יחדתי עיקר מיוחד לבדיקת הסכין, מפני שהוא ענין סגור ומסוגר בש״ס ופוסקים, והוא מקצוע גדול בדיני שחיטות כידוע, וכבר חברתי קונטרס מיוחד לבירור הענין הרם והנשא הלזה, הנקרא בשם ״הלכה למשה״ ומאז שיצא החבור לאור עולם, ניתוסף לי בזה תוספת מרובה, לכן אמרתי ליחד כאן בפתיחת חבורי על חולין, עיקר בפני עצמו להאי דינא.

הנה בדיקת הסכין לשחיטה לא נזכר לא במשנה ולא בברייתא, ואדרבה תנן במתניתין ט״ו ע״ב, ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה, ואי סתם סכין פסול לשחיטה איך מוציא דוקא אלו שהמה כלי אומניות עשיות פגימות על פני כל החוד, כיון דגם בסתם סכין העשוי לחתוך פסולה השחיטה. ומה שאמר בגמרא שם כעין מגירה שנינו, ע״כ אין הכוונה דבסכין כעין מגל קציר ומגירה שנינו, דהא לעומת מגל יד דרישא קתני, וכן קתני בהדי שנים וציפורן, אלא דהש״ס מדייק דדוקא פגימה כעין מגירה בעינן דלפסול. ורק ממימרא דר׳ חסדא אמורא בתרא שמעינן לראשונה חיוב בדיקת הסכין. ואופן שמועתו הוא נפלא מאד, באמרו מנין לבדיקת הסכין מה״ת שנאמר ושחטתם בזה, והוא קרא דכתיב בשאול המלך, והו״ל להקשות ע״ז דהאי דברי קבלה ולא דברי תורה הוא, ולא עוד אלא דע״כ זה תוס׳ על דברי תורה, דבתורה כתיב רק ושחט או וזבחת ולא כתיב ״בזה״ ושאול הוסיף ושחטתם ״בזה״ הרי דהתורה לא הקפידה על הסכין לבדקו לא בתחלה ולא בסוף, ורק שאול הקפיד מדאמר ״בזה״ ואיך קאמר דבדיקת סכין הוא מה״ת, אבל לעומת זה פריך להיפך, פשיטא כיון דכי נקב טרפה, ומשני בעי בדיקה לחכם קאמרינן וכו׳, עד שלבסוף הסוגי׳ מסיק דבעי בדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא, וכל שלא בדק כן שחיטתו פסולה וכן הלכתא. ומי לא ישתומם על המראה הנוראה הלזו, דכמה רחוק האי דינא דבדיקה אבשרא ואטופרא ואתלת רוחתא לעכובא, מדינא דמתניתן דבכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשנים מפני שהם חונקין.

אבל עשה אזנך כאפרכסת ושמע איך יתפרשו המשנה והגמ׳ ומתוכם הרבה פסקי הרמב״ם ז״ל. כי רק הוא היחיד והמיוחד שבין הפוסקים אשר העמיק בשכלו האלקי, להבין דברי חכמים והוציא מדבריהם סלת נקי׳, בירור ההלכה האמתית. ואני העני יגעתי יגיעה רבה ונוראה, ובשכבי על מטתי ובהליכתי בביתי, בחצירי וברחוב העיר, בשעת אכילת מזוני, ובדברי עם הבריות לא הסחתי דעתי מעיוני, עד שהגעתי עד תכליתו כפי קט שכלי, ונוראות האורות שנגלו לי מן השמים תלי״ת בכל מקום שמשכנתי נפשאי למצוא האמת בזכות אבותי הקדושים נ״ע וזה הוא ג״כ אחד מהענינים האלה. וזה החילו בעזר הנותן ליעף כח.

הנה בין לרש״י דעיקור דהלכות שחיטה הוא שוחט בסכין פגום, ובין לבה״ג דלא מנה בהל״ש עיקור דסכין פגום, לשניהם סכין לא נזכר כלל. דלבה״ג כתבו התוס׳ דף ט׳ ע״א ד״ה כלהו דשוחט בסכין פגומה אינו שוחט אלא חונק לכן לא מנאם בהלכות שחיטה, ומי כחכם ויבין את זאת, דמ״ש מדרסה דממועט נמי מושחט ולא ודרס ומ״מ חשבם בין הל״ש. וגם לרש״י נתמעט מגל קציר ומגירה מושחט ולא וחנק, וכדתנן במתני׳ משום דהן חונקין וכפרש״י ז״ל שם דאין חותכין אלא קורעין, ולא נזכר פגימה כלל, ועיין בשו״ת ק״ז בחת״ס יו״ד סימן ט״ו שכתב שם בתוך הדברים וז״ל: אטו פגימה נאמרו לממ״ס עיקור ושהיי׳ נאמרו וכו׳. וכיון דליכא לא קרא ולא הלכה על סכין פגום, רק דבעינן ושחט ולא וקרע ולא ודרס, לא הי׳ עולה על הדעת דנבעי בדיקת סכין לעכב, דהרי כל שאינו מרגיש בשחיטתו שקרע רק שהוליך והביא הסכין בלי עכבת דבר ״ושחט״ קרינן בי׳ ואין ״וקרע״ רק כשהרגיש שקרע או שנראה בתוך החתך איזו מקום שנקרע ולא נחתך. והרי הדבר מוכרח דכיון דזה נקרא ״ושחט״ וזה ״וקרע״ ע״כ המעשים אינם שווים ונרגש או ניכר בין מעשה למעשה. ופלא תראה בלשון הש״ס דפריך פשיטא, כיון דכי נקב טרפה, ולא קאמר כיון דכי פגום טרפה, הרי דפגימת הסכין לא נזכר כלל בהלכה. ובלב ארי׳ נתעורר על דקדוק עצום הלזה. אבל עיין בהגהות הגאון רצ״ה חיות ז״ל שכתב וז״ל: גמרא פשיטא כיון דכי נקב טרפה, נ״ב: עיין ש״ך סימן י״ט סק״ד מה שתפס על הדרישה שכתב בטעם בדיקת הסכין משום דכתיב ושחטתם בזה, ודחה הש״ך מכאן, דאמרינן דע״ז לא צריך קרא, רק על בדיקה לחכם מורה הקרא עיי״ש, ונעלם במחכ״ת דברי בה״ג ריש הל״ש, שתפס הפשיטות לשון ר״ח, מנין לבדיקת הסכין מה״ת שנאמר ושחטתם בזה, משמע דלא הי׳ לפניו גירסת הש״ס כאן, או שסובר (והוא היותר מסתבר), דה״ק בגמרא, פשיטא כיון דכי נקב טרפה לאו בדיקה אתמר, עכ״ל הגאון ז״ל. וכוונתו דמכח האי דקדוק דלא קאמר פשיטא דכי פגום טרפה, אלא דכי נקב טרפה, מפרש דהכי קאמר פשיטא דכי נקב טרפה, דהיינו אם ירגיש שמנקב וקורע, או שיראה במקום חתך שיש שם איזו קרע שאינו חלק, שמוכיח דשם לא נחתך רק נקרע דטרפה, וממילא מי שירצה להיות בטוח שלא יקלקל את השחיטה, ובפרט אחר שתקנו חז״ל ברכה בשם ומלכות על השחיטה ודאי דצריך לבדוק את סכינו תחלה, אבל לדרוש מקרא דצריך לבדוק הסכין מהיכי תיתי וע״ז משני דבעי בדיקה לחכם קאמרינן. תירוץ זה לפי פירוש זה בקושית הש״ס צריך ביאור כמובן, גם מה דפריך אח״כ, והא אר״י לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא מפני כבודו של חכם, ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, אינו מובן, דכיון דאין בהוראת סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם, גם מדרבנן אין כאן חיוב ואיך קאמר ר״ח מנין לבדיקת סכין וכו׳, דאם בדיקה לחכם קאמר דאינו אלא מפני כבודו של חכם, לא שייך לשאול מניין, וגם לא לסמכו על הקרא. וע״כ דזאת קשה לי׳, דאל״כ מה פריך מר״י וכי לא ידע דמדברי קבלה לא ילפינן דינים חדשים, עיין בב״ק ב׳ ע״ב ובמכילתן קל״ז ע״א, ובתוס׳ שם ד״ה אתיא גיזה גיזה ודוק. אבל ידועה דעת הרמב״ם ז״ל דס״ל דמשום לתא דאיסורא נגעו בי׳, ולא משום כבודו של חכם דז״ל פ״א הלכ׳ כ״ו מה״ש: כל טבח שלא בדק הסכין שלו ששחט בה לפני חכם וכו׳ מנדין אותו לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהי׳ פגומה וישחט בה וכו׳ עכ״ל. והרבה דיו נשפכה ליישב דעת הרמב״ם ולהשוותה עם הגמרא דכאן עיין לח״מ שם ובפלתי ויתר אחרונים, ובמחכ״ת העלו חספא בידם. אבל האמת יורה דרכו, דהנה הא דבעינן הוראת סכין לחכם, או שיבדוק הטבח קמי׳ חכם כלשון הרמב״ם, הוא משום דגם פגימה דקה שאין בכחה לעקור נמי פוסלת השחיטה, והוא ודאי מדרבנן דסמכו זאת אקרא דשאול דושחטחם בזה, דלא די בושחטתם וכדכתוב בתורה, ושחט ולא וקרע, אלא דבעינן גם ״בזה״ לשחוט בסכין שלם ולא בפגום בלי השקפה על גודל הפגימה אי מצי קרע או לא, דכל שהסכין נקרא פגום, פוסל השחיטה והוא מדרבנן. ולמצוא פגומה כזו, צריך הבנת הלב וטרחא יתירא לכן צריך חכם או קמי׳ חכם, דלא סמכינן בזה על סתם טבח דלא ידקדק כראוי׳ בבדיקה. ולא מפני כבודו של חכם. והרי תראה דלקמן ל״ב ע״א במשנה ר״ש אומר אם שהה כדי ביקור מפרש הרמב״ם ז״ל בפיהמ״ש, דהיינו ביקור סימנים לאחר שחיטה, ותמהו עליו דהרי בדף ט׳ ע״א קאמר בגמרא, מאי לאו כדי ביקור סימנים, ואיכא ראי׳ דטבח צריך לבדוק בסימנים לאחר שחיטה וקאמר אביי לא, הכי אמר ר״י כדי ביקור חכם, ופרש״י ז״ל לבדוק הסכין להראות לחכם. אבל אני כתבתי שם דהרמב״ם ז״ל הי׳ מפרש דברי אביי הכי, לא דבסתם שחיטה אפשר דלא בעי שום בדיקת סימנים, דיוכל לסמוך דמסתמא שחיט שפיר, אבל בששחט שחיטה מצומצמת דצריך ביקור להבחין אם הוא מחצה או רובא ובדיקה כזו בעי חכם, ולעולם אסימנים קאי ופירוש זה מוכרח עיי״ש בחדושי. ומעתה הרי לפניך דהתם ודאי לא מפני כבודו של חכם קאמר, אלא דאם אירע דשחט שחיטה מצומצמת בעי להראות לחכם, כי בדיקה כזו בעי הבחנה יחירה והבנת הלב, דע״ז קאמר להבדיל בין הטמא והטהור, בין נשחט חציו או רובו של הסימן, ועיין מש״כ בזה בפרק אלו טרפות דף מ״ד ע״ב. וזה דקמתרץ הש״ס על הקושי׳, דפשיטא דכי נקב טרפה, ולמה לי בדיקת סכין, ואם ירצה להיות בטח מעצמו יודע שצריך לבדוק סכינו, ומה חידש לן ר״ח, ומתרץ דבבדיקה לחכם קאמרי׳, ר״ל דחידש לן הרבה, דלא תלוי הדבר באם נקב או לא נקב, אלא בסכין, אם פגום או לא, אשר זה בעי חכם לראותו. כי להרגיש בפגימה דקה הנרגשת ואינו אוגרת דבעי הבנת הלב והבחנה יתירה, צריך חכם. וע״ז פריך דהרי האי בדיקה לחכם באמת אינה מעכבת, ואין בה אלא משום כבודו של חכם, כדאמר ר״י דלכתחלה יהיה הסכין שלם מכל פגם, אבל בדיעבד לית לן בה, כי כך היתה דעת ר׳ יוחנן, וכאשר אבאר, ע״ז משני דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ר״ל לא תימא דהאי חיוב בדיקה על פגימה דקה דבעי חכם הוא מדברי קבלה שהי׳ כן מאז, כי היכי דתקשה על ר״י דאמר דאינו אלא סלסול בעלמא מפני כבודו של חכם דזה ליתא, אלא חומרא דרבנן הוא שהחמירו החכמים שאחר ר׳ יוחנן, וסמכוהו אמקרא דושחטתם בזה, אבל באמת מקדמת דנא לא הי׳ בזה פסול בפגימה הנרגשת לחכם שאינה אוגרת ואינה קורעת אלא לכתחלה. כך הוא הפירוש האמתי לדעת הבה״ג כפי הבנת הגאון ר״צ חיות, וכן דעת הרמב״ם ז״ל כדמוכח מהרבה פסקיו בענין זה וכאשר אבאר.

דהנה כבר הראתי בעקרים הקודמים, דלר״ע קודם חזרה לא הי׳ בכל פסולי שחיטה דהיינו בפסול במקצת הסמנים רק איסור מדברי סופרים שאין בו מלקות ולא טומאת נבלות, וה״ה דספקם לקולא כשאר ספק דרבנן, ולכן המשנה דנשנית אליבא דר״ט קודם חזרה שפיר קאמרה דבכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה, דבסתם סכין דאין בו אלא ספק פגום אם שחט בו השחיטה ודאי כשרה דניהו דמדרבנן הי׳ פוסל אם היתה קורעת מקצת הושט, אבל כל שלא הרגיש שום עכבות דבר בשעת שחיטה וגם לא ראה במקום החתך שום היכר קריעה שפיר דמי אע״ג דיש פגימה בסכין, ומכש״כ דלא דקדקו על פגימה כ״ש שאינה אוגרת ואפי׳ לכתחלה לשחוט בו, ולכן אין כאן מקום תימא שלא נזכר בשום משנה או ברייתא בדיקת הסכין וגם פסול פגימת הסכין אלא השוחט במגירה שאין בה שוחט אלא חונק, והוא ניכר בכולה מעשה, כי כן הוא עיקר מה״ת ואם הי׳ פגום במקום אחד והרגיש או ניכר שמיעוט הושט נקרע הי׳ פסול מדרבנן אם לא אתא ההלכה על פיסול במקצת הסימנים, והאי והודה לו ר״ע ע״כ אחרי רבי נתודע, כי לא לבד הרבה משניות נשנו כר״ע קודם חזרה, אלא דהאי ברייתא דרבי, דכאשר צויתיך דמלמד שנצטווה משה וכו׳, ג״כ נשנית כר״ע קודם חזרה, כמו שביארנו במקומו בעיקרים דלעיל, דמה״ט לא הזכיר רבי הני חמשה הל״ש, וראה זה פלא כי מתוך הסוגי׳ במקומה לקמן ל״ב ע״ב מוכח דגם אמוראי קדמאי עדיין לא ידעו מהאי חזרה דהדר בי׳ ר״ע, או לא קבלוה דמסדר שם התירוצים על האי ורמנהו אלו טרפות וכו׳ תחלה תירוצו של רבא, תירוץ אחד שנדחה ואח״כ הדר בי׳ רבא ואמר אלו אסורות קתני, ואח״כ מביא תירוץ מר״ל, דאמר כאן ששחט במקום חתך וכו׳ ודחאו ומי אר״ל הכי, והא אר״ל וכו׳, ואח״כ מסיק אלא אר״ח בר׳ אבא אר״י, כאן קודם חזרה וכו׳, ומי לא ישתומם, אי בבית מדרשו של ר״י ור״ל הי׳ מקשין האי סתירת המשניות מן והודה לו ר״ע על משנה דאלו טרפות נקה״וו ופסה״ג, הי׳ לבעל מסדר הש״ס לסדר תחלה תירוצים של ר״י ור״ל אמוראי קדמאי ולבסוף תירוצו של רבא אמורא בתרא, כדרכו בכל הש״ס, ולא עוד אלא דהש״ס מדחה דר״ל מעולם לא הי׳ מתרץ קושי׳ זו, דהרי אר״ל שחט את הקנה ואח״כ נקבה הריאה וכו׳ ועיין ברא״ש שכ׳ ולא ידעינן הי אחרונייתא ואזלינן לחומרא, ועיין בהגהות מהרש״ש שתמה ע״ז דהול״ל דהדר בי׳ מחדא דכעין זה לא מצינן בש״ס, אבל כתב דממה שאמר הש״ס, אלא ארחב״א אר״י, כאן קודם חזרה וכו׳, ר״ל בזה דמעולם לא הי׳ ר״ל מתרץ כלום אלא ר״י הי׳ מתרץ עיי״ש, ומי לא יבין כי דבר זה עוד יותר דוחק מדברי הרא״ש, דמנ״ל הש״ס הא, דר״ל מעולם לא תירץ כנ״ל, דלמה לא נדחה האי מימרא דשחט הקנה ואח״כ נקבה הריאה וכ׳, קמיה האי מימרא דמתרץ בין מקום חתך לשלא במקום חתך ובפרט מאחר דהאי אחרינה דנקבה הריאה בין סימן לסימן, לית לן כוותי׳, הרי מסתבר דלא אמרה כלל או דהדר בה וכהלכתא, הן אמת דכפי שכתב הרשב״א ז״ל דלגבי הקנה עצמו כ״ע מודים דהוה כמדמב״ד, לא קשה זאת אבל אז יותר תמוה למה הביא כלל האי מימרא לדחות תירוצו של ר״ל, דבלא״ה הוול״ל, כיון דנפסק הקנה, מה לי מקום חתך ומה לי שלא במקום חתך, אם דבר זה פשוט כ״כ, עד שאנו אומרים דאפילו מאן דחולק אדינא דנקבה הריאה בין סימן לסימן, אבל בסימן עצמו מודה גם הא דר״י דכאן קודם חזרה וכו׳ לאו ר״י בעצמו אמרו אלא רחב״א משמי׳, וגם זאת רק בלשון ״אלא״ לאחר שדחה דר״ל לא תירץ מידי ואם בבימ״ד של ר״י נתקשה קושי׳ זו דורמינהו וכו׳ ור״י הי׳ מתרצה כנ״ל, ודאי הי׳ צריך להעמיד דבריו ברישא, ולא לסדרו לבסוף ובדר״ל אלא ארחב״א אר״י וכו׳, אבל עיין לקמן בחדושנו שפירשתי הסוגי׳ לדעת הרמב״ם, כי ר״ל רצה למצוא טעם להאי הלכה דר׳ ישבב, דאפילו שחט הרוב בהכשר שחיטה, פוסל מקצת בדרסה או בעיקר לעשותו נבלה וככולה נחירה, וקאמר משום דהאי מיעוט בפיסול מצטרף להשלמת הרוב, דמיעוט בתרא לא מצי מצטרף להשלים רובא בשחיטה, משום דכיון דאיפסק רובא הוה כמדמב״ד ותו לא איצטרך לשחוט אפילו לכתחילה לא, וכשיטת ר׳ אושיעיא בתוס׳ ל׳ ע״ב ד״ה החליד, וא״כ ע״כ שני המימרות אמרם ר״ל, כי תלויות זו בזו, כי רק מכח דס״ל דאחר פסיקות רוב הסימן הרי הוא כמדמב״ד, מצי אמר האי טעמא של ההלכ׳, למה מקצת הסימן במיעוט קמא בפיסול פוסלת את השחיטה, אבל בזה לא מתורץ הקושי׳ מפסה״ג דקתני נמי בין הטרפות דמה״ט גופא הוה לי׳ ליחשוב לנבלה כיון דכמדמב״ד, תו לא מצי שחוט הרי ע״כ דר״ל מעולם לא אמר מלתי׳ כדי ליישב המשנה כר״ע לאחר שהודה, אלא כדי ליתן טעם לקבלת ר׳ ישבב, וע״ז קאמר אלא ארחב״א אר״י כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה, הנה גם זאת אינם דברי ר׳ יוחנן, אלא ר׳ חייא ב״א למד תירוץ זה, ממה דר״י מחולק הי׳ עם ר״ל, על מה דאמר לחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך בפיסול במקצת הושט, דר״י לית לי׳ כמדמב״ד לא הריאה ולא הסימן עצמו, ולכן ס״ל דלכתחלה בעינן לשחוט הסימנים כולם, וממילא דגם במקום חתך מצטרף שפיר מיעוט בתרא להשלים הרוב בשחיטה, אבל סובר בטעמא דהאי הלכה, דכל שנעשה מעשה טרפות בסימנים ואפילו רק נקב בושט, הוה כנחורה, כי ס״ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וה״ה לנחירה מתחילה ועד סוף, ומתני׳ דאלו טרפות כר״ע אתי׳ דלית לי׳ האי הלכה דר׳ ישבב, זאת אמר ר״י ור״ח ב״א הוסיף מדילי׳ דממילא לאחר שבימיו כבר נתקבל האי חזרה דהדר בי׳ ר״ע צ״ל דמשנה לא זזה ממקומה כמו שהיתה שנוי׳ קודם חזרה, אבל כמו דר״ל לא אמר תירוצו על קושי׳ הש״ס מאלו טרפות, כן ר״י לא אמר בה מידי, אלא הקושי׳ נתקשה בימי רבא, ורבא הי׳ המתרץ הראשון ואחריו אחד מבני דורו, רצה להעמיס תירוץ משום ר״ל דהי׳ מחלק בין מקום חתך לשלא במקום חתך וכאשר נדחה, דמהני תרי ממרות א״א להמציא תירוץ זה כנ״ל, אמר רחב״א תירוץ אליבא דר״י, ואמרו בשמו כאלו היתה נתקשה קושי׳ זו בבית מדרשו של ר״י, אבל באמת זה אינו אלא דרחב״א המציא תירוץ זה מתוך דברי ר״י המחולק עם ר״ל, בהא דמקום חתך ושלא במקום חתך, וא״כ בימי ר״י עדיין לא נתקבל עכ״פ חזרת ר״ע, וממילא דכל פסולי שחיטה במקצת הסימנים אינם לכל היותר אלא מדרבנן אסורים, ולכן שפיר אמר ר״י דלהראות סכינו לחכם, שהוא על פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת, דאין בה אלא מפני כבודו של חכם, אבל לאחר אשר אמוראי בתראי קבלו חזרת ר״ע, וקבעו כמסמרות נטועים דכל פיסול במקצת השחיטה נבלה כנחירה ממש, שוב החמירו בפגימה אפילו אינה אוגרת פוסלת מדרבנן אף בדיעבד, כי סמכו אקרא דושחטתם בזה לפסול סכין פגום, אפילו אין בכח האי פגימה ליקרע כלל. ולהאי פגימה כדי להרגיש בעי חכם מדינא כאשר ביארתי כל זאת בארוכה במקומה וממילא שוב הוה הוראת הסכין לחכם עיקר הדין ומשום ליתא דאיסורא, ועל חנם טרח הפלתי ז״ל ליישב דעת הרמב״ם ולומר דמאחר דתקנו חז״ל להראות סכינו לחכם מפני כבודו של חכם, הטבח שעובר ע״ז, נעשה האי עבירה לשטן לו, שיעבור על הפגימה בבלי דעת, כי בפרפראות כאלו, א״א ליישב חומר עצום כזה, אלא אפילו היינו רוצים לקבל התחכמות הלזו לאמת, הרי הוא נפרך ממה שנתן הרמב״ם טעם, שאין מראין סכין לחכם ביו״ט, שמא ימצאנה פגום וישחיזנה במשחזת שלה, עיין עוד לקמן בזה, ולפי תירץ של הפלתי, למה ניחוש כאן מאחר שעשה כתיקון חכמים להראות הסכין לחכם, ומה בין בדיקה שבודק לעצמו בביתו, לבדיקה שבדק בפני החכם, וע״כ הכין לו סכין בדוק בעיו״ט כמובן, והוא תשובה נצחית לדבריו אלא ודאי ברור כשמש, דלדעת הרמב״ם, איכא חשש דבדיקה בינו לבין עצמו יהי׳ בהעברה בעלמא, ומהני רק על פגימה האוגרת, והוא עתה אחר חזרת ר״ע חשש פסול דאורייתא שמא יקרע משהו בושט, ובדיקה לפני חכם תהי׳ על פגימה הנרגשת אף שאינה אוגרת, שהיא פוסלת עכ״פ מדרבנן אחרי אשר סמכו אקרא דושחטתם בזה דבעינן סכין שלם שאינה פגום כלל, והוא חומרא שעדיין לא נהגו בה בימי ר׳ יוחנן כנ״ל וזה ברור. בס׳״ד, ועיין בחדושנו דף ג׳ ע״ב ד״ה גמר׳ אביי לא אמר כר״א, ותמצא עונג.

ועפ״י הדברים האלה בארתי השיטות בסוגי׳ דשם, והמה שיטת הרשב״א והרא״ש והטור בדעת הרי״ף מצד אחד, ושיטת הרא״ה והרמב״ם ז״ל שהמה אזלו בחד שיטה מצד השני, ודלא כב״י דסובר דהרמב״ם כרשב״א, כי זה ליתא דהרי הרשב״א פסק כהני אמוראי דחלקו אר״ח, ורמב״ם ורא״ה ז״ל פסקו כר״ח, דחגירת הצפורן דהיינו הרגשת הצפורן פוסל בסכין, אפילו אינה אוגרת כלל, אלא דזה מדרבנן דגזרו חז״ל על סכין פגום אע״ג דאין בכחו לעקור הסימן, וסמכוהו אקרא דושחטתם בזה, וזאת אחר שקבלו החזרה דר״ע דפיסול במקצת הסימנים נבלה מה״ת הוה עיי״ש באריכות ולא ארשום כאן רק הני פסקי הרמב״ם ז״ל המעידים כולם עדות מכוונת ע״ז דפגימה כ״ש אינה פוסלת אלא מדרבנן.

א׳) הרמב״ם בפ״א הט״ו וט״ז כתב וז״ל. היה התלם הזה מרוח אחת לא ישחוט בה ואם שחט דרך הרוח שאין הפגימה נכרת בה שחיטהו כשרה. כיצד שבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם, וכשתחזיר אותה בהבאה תרגיש שיש בה פגם וכו׳, עכ״ל. הנה בפסק הלזה נלאו כל אנשי חיל למצוא ידיהם ורגליהם, דהרא״ש ז״ל תמה כיון שהפגימה זקופה מצד אחד, איך אפשר שלא תרגיש אצבעו כשהוא יורדת לתוכה, והמעיו״ט הליץ בעד הרמב״ם לאמר דכונתו דאין הפגימה קורעת בירידתו, אבל ודאי נרגשת להבודק, ומש״כ הרמב״ם ולא תרגיש היינו פגימה הקורעת. ומי הוא זה אשר יקבל דוחק גדול ונורא כזה בלשון הרמב״ם ז״ל שהיא לשון ערומים. אבל חוץ מזה הלא הקשה עליו הלח״מ, דלמה לא מחלק הרמב״ם בין פגימה אחת להרבה כמו שמחלק בגמרא, ותירץ דס״ל להרמב״ם דכל שאינה נרגשת בהליכתו הו״ל מגל קציר שב״ה מכשירין לקמן במשנה י״ח ע״א בשחט דרך הליכתו וניהו דשם בגמרא קאמר דרק לענין טומאה מכשירין ולא לענין אכילה הרי תראה דרמב״ם לא הביא דין זה בהלכות אבה״ט, וע״כ ס״ל דלא קיימא מסקנא הכי, ודלא כפרש״י ז״ל שם, והגמרא וברייתא דהכא דקאמר דבהרבה נידון כמגירה הכל כב״ש ודלא כהלכתא.

ויאמר נא המעיין וכי ניחא לי׳ לרמב״ם לתלות בי׳ בוקי סריקי דברים שאסור לשומעם, דברייתא ושקלא וטרי׳ סתמא בגמרא אזלא אליבא דב״ש, במקום דכלל גדול בידינו דב״ש במקום ב״ה אינו משנה, ולא עוד אלא דלא הביא דין דמתניתן דבמגל קציר דרך הליכתו ב״ה מכשירין, וסמך על מה דהביא האי דינא דמסוכסכת דמדבר רק מפגימה אחת, ומזה נדע דאין חילוק בין אחת להרבה, אע״פ דהברייתא מחלקת הכי בפירוש, במה דאמרה סכין שיש בה פגומות הרבה תידון כמגירה, ומי הוא זה אשר יוכל לסבול דחוקים כאלו.

אבל לפי הצעתינו פסק הרמב״ם הלזה מדוקדק ומכוון להלכה בלי שום דוחק דהאי משנה דב״ה וב״ש ג״כ אליבא דר״ע קודם חזרה נשנית וכן הברייתא דת״ר ולכן שם במשנה קתני במגל קציר פגימותיה קורעין מצ״א והוא שחט לצד השני באופן שיודע שלא נקרעו הסמנים מ״מ גזרו חז״ל לאסור באכילה אבל טומאה לא גזרו. וע״ז קתנו בברייתא דזה דוקא בפגימות הרבה דאיכא רוב בפיסול אם שחט דרך הבאתו והוה נבלה גמורה, לכן גזרו בה גם בהליכתו אטו הבאה לעשותו כמגירה לאסור לב״ה באכילה ולב״ש גם לטומאה כנבלה מדרבנן, אבל בפגימה אחת דאין, בזה אלא פיסול במקצת הסימנים, דזה גופי׳ לא הוה רק פסול מדרבנן כמו שבארנו למעלה, לא גזרו הולכה אטו הבאה, והש״ס מתחלה לא ידע דמהוליך ולא הביא מיירי, לכן נתקשה מ״ש פגימה אחת מפגימות הרבה דהרי גם פגימה אחת דקורע רק מקצת הסימן נמי פסולה השחיטה עכ״פ מדרבנן וע״ז משני דכשהוליך ולא הביא דאז ליכא חשש שנקרע באמת, אלא דראוי לגזור הולכה אטו הבאה, ולא גזר רק בפגימות רבות כמגל קציר, אבל לא בפגימה אחת. אולם כל זאת קודם שקבלו חזרת ר״ע אבל אחר שקבלו החזרה הרי כל פגימה הנרגשת אע״פ שאינה קורעת פוסלת השחיטה ומטמא מדרבנן, א״כ דינא במגל קציר דמתניתין נפל בבירא מכל וכל דהרי הני פגימות אע״פ שאינן קורעין דרך הליכתן, אבל נרגשות המה וכל סכין שפנום בהרגשה פוסל את השחיטה וגם לענין טומאה דלא חלקו חז״ל בגזרה זו כדי לחזקה ועשאוה כפסול בשחיטה דאורייתא. ולכן לדידן יש לנו נדון חדש דמה דין סכין שיש בו פגימה הנרגשת בהבאת ולא בהולכת הצפורן. ובזה ודאי אין חילוק בין פנימות הרבה לפגימה אחת דביכוב״כ אין בהם כדי לעקור לא בהלכה ולא בהבאה ואין כאן רק דשחט בסכין פגום פגימות שאינן אוגרות, וכיון דחזינן דפגימה האוגרת בהולכה ולא בהבאה התירה הברייתא בשחט בהלכה בלא הבאה ה״ה דלדידן דלא מקרי שחט בסנין פגום כיון דאינו מרגיש הפגימה בהליכתו, ולכן שחיטתו כשרה, אבל בשחט בהבאה שחיטתו פסולה ומדרבנן דפגימה הנרגשת ואינו אוגרת אין בה אלא פסול שחיטה דרבנן. וה״ה אם הסכין מלא פגימות כאלו דמ״ש, ודין דב״ה דשוחט במגל קציר דרך הליכתו דטהור מידי טומאה ליתא לדידן כיון דמגל קציר עכ״פ נרגשות הפגימות גם בהולכה, והוה לי׳ שוחט בסכין פגום דהוה נבלה מדרבנן, ולכן לא מצי הרמב״ם מייתי האי דינא. וראה איך הרוחנו פירוש מרווח בגמרא לדעת הרמב״ם ז״ל, ולא הוצרכנו לדוחק פרש״י ז״ל שמחלק בין פגימות דמגל קציר ובין האי דמסוכסכת, כי כל דברי רש״י ז״ל וראשונים בזה דוחק אחר דוחק כמו שבארנו שם בסוגי׳ ודו״ק.

ב׳) הרמב״ם פ״ד הי״ד וז״ל: ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואח״כ יתננה למומר זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ואם הוה מומר לע״ז וכו׳ הרי הוא כעכו״ם ושחיטתו נבלה. הלכ׳ ט״ו, מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו, אם היה מומחה שאינו מניח דבר המותר ואוכל דבר איסור, שזו חזקה על כל ישראל ואפילו הרשעים שבהם, עכ״ל הזהב והמזוקק שבעתים בכל מלה בלי חסר ויתר, ובכל זאת אין יוצא ואין בא בשתי הלכות אלו כאשר אבאר בזה. א׳) איך מחייב בבדיקת סכין ונותן לו לכל מומר אפילו לעבירה קלה מנבלה דלא חשוד על נבלה כלל, ורבא מרא דהאי שמעתא לא דיבר רק ממומר אוכל נבלות, ולא ממומר לשאר עבירות. ב׳) ולעומת האי חומרא שמחמיר להצריך בודק סכין ונתן לו גם למומר לקל, מקיל בפסול לעדות, דהיינו באינו מומר ומוחזק בכך רק שעבר פעם אחת ואפילו אוכל נבלות, דשוחט בינו לבין עצמו, ואף בודק סכין ונותן לו לא בעי, דכאן מדייק דרבא דוקא מומר קאמר ולא חשוד ע״י פעם אחת ואאוכל נבלות דקאמר רבא אינו מדייק לאמר דדוקא נבלות ולא איסור אחר. ג׳) בגמרא אמרו בטעמא דהאי היתרא דמותר לאכול משחיטת מומר ולא חיישינן לקלקול בשחיטה דלא שבק היתרא ואכל איסורא, ומ״מ בדיקת סכין ונותן לו בעי, משום דמיטרח לא טרח. אבל הרמב״ם בחלוקה הראשונה במומר לא הזכיר האי טעמא, דלא שבק היתרא, ובחלוקה השני׳ דהיינו בפסול לעדות דאינו אלא חשוד, אשר לפי דעת הרמב״ם אפילו בחשוד לנבלות לא בעי בדיקת סכין כתב הטעם דלא שבק היתרא אכל איסורא וכאן הרי ללא צורך הוא דהרי אפילו בדיקת סכין דלא שייך בי׳ האי טעמא, נמי לא בעי וע״ז לא אמר לן שום טעם דלמה לא בעי בדיקת סכין עכ״פ לחשוד לנבלות. ד׳) דבחשוד לעבירות דהיינו עבר פ״א כולל הרמב״ם כל העבירות ואפילו ע״ז ושבת דגם בע״ז ושבת בעינן דוקא מומר, וכאשר כתב כן בפי׳ בחלוקה ראשונה דנקט מומר לע״ז או מחלל שבת בפרהסי׳ וע״כ דוקא מומר קאמר דאם לאו דוקא הול״ל האי דינא בחלוקה שניה בפסול לעבירה מן העבירות דדוקא בשאר עבירות, אבל בע״ז ומחלל שבת שחיטתו נבלה, וזה סתירה גלוי׳ למש״כ הרמב״ם בפיהמ״ש על המשנה דשוחט בשבת שכתב שם שאם היה מזיד מיד כשעשה חבורה או עכ״פ בתחלת השחיטה נעשה מחלל שבת, ושוב הגמר שחיטה פסולה הוה, הרי דגם בפ״א דינו כמומר לפסול את השחיטה. ה׳) עוד הקשו עליו מתוספתא מפורשת דאבדו לו גדייו או שנגנבו עיין דרישה וש״ך סימן ב׳ מה שנדחקו. ובאמת יפה כתב הפלתי דהרמב״ם השמיט מה״ט נגנבו ולא כתב רק שנאבדו, אבל מש״כ ואי משום התוספתא לא היתה מקובלת אצלו וכו׳, ומי הוא זה אשר יבין אית זאת, דלרמב״ם לא היה מקובל התוספתא ומחדש דין חדש דצריך בדיקת סכין נגד תוספתא מפורשת. ובכל אלו החומרות שפכו הראשונים וגם האחרונים דיו הרבה, אבל כל בעל שכל ישר ע״כ מוכרח להודות כי אין ממש בתירוציהם ובמקומו אאריך לסתור את דבריהם. ובפרט במה שעוררתי באות ג׳). לא ראיתי אף באחד מן המפרשים שיעורר על הזרות הזה, שזה בעצמו מורה שלא זכו לירד לסוף דעת קדשו של הרמב״ם ז״ל, אשר מימות משה עד משה לא קם כמשה.

אבל לפי הצעתינו אין התחלה לשום קושי׳ וכל דבריו מזוקקים. והוא דרמב״ם ז״ל מיאן בפרש״י ז״ל בהא דמיטרח לא טרח שפירש דאם ימצא פגום לא יחזור אחר סכין אחר או ישחיזנו, דפירוש זה נפרך מני׳ ובי׳ דקאמר שם בגמרא דחמצן של ע״ע מותר מיד מפני שמחליפין, הרי דטרחא כ״ד להחליף חמץ מטריחין וא״כ כ״ש דמטריחין לתקן הפגם או להחליף את הפגום בכשר, ועיי׳ ריטב״א שנדחק הרבה ליישב פרש״י ז״ל מכח האי חומרא. אבל הרמב״ם ז״ל הרי כתב שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ולא מחמת גודל הטרחא שיש בבדיקה, דזאת ודאי לא נתן להאמר דיהי׳ בבדיקת הסכין טורח גדול, אלא ע״כ כונתו דמחמת קלות דעתו, אינו נותן לב לבדוק ביישוב הדעת י״ב בדיקות שהצריכו חז״ל כדי למצוא אף פגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת, וע״כ משום דאין זה אלא חומרא דרבנן שאינו חושש עליה וידוע מש״כ הר״ר יונה ז״ל דהרבה יראת שמים ויישוב הדעת צריך לבדיקת הסכין, וא״כ מומר אפילו לאיזה עבירה קלה שיהי׳, פשיטא דעכ״פ אין בו יראת שמים כדי לבדוק ביישוב הדעת והבנת הלב למצוא גם פגימה הנרגשת לחוד, דאין בה אלא חומרא דרבנן, וניהו דאפילו על איסור דרבנן שאינו מאותה עבירה שהוא מומר עליה אינו חשוד דהרי חמץ שעעה״פ לר״ש נמי רק איסור דרבנן הוא, ומ״מ אמרינן דמחליפין, אע״פ שהמה מומרים לעבור אבל יראה דאורייתא, וא״כ גם הכא נימא דאע״פ שהוא מומר למשל אשעטנז, מ״מ אינו חשוד לשחוט בסכין פגום מדרבנן דהיינו פגימה שאינה קורעת. אה״נ אבל כאן הלא על הבדיקה אנו דנין דהיינו אי טריח למצוא פגימה כזו, ורק ע״ז אמרו דאין בו יראת שמים לטרוח עליה בשומת לב כדי שימצאנה, כדי שלא יכשל באיסור דרבנן. וכיון שכן הוא לא חששו לזה רק במומר ואפי׳ לשאר עבירות ולא בחשוד אפילו לנבלות משום דחילוק שבין מומר לחשוד הוא דמומר שעבר ג׳ פעמים מוחזק אצלנו לעובר עבירה ולא עשה תשובה, משא״כ חשוד אפשר דעשה תשובה, דניהו דגם בפ״א נפסל לעדות, היינו משום דלעדות בעינן מוחזק בכשרות והאי עכ״פ אינו מוחזק בכשרות כי מי יודע אם עשה תשובה, אבל עכ״פ אינו מוחזק להיפך דאפשר דעשה תשובה, דהרי תראה דאמרו בברכות ת״ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה, ופריך שמא ס״ד דמשום שמא עדיין יש מקום להרהר אחריו, ומתרץ ודאי עשה תשובה הרי דבת״ח אמרינן ודאי עשה תשובה, ומינה דבשאר בנ״א עכ״פ ספק הוה. אמור מעתה כיון דבפסול לעדות ספק הוה לא נחמיר בבדיקת סכין דאין בו אלא ספק דרבנן שמא לא עשה תשובה, ולא בדק ביישוב הדעת עד שעבר על פגימה כ״ד שאינה אוגרת ואף דספק דרבנן נמי לא עבדינן לכתחלה, אבל כאן יש עוד ספק שמא לא היה בסכין פגימה כלל, לכן מותר לכתחלה לסמוך עליו בלא בדיקת סכין ונותן לו בפרט אם אין לפניו שוחט אחר. וזה שמדייק הרמב״ם ז״ל בלשונו הטהור בחלוקה הראשונה דמומר צריך לישראל כשר לבדוק לו הסכין, מפני ״שחזקתו שאינו טורח לבדוק״ מדייק לכתוב ״חזקתו״ דדוקא מומר שחזקתו שלא עשה תשובה, וא״כ חזקתו שאינו טורח לבדוק, דמקלו יגיד לו ויסמוך על בדיקה קלה שדי לפגימה האוגרת ואינה די לפגימה הנרגשת לחוד, ואח״כ כתב דמומר לע״ז ולחלל שבת שחיטתו פסולה לגמרי, ודוקא מומר ולא חשוד, והוא נמי מה״ט דשחיטת מומר לע״ז ולחלל שבתות אינה פסולה אלא מדרבנן עיין בחדושי הר״ן ז״ל בסוגי׳ ומכ״ש לדעת הרמב״ם ז״ל דשחיטת נכרי גופה אינה אלא מדרבנן ומשום לתא דע״ז. ועיין בזה בחדושי לסוגי׳ דהשוחט בשבת. וא״כ מי שרק פעם אחת עבר הרי ספק שמא עשה תשובה וא״כ עכ״פ בדיעבד ששחט מותר הנשחט וכאן באמת לא התיר ליתן לו לכתחלה לשחוט. ומה שכתב הרמב״ם בפיהמ״ש דאם שחט בשבת במזיד הוה שחיטה פסולה לק״מ, דהתם בשבת עצמו שחט וליכא למימר שמא עשה תשובה לכן שחיטתו פסולה ומדרבנן אבל אי שחט ביום שלאחריו באמת כשרה דשמא עשה תשובה כל זמן שאינו מוחזק למחלל שבת. ועתה נבא לחלוקה השני׳ במי שהיה פסול לעדות מחמת עבירה מן העבירות כתב דשוחט בינו לבין עצמו אף בלא בדיקת סכין. והטעם כנ״ל, אמנם מאחר דאיכא עבירות חמורות מנבלות וגם לנבלות עצמו דהרי הרמב״ם כולל הכל, א״כ ניהו דלענין בדיקת סכין על פגימה הנרגשת שאינה אוגרת דהוא דרבנן, מקילין בחשוד, אבל הרי חשוד הוא אנבלות דאורייתא, וא״כ לא יבדוק כלל הסכין וגם יקלקל בשחיטה עצמה, לכן הוצרך לטעם דלא מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור. וכתב במתק לשונו הזהב דזה חזקה על כל ישראל אפילו הרשעים שבהם דלולי דאיכא חזקה אלימתא על זה, הרי הוא ספק דאורייתא, דשמא לא עשה תשובה, ואז ישחוט בלא בדיקת סכין כלל, גם לא ישגיח לשחוט כהוגן, ולכן בעינן כאן חזקה דלא שבק היתרא ואכל איסורא, וקאי האי טעם גם ארישא דמתיר לעיל גם במומר לנבלות בבדיקת סכין, ולא ניחוש לפסולי שחיטה אלא דממתין לכתוב האי טעמא לבסוף, משום דאצטריך לכל שתי ההלכות. והא דלא בעי בחשוד אפילו לנבלות בדיקת סכין אינו מה״ט דלא שבק היתרא דהרי מטרח לא טרח לבדוק, אלא משום דבחשוד אין כאן חזקה שלא יבדוק שפיר, והרי לעיל בחלוקה ראשונה כבר כתב דדוקא במי שחזקתו שאינו טורח בעי בדיקת סכין, והאי אין בו חזקתו אינו טורח, רק ספק ובבדיקת סכין זו שהוא משום פגימה דרבנן די בשאין כאן חזקה שאינו טורח, רק ספק, דהוה ס״ס בדרבנן דאף לכתחלה אין לחוש.

ולכן באבדו לו גדייו השמיט הרמב״ם נגנבו וכמש״כ הפלתי, אבל מהתוספתא לק״מ על הרמב״ם, דגם היא נשנית קודם שקבלו חזרת ר״ע, דכל פסול בשחיטה נבלה, ואז לא היה האי בדיקת חכם אבשרא ואטופרא אצרכתא לעכב עכ״פ, ומשנה לא זזה ממקומה, ועיין במבוא התלמוד דגם בברייתא שייך לאמר משנה לא זזה ממקומה ומה״ט לק״מ מה דהקשה בהגהות ק״ז רעק״א ז״ל על יו״ד סימן ל״ג דאיך פסק הרמב״ם נקה״וו נבלה נגד תוספתא מפורשת דנקה״וו אינו אלא טרפה דגם האי תוספתא נשנית כר״ע קודם חזרה וזה פשוט וברור.

ג׳) בפ״ד הלכ׳ ט׳ מהלכות יו״ט כתב הרמב״ם ז״ל, אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע״ג העץ או ע״ג חרש או אבן ואין מורין דבר זה לרבים כדי שלא יבואו לחדדה במשחזת, בד״א בשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל, אין משחיזין אותה אפילו על העץ, שמא יבוא להשחיז במשחזת. מפני מה אסרו להראות סכין לחכם ביו״ט, שמא תהי׳ פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה, וילך ויחדד במשחזת, וחכם שראה סכין לעצמו הרי זה משאילו לע״ה עכ״ל. והנה הגאונים ק״ז רע״א בהגהותיו לאו״ח סימן תצ״ח ויד שאול ביו״ד סי׳ י״ח הרעישו על טעם זה של הרמב״ם, דמהיכי תיתי ניחוש שימצאנה פגומה כיון דלא בעי בדיקה לחכם אלא מפני כבודו של חכם ויד שאול כתב הלא בלא נמצאת סכינו יפה מעברינן לי׳ כמבואר בגמר׳ וברמב״ם. ובמחכ״ת לא קשו לקמחם בקושיות כאלו, הלא הרמב״ם לשיטתי׳ אזיל דמשום לתא דאיסורא בעינן הוראת סכין לחכם ומשום דטבחים קלי הדעת המה דהרי לר״מ במשנה דריש גיה״נ אינם נאמנים על חלב וגיד ולחכמים דנאמנים משום דהוא איסור תורה ודאי, אבל לטרוח בי״ב בדיקת אחר פגימה דקה שאינה אוגרת חשודים הם דשמא לא יטריחו בזה. והחילוק בינם לבין מומר לאחד מן העבירות לדעת הרמב״ם דמומר חזקתו אינן טורח כלשון הרמב״ם, ובטבחים ספק הוא ודינם כפסולי עדות דספק שמא לא בדקו כראוי׳ על פגימה הנרגשת. וניהו דשם כתב דשוחט בינו לבין עצמו היינו באינו טבח דלא תקנו להראות הסכין לחכם אבל בטבח תקנו. וגם בטבח בדיעבד כשר הבשר אף דלא הראה סכינו לחכם דדוקא בלא נמצאת סכינו יפה מכריזין אבשרא דטרפה אבל בנאבד הסכין משמע דכשר ולא נדייק מרישא דדוקא בנמצאת יפה לא מכריזין הא בנאבד מכריזין דכן יש ללמוד מן הרמב״ם ז״ל שכתב, דבלא נמצאת יפה מכריזין אכל בשרא דטרפה, ועיין בחדושי לקמן דהרמב״ם לשיטתי׳ מוכרח לפרש כן, ועל כל בשרא היינו אותו הבשר ששחט בלי להראות הסכין לחכם שא״א לעמוד על הסכין לבדקו עתה. דלא מסתבר כלל לאמר דאפילו הראה סכינו לחכם יקנסוהו לאסור האי בשר, וכיון שכן מוכח דבנמצאת סכינו יפה לא מכריזין גם על האי בשר דא״א לברר הכשר סכינו והבן. ועכ״פ לק״מ דכל שמראה סכינו לחכם אין בכך כלום אם הטבח לא בדקה רק בהעברה בעלמא מפגימה האוגרת דהרי מה״ט תקנו להראות סכינו לחכם משום דחשודים הם בכך. אבל אם עבר ושחט בלא הוראת סכין לחכם ונמצאת פגומה מעברינן לי׳ שפיר. ובזה נסתרה ג״כ ראיית הגה״ק בעל ד״ח זצוק״ל שמוכיח מהאי רמב״ם דאם מחזירין לשו״ב הסכין שהראה בתורת יפה שהוא פגום דלא מעברינן לי׳, דאל״כ איך חשו להראות סכין לחכם ביו״ט שמא ימצא פגומה. והוא קושית הגאונים הנ״ל אבל אין זה ראי׳ דהרי מה״ט תקנו הוראת סכין לחכם ואיך נעביר את הטבח שעושה כתקנת חז״ל, וא״א לבוא למכשול דהרי בכל פעם מראה סכינו לחכם אבל עתה בזמננו שכתבו הראשונים ז״ל דממנים אנשים ידועים ומוחזקים, וגם אינם שוחטים לעצמם ומוכרים לאחרים, ולהם מחלו חכמים כבודם, ולרמב״ם דמשום לתא דאיסורא ג״כ בטלה התקנה, דהרי רק בטבח המוכר לאחרים תיקנו, וא״כ מי שנמצא סכינו פגום אין ראי׳ משם דאין לקנסו, אמנם לדינא ודאי הכי הוה, דאל״כ לא הנחת בת לא״א וכו׳.

אבל מה דקשה טובא על הרמב״ם הוא דהמעיין שם ברמב״ם ובכ״מ ימצא דשיטת הרמב״ם הוא דכל שנתקלקל הסכין באופן שגם בדוחק אינו ראוי לתשמישו, אז גם לחדדה על עץ ואבן אש שלא נתקן לגמרי אסור, דהוה תיקון מנא ביו״ט. אבל אם לא נתקלקל כ״כ רק שמ״מ טוב לחדדו שיחתוך יותר יפה, אז על עץ ואבן שרי ואין מורין כן לרבים, אבל במשחזת שלו לעולם אסור משום דזה מלאכה גמורה עיי״ש. וא״כ קשה בסכין של שחיטה כל שנפגם אינו ראוי כלל למלאכתו ומה לי עץ ואבן או משחזת שלה, ולמה לי׳ לרמב״ם לאמר דילך ויחדד במשחזת הרי בעץ ואבן נמי אסור כל שאינו ראוי׳ כלל ועיי׳ בשו״ת ק״ז החת״ס זצ״ל יו״ד סימן ט״ו דנתקשה בזה, ורוצה להוכיח מזה דאין שום פגימה יוצאת רק במשחזת שלו והוא פלא, דהוא דן שם על מטלית אבל מה ענין זה לעץ ואבן וחרש שדבר בהם הרמב״ם, הכי נאמר בפגימה דקה הנרגשת ואינה אוגרת, לא תסולק על עץ ואבן אתמהה.

אבל אם נאמר דהי פגימה שאפשר שימצא החנם אינה פוסלת השחיטה אלא מדרבנן, אז דברי הרמב״ם מזוקקים עפ״י הסוגי׳ דביצה דץ י״ט ע״א דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו״ט ופרש״י כיון דמה״ת חזי אלא מדרבנן אסור לית בי׳ משום מתקן מנא, ולכן גם כאן בסכין של שחיטה הפגומה רק פגימה דקה דרבנן שרי על עץ ואבן, דזה הוה כמו בשאר סכין דאפשר לשמש בדוחק, דאין בו משום מתקן מנא, אבל במשחזת שלה לעולם אסור דגם בסכין שראוי׳ לשמש בדוחק אסור, דזה מלאכה ממש מקרי. ומיושב בזה גם מה דהקשה ק״ז רעק״א ז״ל דחכם איך רואה לעצמו סכינו ביו״ט שמא ימצאו פגום והוה לי׳ מטלטל מוקצה, ולפי הנ״ל לק״מ, דהרי על עץ ואבן יוכל לתקנו דזה שרי לחכם, ורק אין מורין כן ורק בע״ה חששו שיחדדה במשחזת שלה אף דדי היה על עץ ואבן, דמסתמא בקל מתקנת במשחזת שלה מעל עץ ואבן שיש יותר טורח לתקנה.

מכל הלין פסקי הרמב״ם ז״ל יוצא מפורש דהאי בדיקה מעולה אפגימה הנרגשת שאינה אוגרת אינה אלא מדרבנן אחרי שקבלו חזרת ר״ע שגזרו אומר דסכין פגום פוסל השחיטה אע״פ שאינו עוקר הסימן וסמכוהו אקרא דושחטתם בזה דלא די להשגיח על השחיטה שתהי׳ בדרך משיכה ולא בדרך דרסה ועיקור, אלא דגם על הסכין צריך להשגיח שלא תהי׳ פגומה, וכל שנקראת פגומה השחיטה פסולה ויתר באור השיטות בזה עיין בסוגי׳ במקומו.

ורק זאת אזכיר עוד כאן דהאי בדיקת הרגשה בחוש המשוש נמי סמכוהו אקרא דושחטתם בזה, דכיון דלמדו דבעי בדיקה לחכם, ע״כ בדיקת הרגשה בחוש המשוש ולא בדיקת ראי׳ בחוש הראות קאמר, כי דבר ידוע דחוש הראות חזק יותר אצל ההמוניים העוסקים בעבודה גשמית ולא במושכלות, וחלוש אצל החכמים בעלי ספר, וחוש המשוש הוא להיפך חלוש אצל ההמון עובדי אדמה וכדומה וחזק אצל החכמים בעלי מנוחה וכיון דאבדיקת חכם קסמכינן ממילא דבדיקת הרגשה בעינן דהוא יותר מוכשרת לזה. והא דבעינן אבשרא ואטופרא נדחקו הראשונים ז״ל, והתוס׳ כתבו דבשרא כנגד ושט וטופרא כנגד קנה והאחרונים ז״ל חקרו למה עזבנו אנן בדיקת בשרא. ולולי דבריהם ז״ל הייתי אומר דהבדיקה צריך להיות על תרתי על חדודו ועל חלוקו, כי הסכין צריך להיות חד וחלק וכ״כ הרמב״ם בפ״א ה״ה באיזה דבר שוחטין וכו׳ והוא שיהי׳ פיה חד ולא יהי׳ בה פגם, ולכן בעינן אבשרא להבחין אם חותך היטב שהוא חד כראוי, ואטופרא אם אין בו פגם והכי נוהגין אנו גם עתה לבדוק הסכין על בשר היד אם חותך כראוי כידוע. עוד זאת ראיתי להזכיר כאן מה שראיתי דבר חדש מק״ז החת״ס ז״ל בתשו׳ הנ״ל דפגימה אית בה משום עיקור או משום שהיי׳, וזה לכאור׳ פלא, נהי דבמקום שהוא פגום אינו חד ואינו חותך אבל שהי׳ כ״ד כזו הרי מדינא אינה פוסלת ורק חומרת אחרונים היא לפסול בשהיי׳ משהו, ואיך אפשר דבסכין פגום משום שהיי׳ נגעו בי׳. אבל ניחא לי בשנאמר דכיון דאין שיעור לשחיטה ומוליך ומביא כל היום כלו כשר, א״כ השהיות מצטרפות לשיעור שהיי׳ בשחיטה אריכתא והוא אבעיא דלא אפשטא בגמרא דף ל״ב ע״א. ולפ״ז יש לנו טעם חדש דחז״ל חששו על כל פגימה אפילו אינה אוגרת ואינה קורעת משום דעכ״פ מקום הפגום אינו חד ויש חשש שהיי׳ בשחיטה אריכתא לכן לא פלוג רבנן ופסלו כל פגימה אפילו אינה קורעת ודו״ק.

ועוד זאת נשאר לבאר לך, דדעת הבה״ג ג״כ כדעת הרמב״ם, וכאשר הבאתי לעיל מהגהות רצ״ח ז״ל שמעתיק דברי הבה״ג שכתב דבדיקת הסכין אנו למדין מושחטתם בזה, וממילא דלא קשה על הבה״ג קושי׳ התוס׳, דלמה לא מנה בין חמשה הל״ש עיקור דסכין פגומה, דהרי מאחר דחכמים פסלו סכין פגומה גם בלא עיקור ר״ל אפילו אין בכח הפגימה לעקור, איך נחשוב עיקור דסכין, וכן תראה בחינוך שהוא הרא״ה ז״ל שמנה הל״ש וכדעת הבה״ג בתוכם עיקור סימנים ממקום חיבורם בלחי ועל כל הני כתב דשחיטתן פסולה, ואח״כ כתב וז״ל ״וג״כ צריך לדעת ענין בדיקת הסכין שהצריכו חכמים לבדוק אותו עם הצפורן ועם הבשר ובשלש רוחותיה של הסכין, ואם נרגש בה פגימה אפילו כ״ש השחיטה אסורה״ עכ״ל, הרי מפורש אומר דבדיקת הסכין מפגימה כ״ש אצרכתא דרבנן הוא, והשוחט בהאי פגימה כ״ש, השחיטה אסורה ולא פסולה. ויתר ביאור הדברים תמצא בסוגי׳ דף י״ז ע״ב עיי״ש היטב.