בשחיטה שאינה ראוי׳ כגון שוחט את הטרפה או שוחט חולין בעזרה או לע״ז וכדומה באופן שאין הנשחט ראוי לאכילה מצד איזו איסור שבו, פליגו בה תנאי, ר״מ ור״ש אי שמה שחיטה או לא. ונפ״מ לענין אוא״ב ולענין כסה״ד כמבואר לקמן דף פ״ה, אבל אמרו שם דלא לכל אמר ר״מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, דמודה ר״מ שאין מתירה שחיטת טרפה את ב״ט חי הנמצא בבהמה (דהיינו רבי אליבא דר״מ) ולא לכל אמר ר״ש ששא״ר לא שמה שחיטה דמודה ר״ש דמטהרת מידי נבלה עיי״ש בגמרא.

והנה הגם דמפרש שם בגמרא, דר״מ יליף משחוטי חוץ דששא״ר שמה שחיטה, ור״ש יליף מטבוח טבח והכן דלא שמה שחיטה, כבר כתבתי לך כמה פעמים דכלל גדול הוא, דדרשות וילפותות כאלו שאינן הכרח גמור, דהלא איכא למימר גם להיפך אינן אלא אסמכתות ועיקר הדין או שידעו מקבלה ישנה איש מפי איש שכן הוא, או שמכח הסברא דנו כן ולכן יש לעיין, דבשלמא סברת ר״מ מובנת, דכיון דמצד השחיטה אין כאן שום חסרון, רק מצד אחר איכא כמו טרפה או חולין בעזרה, למה לא יקרא שחיטה לגבי אוא״ב ושאר מילי, ומהיכי תיתי למימר דלא עבר אלאו דאוא״ב לא תשחטו או בגנב וטבח משום דאית בי׳ איסור מצד אחר. אבל טעמא דר״ש דלש״ש צריכא עיונא רבה ומי יאמין לשמועתו לאמר דמשום דכתיב גבי אחי יוסף וטבוח טבח והכן גזה״כ הוא דששא״ר לאכילה, לאו שם שחיטה עלה ופטור משום אוא״ב וכסה״ד וכדומה.

אבל עשה אזנך כאפרכסת ושמע דטעמא דר״ש הוא, משום דס״ל דכל שחיטה הראוי׳ לאכילה, אית בה מצוה כדכתיב וזבחת ואכלת כאשר צויתיך, וכאשר כתב הרמב״ם ז״ל בריש הלכות שחיטה, מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף. ואח״כ יאכל וכו׳ ורק כשהשחיטה מצוה אז התירה התורה לאכול מיד וכנגד יצה״ר כאשר הארכנו בזה למעלה, והוה זאת כעין שאמרו חז״ל דכל שנעשה מצותו אין מועלין בו ה״נ, כל שנשחט ונעשה מצותו הותר לאכול ממנו מיד, ולית בי׳ אבמה״ח, אבל בשוחט את הטרפה וכדומה דאין כאן מצוה לזבוח דאין זה לצורך אכילה, הוה האי שחיטה כנחירה במדבר דלא הותר על ידה איסור אבמה״ח, והא דאינו מטמא עתה כנחירה משום דעל זה אית לן קרא מיוחד, דשוחט את הטרפה אינו מטמא, דכי ימות מן הבהמה כתיב, מקצת בהמה מטמא ומקצת אינו מטמא, וזו טרפה ששחטה, כמבואר בשמעתין ע״ד ע״א. ודוקא לענין טומאת נבלות מהני האי שחיטה, אבל להתיר איסור אבמה״ח לא. וזה דלא כדעת התוס׳ שבת ק״ו ע״א ד״ה חוץ מחובל ומבעיר ויתר הראשונים ז״ל שנמשנו אחריהם. עיין יו״ד סימן כ״ז. ומה אעשה כי אהבת האמת דוחקני שלא לכבוש נבואתי אף אם הוא נגד דעת הראשונים, ודבר זה מוכרח מכמה סוגיות הש״ס ומתוך פסקי הרמב״ם ז״ל כאשר תראה באריכות בסוגי׳ דד׳ סימנים אכשר בה רחמנא דף ע״ה במה שבארתי שם, וזולת זאת לא מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ״ד. ובזה נבין נמי האי דקתני במשנה דף מ׳ ע״א דשוחט לשם הרים וכו׳ שחיטתו פסולה, ופריך בגמרא פסולה אין זבחי מתים לא, ורמנהו וכו׳ ומשני הא דשחט להר והא דשחט לגדא דהר. ויש לתמוה טובא דאיך קתני שחיטתו פסולה, וכן בשאר המשניות שם הא אין כאן שום פסול בשחיטה עצמה, ורק איסור מצ״א, ואסורה באכילה הוה לי׳ למימר, ובפרט דתנא דמתניתן כר״מ ס״ל דששא״ר שמה שחיטה, חוץ מכסה״ד דכתיב אשר יאכל, ואיך קורא להאי שחיטה שחיטה פסולה והוא תמיה גדולה שאין עלי׳ יישוב אחר אלא עפ״י הצעתינו דכל שחיטה שא״ר אינה מתרת איסור אבמה״ח ולכן קורא אותה שחיטה פסולה הגם שאינה נבלה לענין טומאה ולא לענין איסור אכילת נבלה, אבל אבמה״ח איכא כל זמן שמפרכסת ושחיטה פסולה דקתני היינו דאסורה באכילה, דשחיטה פסולה ונבלה תרי מילי נינהו, כאשר נבאר אי״ה בעקרים הבאים דרק אחר שחזר ר״ע והודה לר׳ ישבב, בכל מקום דקתני שחיטה פסולה היינו נבלה, אבל קודם חזרה לא, וכל המשניות דמכילתן נסתמו אליבא דר״ע קודם חזרה, לכן שפיר קתני לשון שחיטה פסולה אע״פ דאין בה משום נבלה. אבל אי גם איסור אבמה״ח לא הוה לא מצי למתני כלל האי לשנא דשחיטה פסולה. וזה ברור ואמת לאמתה של תורה.

ולפ״ז ר״מ ור״ש לשיטתייהו פליגי בששא״ר דכבר כתבנו דלר״מ דס״ל כר׳ ישמעאל גם בשחיטה הגונה לא אשתרי איסור אבמה״ח דהרי אין בשחיטה מצוה כלל רק תיקון כמו נחירה לר״ע וא״כ מה בין שחיטה ראוי׳ לאינה ראוי׳ דמה אכפת לן שדבר אחר גורם לה איסור באכילה אבל לר״ש דכר״ע ס״ל דמצוה איכא בזביחת חולין שנתחדשה כשנכנס לארץ וגם זאת נתחדש דהשחיטה מתרת מיד קודם שתצא נפשה א״כ בששא״ר דלית בה מצוה, ולית בה היתר זה להוציא מידי אבמה״ח, ס״ל דלא ש״ש אע״פ דמצלת מן נבלות, כאשר גלתה התורה בשוחט את הטרפה דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה, אבל איסור אבמה״ח אית בה, ומש״ה מסחבר לי׳ לר״ש דבמקום דבעינן שחיטה, שחיטה שאינה ראוי׳ לא מקרי שחיטה, כיון דאינה מתרת איסור אבמה״ח.

והנה רבנו הקדוש נראין לו דברי ר״מ באוא״ב ודבריו של ר״ש בכסה״ד כמבואר בגמרא פ״ה ע״א, הרי דסובר כר״מ בסברתו, ורק בכסה״ד ס״ל כר״ש מדכתיב אשר יאכל, ולפי הצעתינו לכאורה תמוה, דהרי רבי כר״ע ס״ל, וכאשר בארנו בארוכה בעיקר א׳. ולדידי׳ השחיטה מתרת מיד גם אבמה״ח, ושחיטת טרפה אינה מתרת מיד דלאו מצוה היא, ולמה יהי׳ על ששא״ר שם שחיטה אבל באמת לק״מ דנראין דבריו של ר״מ לרבי באוא״ב דקאמר בגמרא, היינו דינו ולא טעמו כאשר תראה בבאור הסוגי׳ שם באריכות עיי״ש היטב.