ע״ב גמר׳ א״ל רבא מ״ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא, א״ל אביי ולא שאני בין איסורא לסכנתא וכו׳, בהבנת פלוגתא זו דאביי ורבא, יש במפרשי הש״ס מבוכה גדולה, והיא אחת מכללי התלמוד ויסודי ההוראה, לכן מוכרח אני להאריך בה, ומתוך דברינו תתפרש כל הסוגי׳ ובפרט דברי התוס׳ ד״ה התם דצריכין עיונא רבה.

הנה יש כאן ד׳ פירושים, הפי׳ הא׳ הוא פרש״י ז״ל וכאשר גם הרשב״א ז״ל מפרש כן, והוא דלעולם ההלכתא לילוף כל ספק טומאה מסוטה לא בא אלא ארשות אחד, ואביי ורבא פליגו על איזה רשות באה ההלכתא דאביי דיליף איסור מטומאה ברה״ר, להתיר כל ספק סובר דהא דברשות היחיד ספק טומאה להחמיר, גזה״כ דאתא הלכתא לילוף מסוטה להחמיר אבל ברה״ר דטהור אינו נלמד משום מקום, אלא דכן הדין בכל התורה, דכל ספק להקל, ולפ״ז לא הביא אביי הא דספק טומאה ברה״ר טהור, כדי שנילוף מטומאה לאיסורא, דהא בטומאה גופא אין לנו ילפותא לטהר ברה״ר, אלא לראי׳ מביא, דכמו דמטהרין ס״ט ברה״ר משום דהלכתא לא אתא לילוף מסוטה אלא ברה״י ונשאר רה״ר אדינא וכמו כל איסורי התורה דספק מותרין, אבל אין לומר דמכללא נשמע דכיון דאתא הלכתא לילוף ס״ט ברה״י מסוטה להחמיר, ממילא נשמע דברה״ר הוא להקל, דזה ליתא דילפותא מסוטה אספק טומאה ברה״י אתא לעשות הספק כודאי, ועדיין י״ל דברה״ר ספק להחמיר ולא כודאי, אלא ודאי דמסברא מקילינן בס״ט ברה״ר לטהר לגמרי וע״כ ה״ה באיסורין דליכא חילוק רשויות כל ספק להקל - ורבא סובר להיפך דההלכתא אתא ארשות הרבים לילוף מסוטה לטהר ומגזה״כ, אבל ברה״י טמא ככל ספקות דעלמא באיסורין דאזלינן בהו לקולא - וזה שכ׳ רש״י ד״ה הלכתא גמירי לה מסוטה, וז״ל ״דברה״ר ספק טהור וגזה״כ הוא דהא ברה״י לחומרא אזלינן וכל ספק איסורא נמי לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור״ עכ״ל - ועיין בח׳ רשב״א שמיישב בזה לאביי מהיכי תיתי לילוף איסורא מטומאה ברה״ר כיון דחזינן דטומאה ברה״י לחומרא, ואח״כ הקשה לרבא לפי פי׳ זה, וכי לית לי׳ דבספק איסורא מוקמינן הדבר אחזקתי׳, הנה קושי׳ זו היא דוגמת קושי׳ התוס׳ בד״ה התם מפ׳ שני נזירים, דמשם מוכח דאפילו דבר שאין ללמוד מסוטה אפ״ה מוקמינן אחזקתיה ולהקל, ומה שלא הקשו התוס׳ בפשיטות כרשב״א, וכי ל״ל לרבא חזקה, וכן מפני מה לא תי׳ הרשב״א כתוס׳, דכל שקיל וטרי׳ דהכא אזיל. בהוו״א קודם שידעינן חזקה מקרא, ביאור דבר זה תמצא בדברינו לקמן - והרשב״א תירץ, דבכ״מ שנולד ריעותא שעל ידה עלול הדבר להשתנה מכמות שהיה לא שייך לאוקמי אחזקה, דהרי איתרע הרבה ע״י המקרה הנולד, כי חזקה מנגע ילפינן ושם הנידון על הזמן שבין שני המציאות כי הסגיר הנגע כשהוא שלם ואח״ז מצאו חסר, וגילתה התורה דאזלינן בתר מעיקרא ולא בתר השתא ושדינן הזמן שבינתיים לדמעיקרא ואמרינן השתא הוא דאישתנה אבל כשאנו מסופקים על מקרה העלול לשנות הדבר מכמות שהי׳ לא מוקמינן אחזקה, כן סובר רבא, וגם אביי מודה דלא שייך כאן להעמיד על החזקה, אבל סובר דספק במקרה לא אסרה התורה, אלא ספק בתולדה כמו חתיכה ספק חלב ספק שומן, והחילוק מבואר דבספק במקרה אמרינן דלא נעשה מעשה ולא מצד חזקה אלא דקרוב יותר לומר שלא נעשה מעשה משנאמר שנעשה מעשה, עיין היטב ברשב״א.

אמנם צריך להבין איך מנה הרשב״א ז״ל בין ספקי מקרה גם הא דמקוה שנמדד ונמצא חסר, הרי שם המקרה לפנינו ובודאי נעשה והספק רק על הזמן מתי נעשה האי מקרה, וזה ודאי כספק התולדה יחשב, אם לא דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא, וכאן הלא לעומת חזקה דמעיקרא דמקוה איכא חזקת טומאה דגברא, אבל לק״מ דרשב״א אליבא דר״ש כתב כן, דלית לי׳ תרתי לריעותא כי חזקה דהשתא לגבי חזקה דמעיקרא כמאן דליתא דמי, אלא דמ״מ אי ספק במקרה לחומרא הוה לי׳ לטמא במקוה שנמצא חסר, כי עכ״פ ע״י שנמצא עתה חסר לפנינו אולי היה חסר עוד קודם, וע״ז כתב דהוה ספק במקרה ולקולא, ובזה ניחא מה דיש להקשות דאם האי דמקוה מקרי ספק במקרה וטהור, איך ילפינן חזקה מנגע, דילמא התם לאו מטעם חזקה לא חיישינן דבציר לי׳ שיעורא, אלא מטעם דלא חיישינן שנתחדש מקרה, אבל לפי האמור ניחא, דאם לא מטעם חזקה דמעיקרא ונמצא חסר לבסוף הוה האי ספק על זמן שבנתיים ספק בתולדה ולא במקרה כיון דהמקרה בכוב״כ נעשה.

והנה לפי שיטה זו הלכתא כאן כאביי לגבי רבא דכל ספק במקרה מותר ואפילו מדרבנן דהרי כן מצינן בהרבה מקומות, וכמו בסוגי׳ דיבמות דף ל׳ דאמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק היתה עומדת, אל תאסרנה מספק, אע״ג דע״י זריקת הגט איתרע החזקה, וכמש״כ הרשב״א דלא שייך בכעין זה לאוקמי אחזקה, ומ״מ מותרת לשוק משום דעליך להביא ראי׳ שנעשה האי מקרה כהוגן, דלרבא בכהג״וו הוה לן להחמיר מכח ספק, ומה שנדחק הרשב״א לתרץ כן ולא קמתרץ כתוס׳, דרבא לפי הס״ד דעדיין לא ידעינן חזקה מקרא השיב לאביי דמטומאה ברה״ר לא מצינן למילף לאוקמי אחזקה באיסורין, משום דהתם הלכתא גמירי לה מסוטה אבל לפי המסקנא דידעינן חזקה מנגע, גם הוא מודה לדינא דאפילו במקום ריעותא מוקמינן אחזקה, יישוב ע״ז תמצא בדברינו לקמן.

הפי׳ הב׳ הוא עפ״י שיטת הרמב״ם ז״ל דכל ספק הן במקרה והן בתולדה מותר מה״ת כמבואר בשב שמעתתא ריש ספרו עיי״ש והפירוש הזה הוא ממש כפי׳ הרשב״א ורש״י ז״ל אלא דלדעת הרשב״א פליגו אביי ורבא בספק במקרה דוקא ולדעת הרמב״ם פליגי בכל ספק ואפילו בתולדה עיי״ש היטב, ובער אני ולא אבין דאיך אפשר לומר כן, דהרי כתבנו למעלה דלאביי דהלכתא כוותי׳ אפילו מדרבנן מותר כל ספק במקרה, ולכן שפיר מביא אביי ראי׳ דחמירא סכנתא מאיסורא, מס״ט ברה״ר דטהור וה״ה באיסורין כן, ומשום דכל ספק במקרה טהור, אבל במים מגולים אסור עכ״פ מדרבנן, אבל לדעת הרמב״ם דיליף אפילו ספק בתולדה להקל מס״ט ברה״ר כמבואר בדבריו איך מוכיח אביי דחמירא סכנתא מאיסורא מס״ט ברה״ר דהדי גם הרמב״ם מודה דספק איסור עכ״פ מדרבנן לחומרא אבל בס״ט ברה״ר לא החמירו חז״ל וא״כ מנ״ל דסכנתא חמירא מאיסורא וצ״ע כעת.

והנה הגאון הנ״ל מכריע כדעת הרמב״ם, מפני שיש לו שני קושיות חמורות על שיטת הרשב״א, ואני אומר דמשום הני קושי׳ אין לדחות שיטת הרשב״א, כי לק״מ כאשר אבאר בזה.

הקושי׳ הראשונה דהרשב״א מדויל ידי׳ קמשתלם דהא עיקר קושי׳ הרשב״א על הרמב״ם, מסוגי׳ דרוב דלקמן, דאיך ילפינן רוב מכל הני קרבנות מדלא חיישינן דילמא טרפה הוו, הא לדעת הרמב״ם כל ספק שריא מה״ת ולא בעינן רוב׳ וקושי׳ זו עצמה קשה גם לדעת הרשב״א דהא שמא טרפה הוו, הוא ספק במקרה ובספק כזה גם הרשב״א ס״ל דשרי וכאביי, ואפילו אם נדחוק דטרפה מבטן לאו ספק במקרה יחשב, מה יענה לילפותא מפרה אדומה, דהיא בת שתי שנים דליכא למיחש לטרפה מבטן עכתד״ק - הנה פשיטא דגם החשש טרפה מבטן כספק במקרה יחשב כי כל שינוי הטבע עכ״פ מקרה חדש הוא נגד הרגילות - אבל מ״מ אין כאן התחלה לקושיתו, כי הלא אנו יודעים בבירור שיש בהמות טרפות בעולם ואי לא אזלינן בתר רוב הכשרות, יחשבו כמחצה ע״מ ועל כל בהמה אנו מסופקים שמא היא מן אותו הטרפות שישנם בעולם וזאת ספק בתולדה יחשב ורק אחר דאזלינן בתר רובא אם מכח איזה סיבה שאירע, כמו ישב לה קוץ בושט וכדומה, אנו מסופקים שמא ניקב מעל״ע, זאת ספק במקרה יחשב, ומה שנקט הרשב״א חתיכה ספק חלב ספק שומן ה״ה חתיכה ספק מן הטרפה או מן הכשרה דאסור מה״ת כי אין אנו דנין על המקרה של הטרפות אלא על החתיכה שכבר נטרפה, אם היא מן הטרפה או מן הכשרה - וזה פשוט וברור, עד שתמה אני על הגאון בעל שב שמעתתא איך שגה בדבר פשוט כזה.

ודע דאין ליישב בזה גם קושי׳ התוס׳ שהקשו שם בסוגי׳, דילמא משום דמוקמינן הפרה שהיא בת שני שנים בחזקת היתר שהיתה לפני שנה, ונאמר כיון דאיכא בטח בהמות בת שתים בעולם שהם טרפות, אנו חוששין שמא האי פרה היא חדא מאותן טרפות שיצאו מחזקתן ונטרפו, דזה ליתא, דכבר כתבנו לעיל דף ג׳ בשם התוס׳ והרא״ש ז״ל בב״מ, דלעולם לא שייך חזקה אלא על דבר ידועה, אבל על דבר שאין אנו דנין עליו לא שייך לאוקמי אחזקה, ולכן אם נאמר דהאי פרה הוה מאותן שנטרפו הרי אנו מוציאים אותה הפרה מחזקתה, אבל אם נאמר שאותן הטרפות נשארו ברוב דעלמא, לא נוציא שום פרה מחזקתה, וכן כתב הנו״ב לענין חזקת חי דגברא שאנו דנין, ולא נאמר דהרי ההרוג מונח לפנינו ובכוב״כ אחד נהרג ויצא מחזקת חיותי׳, ומה לי זה האיש אשר אנו דנין עליו, או איש דעלמא, דזה האיש הידוע לנו יש להעמידו על חזקת חי, אבל איש דעלמא שאין אנו יודעים אותו לא שייך להעמידו על חזקת חי, כי הרבה ב״א מתים בכל יום והוא אחד מהם. ושמור לך דבר זה כי הוא כלל גדול בענין חזקה.

הקושי׳ השני׳ שהקשה השב שמעתתא על שיטת הרשב״א היא מנדה דף ט״ו ע״ב דתנן שם נמצא על שלה לאח״ז וכו׳, תנא וחייבין אשם תלוי ותנא דידן מ״ט, בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות, עכ״ל הגמ׳ והקשה הגאון הנ״ל והא תנא דברייתא דלא כמאן, דאפילו סובר דבחתיכה אחת נמי חייב אשם הלא כאן הוא ספק במקרה דמותר לדעת הרשב״א - עכתד״ק - וגם בזה שגה הגאון במחכ״ת כי כאן נתחדשו שני מקרות, הביאה וראיית הדם, ואין אנו יודעים איזה מקרה קודם ואיזה המאוחר, וא״כ ספק זה כספק בתולדה יחשב ואינו דומה להא שכ׳ הרשב״א דבמקוה שנמדד ונמצא חסר דספק במקרה יחשב, דכבר כתבנו למעלה דהוא דוקא לר״ש דאית לי׳ דחזקה דהשתא כנגד חזקה דמעיקרא כמאן דליתא דמי, אבל הכא דלא שייך כלל חזקה דמעיקרא כמו שכתבנו, פשיטא דהאי ספק איזה מקרה קודם, הביאה או הראי׳, הוא ככל ספק בתולדה דאסור מה״ת למאן דס״ל דעל חתיכה אחת מביא אשם תלוי - דאם לא תאמר כן אלא דגם שם שייך חזקה דמעיקרא תקשה לכ״ע איך מביא אשם תלוי כיון דחזקה דמעיקרא מעידה שלאחר ביאה ראתה, אלא ודאי כמש״כ דבזמן קרוב כזה לא שייך חזקה דמעיקרא לומר דביאה היתה קודם הראי׳, וזה ברור ואמת בס״ד.

הפי׳ הג׳ הוא פי׳ התוס׳ ד״ה התם ומפירושם נצמח שיטתם דכל ספק הן במקרה והן בתולדה אסור מה״ת, בדליכא חזקה כמו במקוה לר״ש, אבל במקום דאיכא למימר העמד הדבר על חזקתו, בין לאביי ובין לרבא מוקמינן אחזקה, אע״ג דאיתרע ע״י איזה מקרה דילפינן זאת מנגע, ולית להו להתוס׳ האי חילוק של הרשב״א, דבנגע רק חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא ילפינן, אבל במקום דנולד ריעותא לא שייך לאוקמי אחזקה, דזה ליתא אלא דל״ש, ובכל מקום מוקמינן אחזקה, הן נגד חזקה דהשתא והן נגד ריעותא שנולד - ושיטה זו נצמחת מדברי התוס׳, כאשר אבאר בזה.

דהנה התוס׳ הקשו לרבא מפ׳ שני נזירים דמשם מוכח דאפילו ספק דליכא למילף מסוטה מטהרין משום דמוקמינן אחזקת טהרה, ואיך קאמר כאן דהלכתא גמירי מסוטה, דמשמע דכל ספק טומאה ברה״ר דלא מצינן למילף מסוטה, וכמו התם דא״א להיות שניהם טהורים מחמירין לטמאם, כמו ברה״י - ויש לתמוה, חדא, דלמה להם האי אריכות מפ׳ שני נזירים, ולמה לא הקשו בפשיטות, וכי לית לי׳ לרבא דמוקמינן מלתא אחזקי׳ במקום ספק, וכמו שהקשה כן הרשב״א, וע״ז דמוקמינן אחזקה לא בעו להביא ראי׳ מפ׳ שני נזירים - דהרי במקומות אין מספר מצינן, במשניות וברייתות דמוקמינן אחזקה, וכמו שפי׳ רש״י לקמן על הא דאמרו שם, מנא הא מלתא דאמרו רבנן אוקמי מלתא אחזקתה, וז״ל ״בהרבה מקומות סמכי ליזל בתר חזקה״ עכ״ל.

שנית בתירוצם, דהלכתא איצטרך לספק ברה״ר בדליכא חזקה, כמו האי דמקוה שנמדד ונמצא חסר לר״ש, אמנם בהוו״א דלא ידעינן חזקה מקרא, מוקמינן ההלכתא אפילו במקום דאיכא חזקה, ועיין במהרמ״ל שהביא קושי׳ העולם, דלמה להו האי אריכות, דאיצטרך ההלכתא במקום דליכא חזקה, דהרי לתרץ קושיתם די באמרם דסוגי׳ דהכא אזיל בהוו״א דלא ידעינן חזקה מקרא, אבל לפי האמת דאזלינן בתר חזקם בכ״מ, מוקמינן אחזקה ואפילו מה שאינו דומה לסוטה - ואני מוסיף לתמוה דעכ״פ הי׳ להתוס׳ להקדים בתירוצם עיקר הדבר דלפי המסקנא דאזלינן בתר חזקה לא בעינשן דומי׳ דסוטה, אבל התוס׳ מקדימין האי תוספת יתירה, דמסוטה ילפינן היכי דליכא חזקה וכו׳ הרי משמע דזה עיקר התירוץ - אבל כד נדייק אין בדברי התוס׳ אלו לא יתיר ולא היפוך אלא כל דבריהם בדקדוק גדול נכתבו - דהא דלא קשי׳ להו קושי׳ הרשב״א, וכי לית לי׳ לרבא חזקה, ע״כ משום דפשיטא להו דהסוגי׳ דהכא אזלי בהוו״א דעדיין לא ידעינן חזקה מקרא, דלפי סברתם דגם במקום דאיתילד ריעותא שייך לאוקמי אחזקה, גם לאביי קשה למה לי׳ להביא ראי׳ מס״ט ברה״ר להתיר האי ספק, כיון דאיכא כאן חזקת כשרות, אלא ודאי דכל האי פלפולא אזלי, קודם שמסיק דאזלינן בתר חזקה וילפינן זאת מנגע, ולכן גם לרבא לק״מ, דהשיב לאביי דאיסורא מטומאה א״א למילף משום דהתם הלכתא גמירי לה מסוטה, אבל נתקשה להו דלפ״ז דלרבא אתא ההלכתא ארה״ר ליליף מסוטה לטהר, נצמחת חומרא בס״ט ברה״ר, דכל שאינה דומה לסוטה ספקו טמא אפילו איכא חזקה, דאל״כ הלכתא למאי אתא, וזו עיקר קושי׳ התוס׳ שהביאו הא דשני נזירים, להקשות משם דוקא דמיירו מס״ט ברה״ר ומטהר אע״ג דאין ללמוד זאת מסוטה כמו שהוכיחו, וע״ז תירצו דלפי המסקנא איצטרך ההלכתא במקום דליכא חזקה וכגון במקוה שנמדד ונמצא חסר לר״ש - ומה שכתבו דכאן אזיל בהוו״א לכן מוקי ההלכתא גם במקום דאיכא חזקה, לא חדשו עתה, כי גם בקושיתם, ידעו זאת דמה״ט לא הקשו על רבא בפשיטות וכי ל״ל חזקה וכקושי׳ הרשב״א - והמהר״ם ראה מקצתו ולא כולו.

ובזה מתיישב ג״כ קושי׳ חמורה שהקשה הפ״י ז״ל על הא דפריך התוס׳ איך ילפינן מסוטה לטהר אפילו ליכא חזקה, והא בסוטה איכא חזקת טהרה, והקשה הוא ז״ל והא ע״כ ההלכתא אתא לטהר אפילו ליכא חזקה דאל״כ הלכתא לטהר במקום חזקה למה לי, וכמש״כ התוס׳, אבל לפי האמור ניחא, דהלא בהאי הלכתא יש לפנינו שני דרכים, האחד שנאמר דאתא לטהר ברה״ר אפילו במקום דליכא חזקה ואז הוא גזה״כ בטומאה ברה״ר, להקל נגד כל התורה דספק להחמיר - או שנאמר דהלכתא אתא להחמיר שלא לטהר ברה״ר אלא דומי׳ דסוטה, אבל בשאינו דומה לסוטה טמא אע״פ דאיכא חזקה, ואז ההלכתא אתא להחמיר, והרי כלל בידנו בכל הדרשות דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ולכן שפיר הקשו התוס׳ כיון דבסוטה איכא חזקת טהרה, מהיכי תיתי נוקמי ההלכתא להקל אף בדליכא חזקה, כיון דמצינן לאוקמי ההלכתא להחמיר דבטומאה ברה״ר לא נטהר אלא דומי׳ דסוטה. אבל באינו דומה לסוטה נטמא אפילו נגד חזקת טהרה - וע״ז מתרצים דגם בסוטה כיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה, ר״ל ניהו דברה״ר אין סתירה מ״מ כתבו התוס׳ נדה דבלילה ואפלה גם ברה״ר יש קצת סתירה, ולכאור׳ אין זה מספיק דכיון דסכ״ס אין כאן סתירה גמורה איך נילוף לטהר ברה״ר ס״ט בדליכא חזקה כלל, אבל לפי האמור, הכי מתפרש תירוץ התוס׳, דכיון דבסוטה ברה״ר ג״כ איתרע קצת החזקה, שוב יותר מסתבר לאוקמי ההלכתא להקל ברה״ר אפילו בדליכא חזקה כלל מלאוקמי ההלכתא להחמיר אפילו בדאיכא חזקה, דבר שגם בסוטה ליתא, וזה ברור ונכון בפי׳ דברי התוס׳.

ומעתה נבין היטב למה לא הלך הרשב״א בעקבות התוס׳ לתרץ דהסוגי׳ דהכא אזלה בהוו״א קודם דידעינן חזקה מקרא, משום דס״ל דכל ספק במקרה מותר מה״ת, וא״כ במסקנא מה נעשה עם ההלכתא דאתא לטהר ספק ברה״ר, דהא למה לי כיון דבכל ספק במקרה אזלינן לקולא אפילו ליכא חזקה.

נמצא לפי האמור, דלדעת התוס׳ כל ספק הן במקרה והן בתולדה אסור מה״ת, אלא דבמקום חזקה נעמיד על חזקה אפילו איתילד ריעותא, אלא דבאיתילד ריעותא בבהמה מחיים בזה איכא פלוגתא ועיין בזה בסוגי׳ דישב לו קוץ בושט באריכות.

הפי׳ הד׳ הוא פי׳ הראש יוסף ז״ל דלעולם כבר ידעו כאן דמוקמינן אחזקה, ומה שרצה רבא לאסור הוא רק מדרבנן, וכמו בסכנתא דמחמרינן, ולזה הקשה לו אביי מס״ט ברה״ר דמטהרין אפילו מדרבנן, וע״כ דלא מחמרין במקום חזקה, ושאני סכנתא מאיסורא, וע״ז השיב רבא דמספק טומאה ברה״ר ליכא ראי׳, דהתם הלכתא גמירי לה מסוטה לטהר, לפיכך לא רצו חז״ל להחמיר נגד המפורש להיתר, משא״כ באיסורא החמירו בספקו אף במקום חזקה, פלא דהראש יוסף לא הזכיר כלל דרש״י ותוס׳ ורשב״א פירשו הסוגי׳ באופן אחר - ולפי פירוש הראש יוסף אפשר דפסקינן כרבא להחמיר מדרבנן בספק במקום חזקה, אע״ג דמסיק לבסוף להוכיח מהא דצלוחית דחמירא סכנתא מאיסורא, מ״מ עיקר דינו של רבא דהחמירו בספק במקום חזקה לא איפרך, דבסכנתא מחמרינן אף נגד רוב וחזקה, אבל בבא זאב ונטל ב״מ דליכא רק רובא לחודא מחמרינן, ועיין בזה בסוף סוגי׳ דרוב בראש יוסף ובפר״ח סי׳ ק״י ודו״ק.

ע״ב גמר׳ מתיב ר׳ שימי שרץ בפי חולדה וכו׳ וקשה, תקשה לדנפשיה, והא טומאה ברה״י הוא דספקו טמא, דהרי לא ידע דבעינן דוקא דבר שיש בו דעת לשאול, ויש ליישב דרבא דס״ל דכל ספק מה״ת להחמיר ע״כ דהלכתא דסוטה רק להקל אתא ארה״ר ולא להחמיר ארה״י, וכפרש״י דברה״י להחמיר כבשאר אסורין שבתורה, ולכן אפילו ידע דאין בו דעת לשאול ואינו דומה לסוטה, מ״מ פריך ליטמא כמו בשאר איסורי תורה דספקן להחמיר וע״ז קמשני דההלכתא אתא גם על רה״י לקולא דכל ס״ט ברה״י דוקא בשדומה לסוטה טמא ואם לאו טהור, כמו ברה״ר דטהור משום דאינה דומה לסוטה.

וסברת חז״ל דחלקו בין יש בו דעת לשאול לאין בו צריך הסבר, דודאי הא מלתא בסברא תלי׳ וכמש״כ התוס׳, כתובות נ״ד ע״א ד״ה תנאי, לגבי דיני תנאים דבעינן תנאי דומי׳ דבגוב״ר, דדוקא בדמיון דאית בי׳ סברא מדמינן, דאל״כ נימא דוקא בקרקע מהני תנאי וכדומה עיי״ש, וכן הכא ע״כ מכח סברא אצריכו חז״ל דוקא דבר שיש בו דעת לשאול דאל״כ נימא דוקא באדם ודוקא באשה וכדומה.

ולכן נלפע״ד בסברא דהא מלתא, דכל שיש בו דעת לשאול, דהוה לי׳ למידע אם נטמא או לא, הוה האי ספק כספק מחמת חסרון ידיעה שלא מצרפינן לס״ס וה״ה דלא מצינן להקל בספק כזה, ומשום דכל מלתא דאפשר לידע ולברר ספקו לא סמכינן להקל, וניהו דבסוטה יש להאשה והבועל ידיעה ברורה, א״א לומר דה״ה בשאר ס״ט בעינן ידיעה ברורה לאיזה אדם, דא״כ אין כאן ספק, דנשאל להאי והוא נאמן, לכן אמרינן דעכ״פ בעינן יד אדם באמצע שיהי׳ במציאות לידע והוא דומי׳ דסוטה דאם היא או הוא מודים, טמאה ודאי ואינה שותה ודו״ק.

תוס׳ ד״ה התם הלכתא, תימא וכו׳ דבפ׳ שני נזירים וכו׳ ואכתי מאי תירץ, דהשתא הוה לי׳ ס״ט ברה״י והוה לי׳ ודאי טמא וכו׳ עכ״ל וקשה לי טובא, דהא התם מביא קרבן טומאה על תנאי, שעולה למי שהוא טמא ובסוף נזירות דטהרה מביאין שניהם קרבן טהרה, וכיון דיכולים לברר ע״י תנאי וסגי בקרבן אחד, למה יביאו שניהם קרבן טומאה, ואין להקשות א״כ מה פריך הש״ס שם, אי רה״ר הוה, יביאו שניהם קרבן טהרה, והא אפשר לברר ע״י קרבן טומאה על תנאי, זה לק״מ דאם מדינא שניהם טהורים, לא נחייב קרבן טומאה ולמנות עוד נזירות דטהרה, ואין זה בירור כמובן, אבל להיפך אם כרה״י דנינן ומטמאין שניהם, ניהו דצריכין למנות לשניהם עוד שלשים דטהרה, אבל ששניהם יביאו קרבנות טומאה מהיכי תיתי, כיון דבחד על תנאי סגי וצ״ע ודו״ק.

ד״ה שאני אומר אדם וכו׳ וא״ת דהכא תלינן באדם טמא וכן בפ״ק דפסחים גבי קרדום שאבד בבית, ואלו בפ״ק דנדה וכו׳ עכ״ל, מה שלא הביאו ג״כ הסוגי׳ דלקמן מפ׳ כיסוי הדם דר״מ מטהר העיסה משום דתלינן באדם טהור וכמו שהביאו בסוף דבריהם, י״ל בפשיטות משום דמשם אין מוכח דתלינן באדם טהור אלא לפי פירוש ר״ת, דרוב מטפחין אעיסה קאי אבל לפרש״י שם דרוב מטפחין באשפה לא מיירי כלל מזה, אבל בלא״ה נמי ניחא דלא הביאו הא דר״מ משום דהתם קשה אפילו אם בכ״מ תלינן באדם טהור, אבל כאן כיון דרוב תינוקות מטפחין בעיסה, נצטרף עוד מיעוט דאדם טמא והוה לי׳ רובא דרובא לטומאה, וכעין שכ׳ הרשב״א בתוה״ב ריש הלכ׳ שחיטה דרוב מצויין אש״מ הוה רובא דרובא משום דמיעוט אינם מומחין ג״כ לפעמים שוחטין שפיר, וא״כ הכא במיעוט כזה לא חייש להסמיכו אל החזקה וכיון דבלא״ה קשה על האי פי׳ של ר״ת דשם, לכן לא הביאו בקושיתם, אבל בתירוצם שפיר כתבו, דוכן צ״ל בהאי דכיסוי הדם ודו״ק.

ד״ה אם יכולה חולדה לשתות פי׳ בקו׳ וכו׳ הרי נעשית בהם מלאכה וכו׳ קשה לפירושן, וכי מה מלאכה שייכא בשתייה עכ״ל, והנה הלב אריה ז״ל יפה תירץ דכוונת רש״י ז״ל לפי׳ הרא״ש דהיסח הדעת עכ״פ מקרי, ומש״ה ציין רש״י מס׳ גיטין דשם איתא הא דמים נפסלו בששקל בהם משקולות ומשום היסח הדעת עיי״ש ואני הבאתי ראי׳ לדבריו, דרש״י לאו דוקא מלאכה קאמר רק כוונתו להיסח הדעת, דהא מלאכה אינה פוסלת רק קודם קידוש ולא אח״כ כמבואר במס׳ פרה ס׳ פרת חטאת משנה ד׳ וא״כ למה לי׳ לרש״י להוכיח דהכא קודם קידוש מיירי, דאי לאחר קידוש טמאה למאי, והא בלא״ה לא מצי מיירי לאחר קידוש דלמה יפסלו ביכולה חולדה לשתות, דהן משום מלאכה והן משום מים חיים לא שייך אלא קודם קידוש, אלא ודאי דמשום היסח הדעת קאמר, וזאת פוסל בין קודם ובין לאחר קידוש והוא ראי׳ ברורה ודו״ק.

ד״ה או שירד בה טל בלילה וכו׳, א״נ לפי שפסול בא מחמת טומאה וכו׳, עכ״ל ועיין במהרש״א ועיין בלב ארי׳ שכ׳ דגם רש״י סובר דאי ליכא למיחש לחולדה, לא טומאה איכא ולא פסולה, דהיינו באופן דלא שכיחו חולדות אבל שאר שרצים איכא עיי״ש היטב - ובאמת לא הבנתי איך אפשר לפרש בענין אחר, דהיינו שלפי שיטת רש״י יהי׳ כוונת הברייתא, דאי ליכא למיחש לחולדה אפילו טמא נמי הוה כמו ברישא, דאם כן הוא, מה זה דנקט או שירד עליהם טל בלילה, דהא בלא״ה טמא ופסול הוה, כיון דליכא למיתלי בחולדה, דבשלמא ביכולה חולדה לשתות אמרינן דפסולה הוה, ואי לא אפילו טמאה נמי הוה, אבל האי דירד עליהם טל, היינו באין יכולה חולדה לשתות, וא״כ טמאה נמי הוה וצע״ג לפע״ד על רבינו המהרש״א ז״ל שהעלים עיניו מזה וגם על הלב אריה דלא הביא זאת לראי׳ ברורה לפירושו ודו״ק.