם טרפה, ורצה לרמז זאת דהאי מציעתא לא מיירי כמו הרישא והסיפא לכן הקדים הטעם לדין לומר דהאי דין מיירי רק במקום דשייך גניבת דעת דהיינו שנעשה דבר בקום ועשה או בשב ואל תעשה שמביא לידי גניבת דעת והוא דוקא במקום שמכריזין ולא הכריזו, וכן שמא יחזור וימכרנה לישראל ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה אינהו דקמטעו אנפשייהו פי׳ בקו׳ וכו׳ לכך נראה דהתם בסתם יאסור משום דאין לאורח לאסוקי אדעתי׳ דמכורות לחנוני אבל הכא וכו׳ עכ״ל, ועל הא דמוכר לו בחזקת שחוטה לא השיבו התוס׳ כלום, והיינו טעמא משום דזה תלוי בהני אוקימתות דלעיל, דלאביי ורבא דמוקי האי דלא ימכור לו נו״ט במקום שמכריזין ולא הכריזו, ודאי גם בסתם איכא גניבת דעת דלא הוה לי׳ לאסוקי לנכרי שהיום אירע להם טרפות ולא הכריזו, אבל לר״א דמוקי גם האי דינא במקום שאין מכריזין ודאי מודו התוס׳ דצריך לאוקמי כשאומר לו בפירוש שהיא כשרה, וכמש״כ לעיל בשם ר״ת אלא דרש״י ז״ל שכתב דהתם במוכר לו בחזקת שהיא כשרה שלא אליבא דר״א כתב כן, דלדידי׳ אפילו בסתם נמי איכא גניבת דעת ודו״ק.

ודע דלאביי ורבא דמציעתא מיירי במקום שמכריזין ולא הכריזו, אלא שאירע להם טרפה, הא דקאמר שמא יחזור וימכרנה לישראל ולא קאמר שמא שלח ישראל את הנכרי ליקח לו בשר משום דלהא לא צריך לחוש, דהרי אסור לשלוח נכרי לאיטליז גם במקום שמכריזין ולא הכריזו מפני טעם אנסין ודו״ק.