דף צ״ו ע״א תוס׳ ד״ה ולא מהדרינן בטב״ע תימא דשאני התם דחשדינן לי׳ דלמא משקר דהא לצורבא מרבנן מהדרינן בטב״ע. והנראה לפע״ד בזה דהנה חד מן חברייא הקשה לי קושי׳ עצומה דהא שפיר מצינן להחזיר בטב״ע גם לעם הארץ דחשוד לשקר ע״י שמניחים לפנינו כמה מן כלים כאלו, ואנו מסמנים אותם ואם הוא יכיר את האבדה בין כמה שאר כלים הדומים ע״כ טב״ע אית לי׳ בי׳. ולא מצאתי מענה לתרץ קושי׳ זו אלא בשנאמר, דאפשר כסומא בארובה פגע בזה ואין לומר דאיכא רובא נגד האי ואיך מסתייע דפגע בזה דהרי הוה קבוע וכמע״מ דמי, ואין כאן הוכחה, אלא דעדיין איכא הוכחה דאיך לא חש לעצמו שמא לא יפגע באבדה, ונמצא הוחזק לרמאי, אלא דזה אינו דהרי אפשר לטעות בטב״ע דהרי טב״ע כל דהו קאמר, דבהני כלים דמיירי התם שדומים ממש אחד לחבירו א״א מסתמא אלא טב״ע כל דהו (ופלא על התוס׳ שכתבו דהתם בטב״ע גמור דוקא מהדרינן דזה ליתא) וכיון דבקל אפשר לטעות לא הוחזק לרמאי וזה שקאמר דמהא דלא מהדרינן לע״ה אבדה בטב״ע ועל אופן הנ״ל, מזה מוכח דבטב״ע כל דהו עכ״פ יש לטעות, וא״כ גרע מסימנים דניהו דגם בסימנים בינונים איכא דמתרמי סימן כסימן, אבל הכא בטב״ע איכא עוד ריעותא דרצונו שיחזירו לו אבדתו אטעתי׳ להכירה בדמיון שוא, ולא משום שרוצה לשקר שאינו חשוד כיון דהוא ת״ח אלא משום דהרצון מקור השכל כידוע ודו״ק.

תוס׳ ד״ה פלני׳ דהאי סימנא והאי קטל נפשא לא קטלינן לי׳ וא״ת והלא משיאין אשה עפ״י סימנים וכו׳ ועיין באחרונים שמיישבים קושי׳ התוס׳ דכל דבר שהוחזק ע״י סימנים או ע״י אחד, שפיר סוקלין ושורפין עליה, ועיין בזה באריכות ביריעות שלמה בבית יד שלו וגם אני הארכתי במקומו בענין זה בתכלית האריכות.

ועיקר החילוק הוא דבמקום דהמיעוט אומר דלא נעשה מעשה כלל, כמו הכא דסימנים אינם אלא כרוב דהרי המיעוט מתרמי סימן כסימן, לא נהרוג על הרוב, משא״כ אם המעשה נעשה בטח אלא דמצד אחר אנו רוצים לפטרו דילמא טרפה הרוג, או דלמא לאו א״א היא, כל שע״פ הרוב הוא כשר והיא א״א הרי הוא נכנס לעבור על איסור שענשו מיתה ולא מצי טעון דילמא האי גברא או אתתא מן המיעוט ודו״ק.

משנה הנוטל גה״נ צריך שיטול את כולו ר״י אומר כדי לקיים בו מצות נטילה, ופרש״י ז״ל דהוא פלוגתת ר״מ ור״י בברייתא דלעיל צ״ב ע״ב דרמ״א גה״נ מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו ור״י אמר גממו עם השופי וא״כ פליגו בעומק אם צריך לחטט או שדי במה שלמעלה וכאשר משמע נמי מלשון הגמ׳ דאמר שמואל לבר פיולי דהוה גאים לי׳, חות בי׳ טפי, אבל באורך הגיד לא פליגו, ושניהם מצי סברי דלא אסרה תורה אלא מה שעל הכף כשמואל בגמ׳ או שניהם מצי סברי דבעינן כולו באורך הגיד, וניהו דבברייתא לקמן פליג ר״י עם ת״ק באכלו ואין בו כזית, ומפרש פלוגתתם בהא דשמואל דלרבנן ס״ל דלא אסרה תורה אלא מה שעל הכף, ולר״י אסרה תורה דכולה ירך רבינו הקדוש כפי הנראה לא ידע מפלוגתא זו, דהרי לא הביא דברי ר״י שיחלוק על הא דאכלו ואין בו כזית, ואדרבה מדהביא בדאכל מזה כזית ומזה כזית דפליג ר״י ואומר אינו סופג אלא הארבעים, ובמציעתא באכלו ואין בו כזית סתם דחייב, הרי מבואר דזאת ד״ה הוא. ולא עוד אלא דאיך נאמר דרבינו הקדוש מביא פלוגתת ר״מ ור״י בחטיטה דרבנן, והשמיט פלוגתתם בעיקר דאורייתא אי דוקא מה שעל הכף או דכולה ירך, ועיין בפוסקים דאיכא מבוכה גדולה בזה, ולפי הפסק פסקינן כשמואל ופסקינן דבעי חטיטה כר״מ, נגד הכלל דר״מ ור״י הלכה כר״י. ובאמת לשון ר״י כדי לקיים בו מצות נטילה קשה מאד להולמו, לא לבד מה שנתעוררו הר״ן והרשב״א ז״ל דלא נתן לנו שיעור במה שאמר כדי מצות נטילה, אלא דהאי מצות נטילה מה היא, וכי יש מצוה בניקור גיד וחלב עד דקרא לי׳ מצוה. ומה שנראה לפע״ד בזה דר״י לשיטתי׳ דס״ל לבני יעקב נאסר, והיינו דיעקב ובניו נהגו בו איסור כדי לעשות זכר להמאורע, ומה״ט ס״ל נמי דאינו נוהג אלא באחת כמעשה שהי׳, ועיין לעיל בריש פרקן מה שכתבתי בזה והבאתי דעת חכמי המדרש וכן הוא בזוה״ק דלכ״ע לא נגע המלאך אלא באחת וכפשטת הקרא דנגע בכף ירך יעקב ותקע כף ירכו הרי לפי דעת ר״י אין בעצם הגיד שום איסור המזיק באכילתו דמ״ש גיד ימין לשמאל, אלא דמשום זכר נאסר, וא״כ עיקר הזכר הוא בנטילתו שהוא מעשה בפועל, כי רק הפעולה מעורר המחשבה ולא המניעה וכדדרשינן זכור את יום השבת לקדשו ביין או עכ״פ בפה, ולכן קרי לי׳ מצות נטילה, דעיקר הלאו נאמר רק כדי שינטל הגיד, וע״י מעשה הניקור נזכר אותו המאורע וניהו דודאי לאו מקרי ללקות על אכילתו, מ״מ הלאו נאמר כדי לקיים בו מצות נטילה, ולכן כל המוסיף בנטילה גורע דדומי׳ דמעשה בעינן גיד אחת ולא שתים, ולכן גם החטיטה עם שמנו הרי הוא מגרע הזכר, וזאת שמעינן מהא דאמר כדי מצות נטילה, אבל ר״מ דס״ל נוהג בשתים משום דלישראל נאמר האי לאו ככל לאוין שבתורה, ואע״פ שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם אסרה התורה גה״נ אין בשביל זה עיקר טעם התורה לעשות זכר להאי מאורע, דהרי כמו כן כתיב בשבת כדי לזכור יצי״מ וכן בתפילין ועוד, הכי נאמר דאין בכל אלו המצות שורש וטעם רק לעשות זכר ליצי״מ, ולכן סברו חכמים דנוהג בשני הירכות ויש ג״כ מקום להחמיר בחטיטה וישראל קדושים נהגו איסור בשמנו, וכל זאת רק למ״ד בסיני נאמר, וכיון דאנן כרבנן דר״י דבסוף פרקן ס״ל, דבסיני נאמר לכן נדחה ר״י מהלכה גם בהא דאינו נוהג אלא באחת, וגם בפלוגתת חטיטה כנלפע״נ לפי חומר הענין ואם שגיתי ד׳ הטוב יכפר ודו״ק.

ודע דיש להעיר עוד דלמה השמיט רבינו הקדוש מכל וכל הא דשמנו של גיד דהוא מנהג ישראל קדושים, כי במה דקתני צריך שיטול את כולו ודאי דליכא להכניס גם שמנו ואדרב׳ בריש פרקן קתני בפירוש וחלבו מותר ומפרש ר״י א״ש לעיל דעל שמנו קאי, ומותר לד״ה, ולעיל כתבנו לדעת הרשב״א ז״ל דשמנו של גיד משום לתא דחלב החמירו על עצמם, י״ל דמרומז מנהג זה בשמא שקראו חלב, אבל הלא הרשב״א ז״ל יחיד בדבר זה, ובתוס׳ וכן ברמב״ם מבואר דמשום לתא דגיד נאסר. והיתכן שישתוק מאיסור זה הנוהג בכל מקום ובכל יום והתוס׳ לעיל צ״ב ע״ב ד״ה גוממו עם השופי, כתבו דמה שנהגו לאסור שומן הגיד הוא כמו חומרא דר״ז דבנות ישראל דהחמירו על עצמן לישב ז״ל על טיפת דם כחרדל דאמרו בנדה ס״ו ע״א, דהיכא דאחמור אחמור, לפע״ד נראה דמנהג של שמנו של גיד דקאמר עליו ישראל קדושים נהגו בו איסור, מנהג קדמון מאד הי׳, ונתפשט בכל האומה דלולי זאת לא הי׳ קורא עליו ישראל קדושים נהגו בו איסור, והרמב״ם ז״ל ריש פ״ח כולל חלבו וקנוקנות וכתב עליהם שהם מד״ס, ותנא דמשנתינו הזכיר הקנוקנות במה דקתני משום ר״מ דצריך ליטול את כולו, והשמיט החלב שעל הגיד, ופלא על הרמב״ם ז״ל דגם הוא הגם שהזכיר החלב בריש הפרק אבל בהלכה ז׳ שהביא האי דינא דמשנתינו כתב וז״ל: הנוטל גה״נ צריך לחטט אחריו עד שלא ישאיר ממנו כלום עכ״ל, והשמיט דחותך שמנו מעיקרו דקתני בבריית׳. ועל השמטת רבינו הקדוש נראה לפע״ד.

דהנה ק״ז בעהחת״ס ז״ל ביו״ד תשו׳ ק״ז כתב ע״ד חלב שחלבו עכו״ם אם נניח דהלכה כרדב״ז דבאין דבר טמא מצוי אין איסור, הרי אנו קבלנו עלינו לאסור בכל מקום, והרי הוא דאורייתא ככל קבלה של פרישות ומצד נדר עיי״ש.

ואם כדבריו כן הוא הי׳ מקום לומר דהתנא דמשנתנו לא כללו עם הקנוקנות מה״ט גופא, דהני דרבנן בעלמא אבל מנהג ישראל קדושים הוה כדאורייתא, והשאירו על המנהג, ולא עוד אלא דקתני בפירוש וחלבו מותר לידע, דרק מצד מנהגא אית בי׳, וממילא דחמור מן קנוקנות דאינם אלא מדרבנן, אלא דבגוף דברי החת״ס אני נבוך מאד כי הלא בעצמו כתב שם דניהו דלכל מילי קיל כשאר איסור דרבנן היינו משום דכך קבלו שיהי׳ אסור עליהם כקולי אסורי דרבנן, אבל לעבור ע״ז, הרי הוא עובר על נדר דאורייתא עכ״ל, ולדעת קדשו לחולה מאכילין גיד החיצון והקנוקנות טרם שמאכילין לו שמנו של גיד דהוא חמור מאיסורי דרבנן, אולם במחכ״ת של ק״ז זצ״ל דבר זה ליתא, כי כמו שאזיל ומודה דלכל מילי ודאי כדרבנן יחשב, כי כך קבלו על עצמם שלא יהי׳ יותר חמור מגזירת חכמים, ה״ה לענין לעבור נמי קבלו שלא יהי׳ חמור העובר על מנהג קדושים, מעובר אגזירת חכמים, ומנא אמינא לך דהכי הוא, דהנה הרמב״ם ז״ל בריש פ״ד מהלכ׳ שבועות כתב דהנשבע שלא לאכול היום ואכל פחות מכזית הרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבלות וטרפות וכיוצא בו, והמל״מ שם חקר ממ״נ אי כוונת הנשבע הי׳ גם על חצי שיעור הרי הוא לוקה, וכמפרש חצי שיעור, ואי כוונתו רק על סתם אכילה שהוא בכזית יהי׳ חצי שיעור היתר גמור, והביא שם דעת הר״ן ז״ל שבאמת הי׳ סובר כן דבשבועה ונדר חצי שיעור מותר לגמרי, אלא דחזר בו והסכים לדעת הרמב״ם ז״ל וטעמא דהא מלתא דדעת הנשבע והנודר שיהי׳ איסור לא פחות ולא יותר מאיסורי התורה הרי לך דלענין לעבור על השבועה יש ג״כ מציאות שיהי׳ רק איסור בעלמא דרבנן, או איסור תורה בלא מלקות כשאר חצי שיעור באיסורי תורה, וא״כ ה״ה כל מנהג שקבלו העם על עצמם ג״כ לא רצו להיות חמור מגזירות ותקנות חכמים גם לענין לעבור על המנהג וזה ברור. ומה״ט הקיל הרמב״ם ז״ל בשמנו של גה״נ לענין קרבן פסח שפסק בפ״י הי״א מהלכ׳ ק״פ שצולה הפסח כולו בלי להוציא גה״נ וכתב שם הכ״מ דניהו דמודה דחוטין וקרומות האסורים אפי׳ מדרבנן צריך להסירו ושלא לאכלן אבל שמנו של גיד שאינו אלא מנהג קדשים בפסח לא נהגו עיי״ש, ולפי דברי החת״ס ז״ל אדרבה שמנו של גיד הי׳ חמור משאר קרומות וגידין שאסורים רק מדרבנן אלא ודאי כמש״כ דהקבלה הי׳ שלא יהי׳ חמור משאר איסורי דרבנן וזה ברור לפע״ד ולכן הא דלא הזכיר התנא במשנתינו מנהג דשמנו של גיד לאסרו אין לנו מנוס אחר מלומר דניהו דפסק כר״מ לענין חטיטה שהוא מדרבנן אבל לענין שמנו שאינו אלא לר״מ מנהג קדושים ור״י חולק וכדמשמע מלשון הגמ׳ דלעיל, דקאמר והא בשמנו של גיד מיפלג פליגו, ורק לר״מ אסור משום מנהג, ובזה לא רצה רבינו הקדוש לסתום כר״מ, והניח הדבר על המנהג בלי לקבוע הלכה במשנה בדבר זה, מה״ט גם הרמב״ם ז״ל לא כתב בפירוש שצריך להסיר שמנו של גיד רק בריש הפרק כנ״ל ודו״ק.

תוס׳ ד״ה מ״ט דרבנן בריה היא וא״ת ומ״ש וכו׳ וי״ל דהיינו טעמא דהני דכי אמר רחמנא לא תאכלו גיד עוף טמא ואבמה״ח, כאלו פירש בין גדול ובין קטן וכו׳ ויפה מפרש הראש יוסף ז״ל כוונת התוס׳ דגה״נ ועוף טמא דוקא שלם מקרי ולא חסרים וממילא דחייב גם אקטן כל שהוא שלם, ואם אינו שלם בעינן כזית דוקא משום דכתיב אכילה, ולדעת התוס׳ דלקמן בדיבור שאח״ז בכל הני לאווי דשרצים דלא כתיב אכילה באמת אינו לוקה אלא כשאוכלן שלמים, אלא דבזה הרמב״ם ז״ל פליג עליהם שהרי כתב בפ״ב הי״ב ממ״א האוכל כזית משרץ המים לוקה מה״ת שנ׳ אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ וכו׳, וכן בנבראים באשפות ובגופי הנבלות האוכל מהן כזית לוקה שנ׳ ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ וכו׳, הרי דמפורש אומר דלוקה על כזית מהם אע״ג דלא כתיב בהני לאווין לשון אכילה אלא דמ״מ לא פליג על טעם התוס׳ בברי׳ דלוקה בשלם גם פחות מכזית, משום דשרץ ורומש על הארץ שלם משמע, אלא דסובר דלא מסתבר כלל לומר דבשביל דאתא רחמנא להחמיר לחייב על בריה שלמה גם בפחות מכזית דנצמח מזה קולא, דיפטור באוכל כזית מבשרם נגד הני טמאים דכתיבי בי׳ מבשרם לא תאכלו, והרמב״ם והתוס׳ אזלו בזה לשיטתם, דהתוס׳ סברו דאיכא בשרצים כמה מלקיות, לכן שפיר כתבו באוכל כזית מהם לוקה רק אלאוי דאכילה, ולא אלאוי דלא כתיב בהו אכילה, דהני לאוין הנוספות אפשר דדוקא אשלמים קפיד רחמנא אבל הרמב״ם ז״ל דס״ל דליכא רק חד לאו וחד מלקות, ורק בהצטרפות הענינים לוקה ג׳ ד׳ ה׳ וגם שש כמבואר שם בסוף הפרק, לכן לא מסתבר לי׳ לומר דבשרן דאית בי׳ רק חד מלקות, דלא ילקה על כזית ממנו משום דאחמור רחמנא עלי׳ באוכל שלם גם בפחות מכזית הא חדא, ועוד דהרמב״ם הלא פסק כר״ש דדורש טעמא דקרא, סובר דטעם החיוב של בריה הוא מטעם חשיבות, וא״כ באוכל כזית דלא בעינן חשיבות למה יפטור וכאשר אבאר.

דהנה לפי דעת התוס׳ הא דחייב בברי׳ אכ״ש גזה״כ בלי טעם הוא ולכן ס״ל דבין לחומרא ובין לקולא אמרי׳ דהתורה קפיד דוקא אברי׳ שלמה אם לא במקום דכתיב ביה נמי אכילה, דאתא לחייב נמי אכזית ממנו, ולפי שיטתם הביאו ראי׳ לדבריהם מגמ׳ שבועות כ״א ע״ב דקאמר מפרש נמי כברי׳ דמי דסברו דמפרש כברי׳, וברי׳ כמפרש ר״ל דמשום דמפורש בקרא שרץ שלם, לכן אף באין בו כזית חייב, ה״ה במפרש בשבועה. ותמה תמה אקרא הלא פי׳ רש״י ז״ל שם דמשום חשיבות קאמר דמפרש דומה לברי׳ דע״י שמפרש כ״ש אחשבי׳ הוא פירוש מוכרח שם, דהלא תחלה פריך על הא דאמרו רבנן היאך מצינן באוכל כ״ש שהוא חייב, והרי נמלה ומשני בריה שאני, ואח״כ פריך והרי מפרש, ומתרץ מפרש נמי כברי׳ דמי, ועתה לפי פי׳ התוס׳ דברי׳ נמי כמפרש, הדרה קושי׳ ראשונה לדוכתי׳ והרי נמלה, ומה מתרץ ברי׳ שאני, היינו דמפורש בתורה לחייב, הרי אותה אתה מבקש לידע אם מצינן באיזה איסור שחייב בכ״ש, והרי מצא מפורש בתורה לחייב אנמלה דע״כ מה דמפורש בתורה אין זה טעם לאסור, וא״כ ע״כ מה דהשיב ברי׳ שאני הוא טעם על התורה, למה אסרה נמלה שהוא כ״ש משום דהוא ברי׳ ואין לו דין כ״ש מחמת חשיבתו, וא״כ כי מתרץ על והרי מפרש דמפרש נמי כברי׳ דמי, הפי׳ כמו שפי׳ רש״י ז״ל דע״י שאוסר על עצמו כ״ש אחשבי׳ לאכילה, ובלא״ה ע״כ לר״ע דדורש טעמא דקרא כתלמודי׳ ר״ש כמבואר בגיטין סוף פרק השולח, טעמא דנמלה הוא משום דברי׳ חשובה וממילא דליתא מה שכתבו התוס׳ דשרץ וגיד בין קטן ובין גדול משמע אשר מזה נצמח דאפילו גדול בעינן כולו מצד גזה״כ וכאשר הראיתיך דהרמב״ם בפירוש פסק להיפך, אבל הילפותא דחייב אברי׳ כ״ש הוא מלאו דרמשים דהמה כולם קטנים פחותים מכזית, וכאשר כתב רש״י ז״ל במכו׳ ט״ז ע״ב דרומש על הארץ על הני הקטנים קאי, ולא מסתבר כלל דשאמרה התורה דאל תשקצו בכל הרמש הרומש על הארץ, דכוונתה על הרבה רמשים ביחד, ומזה נדע דברי׳ שלמה חשובה ככזית, אם הוא דומה לנמלה בכל פרטיה, וזאת אפי׳ למ״ד דלא דרש טעמא דקרא, דכאן חידוש הוה נגד כל איסורי תורה דבעינן כזית, ומהיכי תיתי נימא דרמשים יצאו מזה מכלל שאר איסורי התורה, אם יש טעם מספיק לפנינו דברי׳ חשובה גם בפחות מכשיעור. וכפי הנראה גם התוס׳ לא נכנסו בכל האי דוחק אם לא משום האי שקיל וטרי׳ דכאן דמשמע מני׳ דלשון אכילה מבטל חשיבות הבריה, וכלקמן בדיבור שאח״ז אבל הרמב״ם ז״ל לא שת ליבו להאי שקיל וטרי׳ דלא אתמר אלא לרווחא דמלתא לפרש פלוגתת ר״י ורבנן על צד הרחוק דפליגו בדשמואל, והנה היה המקום איתי׳ להשוות על דרך פלפול האי שקיל וטרי׳ עם דעת הרמב״ם ז״ל, אלא דהוא טרחא דלא צריך, ומי שמכיר דרכו של רבינו הרמב״ם ז״ל דפסק תמיד כפי עיקר הסוגי׳ שנשנית במקומה, ולא חייש על מה שאיתמר במ״א שלא במקומו נגד זה, וכאן אין עיקר עסקו לפרש דיני בריה, אלא קאי אמימרא דשמואל לומר דבפלוגתא שנה, ובפרט שהרמב״ם ז״ל בלא״ה פסק בפ״ד באכל צפור טהורה בחיה בכ״ש ממש, ומשום נבלה עיי״ש, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן בסוגי׳ שם ודו״ק.

בסה״ד וא״ת ור״ש דחשיב חטה ברי׳ היאך תרומה עולה בק״א וכו׳ אכתי ערלה וכלאי הכרם לא לבטלו עכ״ל, הקשה לי תלמידי הרב הגדול מהו״ר אברהם משה נ״י והא ערלה וכלאי הכרם דעומדים לשרפה וכתותי מיכתת שיעורייהו לא שייך בהו חשיבו׳ ברי׳ ומה קשי׳ להו ואמרתי לו דלא קשה מידי דע״י ביטול תו לא עומד לשרוף, והוה שפיר חשיב וכמו שכתבו התוס׳ לקמן ק׳ ע״א לענין חתיכה הראוי׳ להתכבד, דכל שראוי׳ להתכבד אחר הביטול אע״פ שהי׳ אסורה בהנאה מתחלה אינה בטלה, וה״ה לענין ברי׳ ודו״ק.