ע״ב גמר׳ כיצד משערין אר״ה כבשר בראשי לפתות, הן לפי׳ רש״י ז״ל והן לפי׳ הרמב״ם ז״ל בפיה״מ, ר״ה לקולא קאמר דרש״י כתב דבעינן בראשי לפתות בשר הרבה כדי לטעום טעם בשר, ממה דבעינן בזנבות הלפת, וכן הרמב״ם ז״ל מפרש דהטעם נרגש בלפת דהיינו בראשי הלפת יתר מבשאר צמחים ואנן בעינן הרגשת טעם הגיד בחיך, ולכן בעינן גיד הרבה כדי שירגיש טעמו בירך, ועכ״פ לדעת שניהם ע״כ זאת השיעור פחות מס׳, דכיון דאנן לפי הסכמת אמוראי בתראי סמכינן אששים במקום דליכא קפילא בכל האיסורים, ע״כ דבס׳ לא נרגש שום איסור חוץ מדברים החריפים שאינם נאכלין לבדן, אלא מתחלה עומדים לתבל ולהטעים המאכלים וא״כ א״א לומר דשיעורא דבשר בלפת יהי׳ מכוון עם ס׳, וממילא א״א לפרש גם בנ״ט דסיפא בגיד בין הגידין ובחתיכה בין החתיכות בס׳, כמו שפי׳ רש״י ז״ל במתני׳, וע״כ לומר לדעת רש״י דלא פירש כן אלא לפי מה דהחמירו אח״כ להצריך ס׳, וזה סתירה גלוי לפירושו בהא דריב״ל דלעיל דלמד מזרוע בשלה, דהוא דרשה גמורה לדעת רש״י ז״ל דס׳ לעולם בעינן, וכאשר הארכתי בזה לעיל אבל לדעת הרמב״ם ז״ל ודאי כן הוא דחכמי המשנה לא ידעו מחומרא זו דס׳ בשאר איסורין רק מחומרא דק׳ בתרומה וק״ק בערלה וכלאי הכרם וכמש״כ למעלה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אבגבנ״ט למאי דקימ״ל גה״נ אסור בהנאה וכו׳ עיין בזה מה שכתבנו לעיל בריש פרקן ודו״ק.