ע״ב גמר׳ והאי כף מבעי לי׳ למעוטי עוף דלית לי׳ כף, תרי כף כתיבי. ועיין לעיל צ״ב ע״ב בבעי דר״י מה שכתבתי בזה, אבל עדיין לא נח דעתי כי איך נאמר דקרא דאשר על כף הירך למיעוטי עוף כתיב, דתמורת זאת היה מצי לכתוב בפירוש את גה״נ של בהמה, וא״כ פשיטא דיותר מסתבר לדרשו דאתא לציין עד כמה לא נאכל הגיד וקאמר אשר על כף הירך והוא הפירוש הפשוט, וממילא שמעינן דקאי אבהמה וחיה ולא אעוף שאין לו כף, צ״ל דלרווחא דמלתא מתרץ לו דתרי כף כתיבי, אבל אה״נ דבלא״ה לק״מ דנוקי כל הקרא למיעוטי עוף, במקום שיש פירוש מרווח בקרא ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ור״י אכילה כתיבה בי׳ באמצע הדיבור, וי״ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ, אלא שיש לאו דשרץ דלא כתיב בהו אכילה כגון אל תשקצו. עכ״ל. כבר כתבנו לעיל דהרמב״ם ז״ל בפירוש כתב דמשום לאו דאל תשקצו לקי אכזית דשרץ המים, ורק חד לאו אית בהו, ומתרץ קושי׳ התוס׳ לפי שיטתו דרק בהצטרפות ענינים שונים אפשר ללקות כמה פעמים עיי״ש, וצ״ל אף דלא כתיב אכילה סתמא כמפרש דאל תשקצו באכילה קאמר, ואע״פ דפסחים דף כ״ה ע״א קאמר נפ״מ לענין שלא כדרך הנאתן דאסור בלאוי דלא כתיב בהו אכילה האי להחמיר הוא, אבל להקל ולומר דלא מחייב אכזית עד דאכל לכולי לא, וכמש״כ למעלה ודו״ק.

משנה ירך שנתבשלה בה גה״נ וכו׳ כיצד משערין אותה כבשר בלפת, הנה הרמב״ם ז״ל בפיה״מ מפרש דר״ל שיטעום בחיך טעם הגיד בירך כמו שימצא אדם טעם הבשר בלפת, והוסיף עוד לפי שהבשר נותן טעם בלפת יותר מבשאר צמחים והאי תוספת דברים הוא, מפני מה שאמר ר״ה לקמן כבשר בראשי לפתות הרי דיש חילוק בין הצמחים לענין קליטת טעם בשר שנתבשל בתוכם, אלא דלפ״ז עיקר פירושו פלא והפלא, דלפי פירושו דבעינן שירגיש ממש טעם הגיד, אז האי שיעור כבשר בלפת היינו על חוזק הטעם קאי והוא לקולא, דלא סגי בהרגשת טעם כל דהו, אלא כטעם הנרגש מן הבשר בלפת אשר זה בעצמו כמעט מן הנמנע, מפני שהגיד עכ״פ לכ״ע בעצמו טעמא קלישתא, וכמה מן הגיד בעי כדי שיהי׳ האי טעמא קלישתא נרגש בבשר, ואע״פ דלפי סברת הרמב״ם טעמו חלוק מטעם הבשר, אבל מ״מ קרובים הטעמים כמו כבד ולב ובשר דמבואר בב״י סי׳ צ״ח דנידונים כאינם מינים, דחלוקים בטעמם, אבל מ״מ טעמים קרובים הם, ואם יבושל בשר וכבד ולב קשה להרגיש בבשר טעם הכבד והלב, ולהיפך טעם לב וכבד בבשר כידוע לכל, ואיך אפשר שירגיש בירך טעם הגיד בחוזק טעם כמו בשר בלפת, אפי׳ אם לא נאמר דכולה ירך קאמר, ולא די לן בזה אלא שמוסיף הרמב״ם ז״ל דנקט התנא לפת משום דבו נרגש טעם הבשר יותר מבשאר צמחים, וא״כ הוא עוד תוספת קולא, דבעינן שיטעום בחיך את הגיד בירך חזק כ״כ כמו שמרגיש הבשר בלפת וא״כ הוא לא יאסר לעולם ומנין לתנא קולא זו דלא סגי בטעם הנרגש סתם, בין אי טעם כעיקר דאורייתא ובין דרבנן, ותדע דהרי בע״ז שנשנית קודם חולין, קתני שם במשנה דף ס״ז ע״ב ג״כ בנותן טעם, ביין שנפל על תאנים ושם לא קתני האי כיצד משערין, הרי דלא בעינן ע״ז שום שיעור דכל שנרגש טעמו בחיך לידע ולהבחין שיש כאן תערובות יין, אסור משום טעם כעיקר ואם כן ה״ה הכא אם ירגיש טעם הגיד בבשר אסור, ואי דמאן טעם לי׳, הלא ר״י אמר לן לקמן דטעם לי׳ קפילא ארמאי. עוד קשה לי לפי׳ הרמב״ם ז״ל מה יענה להני בנ״ט דקתני בסיפא, גבי גיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות, דהתם ע״כ ליכא לפרש שירגיש בחיך דהרי מין במינו ממש הוא, ולפירושו א״א לפרש דבמ״ב שיערוהו בששים כמו שכתב רש״י ז״ל, דהאי גזרה תערובות מינו אטו אינו מינו דלבעי ס׳ כאשר אמר רבא לקמן ע״כ לא הי׳ בזמן המשנה לפירוש הרמב״ם ז״ל דכבשר בלפת היינו הרגשת הטעם ממש, דהרי כל תערובות הי׳ נידון בפ״ע, ולא שיעור מסוים לכולם, וגיד בבשר אולי אפי׳ עשר פעמים בשר הי׳ סגי, כדי שלא ירגיש טעם חזק של גיד כמו הבשר בלפת, וא״כ במב״ב שאינו נרגש גם בחד בתרי, אין כאן מקום לגזור ואיזה שיעור יעשו למב״מ, לכן פירושו ז״ל בעיני כספר החתום וד׳ יאיר עיני.

ועתה נחזה איך מתפרש האי משנה לדעת רש״י ז״ל. הנה רש״י ז״ל סובר דטעם הגיד והבשר שווין, ואפילו אין שווין ממש מ״מ להרגיש טעם גיד בבשר אפילו למ״ד יבגבנ״ט הוא דבר רחוק וכמש״כ למעלה, ומי הוא זה שיבחין בבשר הירך אם נתבשל בגידה או בלא גידה. ומכש״כ בשמנו של גיד דודאי חד טעמא אית לי׳ עם הבשר, וא״כ מעיקר דין תורה הרי זורק את הגיד ואוכל את הירך דחד בתרי בטל, וזאת אפילו למ״ד מב״מ לא בטל, דהרי שוה בשמא בעינן וגיד עם בשר אינו שוה בשמא וגם לא בטעמה, ומ״מ קתני בנ״ט וע״כ מדרבנן הוא וצריכין לחקור חדא מפני מה גזרו להצריך יותר מרוב, ומה בין תערובות יבש ביבש דהניחו על דין תורה להיבטל ברובא, וכאשר פריך לקמן על גיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות דליבטל ברובא, ובלח בלח ניחא לי׳ דבעינן בנ״ט, ושנית היאך משערין האי בנ״ט בגיד עם הירך, דא״א לעמוד על טעמו, אלא דע״ז קאמר התנא כיצד משערין אותה כבשר בלפת. ופירש״י ז״ל דרואין כאלו הירך לפת והגיד בשר ושיעור זה הללמ״ס כשאר שיעורי התורה, וכאן הבן שואל חדא דהלא רש״י ז״ל פסק בסוגי׳ דזרוע בשלה לקמן דטעם כעיקר לאו דאורייתא, וכל הדרשות בזה אינן אלא אסמכתא בעלמא, ואיך בא הללמ״ס לשער הטעם דבלא״ה אינו אסור מה״ת, ולא עוד אלא דכל שלא נרגש הטעם בזה התערובות שאנו דנין עליה, מה איכפת לי שאלו הי׳ בשר בלפת כעין זה הי׳ נותן טעם הלא אנן טעמא בעינן וחיך אוכל יטעם.

אבל דע כי כפי אשר תראה לפנינו בביאורנו בשיטת רש״י ז״ל הוא, דטעם הנרגש עד איזה שיעור, הוא אסור מה״ת, דילפותא דזרוע בשלה ילפותא גמורה הוה, ורק הטעם שלמעלה מאותו השיעור והוא טעם קלוש, אינו מה״ת רק מדרבנן אסור, והילפותא ע״ז מנזיר או מגיעולי כותים המה אסמכתות וכן ביאר הגאון בעל כנפי יונה בספרו הנעים על יו״ד בסימן צ״ח עיי״ש באריכות, ועיין עוד לקמן מזה, ועכ״פ גם לדעת רש״י ז״ל טעם גמור של איסור אסור מה״ת, וע״ז אתא ההלכה כדי להגביל איזה טעם אסור ואיזה מותר והגבילה זאת באמרם בבשר בלפת, ולא כמו שפירוש הרמב״ם ז״ל שאם נרגש בחיך כמו שנרגש הבשר שדרכו ליתן כדי להטעם הלפת, אלא הוא שיעור על כמות האיסור וההיתר ור״ל שיהי׳ האיסור בכמות נגד ההיתר כמו שדרך ליתן בשר בתוך הלפת, ואע״פ שבזה עדיין אין כאן שיעור מצומצם כי לאו כל אדם שוה בזה ויש חילוק בין עשיר לעני ובין בשר לבשר כידוע ומה שכתבו התוס׳ דכבשר בלפת הוא שוה עם שיעור ששים קשה לשמוע מכמה טעמים, אולם כפי הנראה האי שיעור ששים לא הי׳ מוסכם אצלם עד סוף ההוראה שבתלמוד וכאשר תראה לקמן בביאורנו ולכן קתני עיקר השיעור של ההלכה שהוא כבשר בלפת ומהא גופא דקתני כבשר בלפת שיעור שאינו מצומצם ידע רש״י ז״ל דע״כ הלכה היתה בידם, דשיעורי חכמים לעולם מצומצמות כפי האפשרי, דעל זה אמרו במנחות ק״ג ע״ב כל מדת חכמים כך הוא מ״ס חסר קורטוב אינו טובל בו וכו׳ ואי שיעור זה חכמים אמרוה ומדרבנן בעינן כך, ודאי לא היו תולין זאת בכבשר בלפת, שעדיין צריכין אנו לידע וכמה הוא וזה כתב רש״י ז״ל על גיד שנתבשלה בין הגידין דלקמן מפרש דנ״ט במב״מ שיערוהו בששים, ולא כתב כן למעלה בכבשר בלפת. וגם כאן לא פירש כן על בנ״ט אלא בד״ה כולן אסורות משום דבאמת בזמן המשנה עדיין לא הי׳ מוסכם אצלם דשיעור בשר בלפת כמה הוא, ולכן לא הזכיר התנא שיעור מצומצם, וממילא דבמב״מ דמשום לא פלוג נמי בעינן ביטול כמו אינו מינו, נמי כל או״א הי׳ משער כפי השערתו דבשר בלפת, ולכן במשנה דקתני גיד בגידין בנ״ט, ודאי ג״כ אשיעורא דבשר בלפת קסמך, דאל״כ גם כאן הוול״ל כיצד משערין, ומ״מ כתב רש״י ז״ל דלקמן בגמ׳ מפרשינן דבמב״מ שיעורא בששים, לא שכוונת התנא בטח הי׳ על ששים דזה ע״כ אינו, דאי לרבינו הקדוש הי׳ מוסכם שיעור זה דששים, לא הי׳ קתני כבשר בלפת, כי לפרש אתא ולא לסתום, אלא דרש״י ז״ל כתב כן לפרש הסכמת אמוראי בתראי, דששים סגי בכל האיסורים, אבל בזמן המשנה כי היכי דבאינו מינו הי׳ משער כאו״א כבשר בלפת לפי השערתו כן הי׳ במב״מ, והטעם דהחמירו גם בתערובות מב״מ בלח שלא סגי ברוב חד בתרי, עיין בזה לקמן. ועכ״פ לדעת רש״י ז״ל שיעור דכבשר בלפת הוא מהלכה על כל תערובות משא״מ, ואע״ג דאיכא איסור החזק מן הבשר ונותן טעם בפחות משיעור בשר בלפת, מ״מ לא הקפידה תורה על האי טעם דהוא למעלה מכשיעור בשר בלפת, אבל מדרבנן לא מהני שיעור כבשר בלפת, אלא להחמיר, דפחות משיעור זה לא נתיר שום תערובות, אבל תערובות דאפשר שנרגש האיסור בתוכו גם אחר שיעור זה אסור מדרבנן, ולזה הי׳ צריך עוד קפילא, אלא דבגיד בירך דגיד בלא״ה טעם קליש הוא אוקמי אשיעור של ההלכה ולא בעי קפילא. ועיין עוד לקמן ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אם יש בנ״ט הרי זו אסורה לאו בגיד לחודי׳ משערינן וכו׳ ולפי׳ ר״א שמפרש דלא אמרינן חתיכה עצמה נ״נ אלא בב״ח אתי שפיר, ואח״כ כתבו דמשמע קצת דאין הרוטב ולא שאר חתיכות מסייע לבטל הגיד, והאי לפי׳ הקונטרס ניחא וכו׳ עכ״ל, הנה כפי שביארתי לקמן בסוגי׳ דטפת חלב, להוכיח דדעת רש״י ז״ל כפי פי׳ הט״ז בסי׳ צ״ב, דלעולם יוצא הבלועה מחתיכה שמקצתה ברוטב גם לשאר הקדרה, ומ״מ נעשה האי חתיכה נבלה, משום דבכח ראשון שהוא רתיחה בלא רוטב לא מצי להתפשט רק בהאי חתיכה ולא חוצה לה, ורק אחר שהבלועה נכנס בחלק התחתון שבחתיכה שברוטב מתחיל כח הרוטב להוציאה משם וזה לא מקרי סופה להתפשט עיי״ש, א״כ אי בשאר איסורין אין חתיכה עצמה נ״נ כדעת ר״א אז לא שייך הכא לומר דרק בירך משערינן מטעמא דרש״י ז״ל דלקמן דשם מבב״ח מיירי דאית בי׳ משום חתיכה עצמה נ״נ, אבל הכא גיד בירך אינו עושה נבלה, וא״כ מה שכתבו התוס׳ דלפי׳ רש״י דלקמן ניחא היינו אי ס״ל דלא כר״א ואמרינן חתיכה עצמה נ״נ גם בשאר איסורין, וזאת הי׳ להם לפרש ולא לסתום, וצ״ע.

אולם איכא מאן דגרס במתני׳ אם יש בו בנ״ט ולא בה עיין במשניות, ואז אין כאן משמעות כלל דבירך לבדה משערינן, דהרי אם יש בו אגיד קאי ודו״ק.

ד״ה עד שמגיע לגיד לאו דוקא עד שמגיע לגיד ממש, דהא צריך שיניח כדי קליפה סמוך לגיד, ואפילו כדי נטילה וכו׳, הא דלא קאמר דעד ולא עד בכלל, ובפרט דיל״פ דקולף עד הגיד ממש, אבל אינו אוכל האי קליפה משום דאז הי׳ מוכרח דסגי בקליפה, וזה ליתא דהרי בעי נטילה כמש״כ התוס׳ ודו״ק.

בד״ה אפי׳ מראש אזנו באה״ד, ובלא״ה נמי כיון דלא אפשר האיסור להתפשט חוץ לציר שרי, דלא אמרינן חתיכה עצמה נ״נ ואוסרת את כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה וכו׳, עכ״ל, בטעמא דהא מלתא כתבתי דבר יקר לקמן בסוגי׳ דטפת חלב, ויישבתי בזה סתירת הטור והמחבר מסי׳ צ״ב לסי׳ ק״ה אשר נלאו האחרונים למצוא פשר הדבר עיי״ש ותרוה צמאונך.