דיני אבר היוצא והמדולדל ודיני בן פקועה מבוארים בפ׳ בהמה המקשה, אלא דבביאור הסוגיות יש מבוכה רבתא בין המפרשים והפוסקים. וכאשר בארתי בפנים דעת הרמב״ם ז״ל בבאור הסוגי׳ היא המחוורת ומתקבלת וכל נושאי כליו וגם לרבות הראשונים ז״ל, לא ירדו לסוף דעתו, ולא הרגישו מה היא שיטתו, וכאן לא אעמיד רק מקצת שיטתו בענינים אלו, שהוא נ״מ רבתא לדינא והוא חדש ומחודש, אבל לדעתי אמת וצדק תלי״ת.

הרמב״ם ז״ל בפ״ה ה״ט ממ״א כתב וז״ל: עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו האבר לעולם וכו׳, ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואח״כ נשחט, או נולד הולד וחיה כמה שנים, הרי אותו אבר אסור משום טרפה וכו׳, עכ״ל, וע״ז כתב הכ״מ דלכאור׳ נראה שדין זה כולל לכל עובר שהוציא ידו גם למי שלא נשחטה אמו קודם לידתו, אבל לפי האמת זה טעות, שא״כ ברוב הבהמות ימצא איסור בהרבה אברים שיוצאים קודם הלידה. ואף שמדברי הכלבו מוכח שהיה סובר ברמב״ם כפשוטו, אבל האמת יורה דרכו שלא כיוון הרמב״ם לזה עכת״ד. ומכח האי אמת שלו, נתקשה בב״י הרבה, שהשמיט הרמב״ם ז״ל הא דר׳ משרשיא דדף ע״ה ע״ב דאמר בן פקועה הבא על בהמה דעלמא הולד אין לו תקנה למ״ד חוששין לזרע האב, וכן השמיט הא דאביי דאמר התם הכל מודים בקליט בן פקועה דשרי דמלתא דתמיה מדכר דכורי אנשי, ולא ידע הב״י מענה לכל אלו. אבל אני בארתי כשמש בצהרים דדברי הרמב״ם כפשוטן וכלל גדול בידי, דכל המדחק בדברי ולשון רבנו הרמב״ם, ידו על התחתונה, כאשר כתבתי בהקדמה, דהרמב״ם שעשה חבורו משנה תורה, בכונה שלא נצטרך אדם לעיין בשום ספר זולתו כדי לידע דיני התורה, היה מוכרח ע״כ לדקדק בלשונו להיות ברור ומובן וטהור מכל סיג, ושלא ישתמע לתרי אנפין, כי לולי זאת נפל פתו בבירא כמובן, ולכן תמיד משכנתי נפשאי, להעמיד דברי הרמב״ם על פשטות משמען, ותלי״ת בכ״מ ראיתי נפלאות, וכן הוא בהענין אשר לפנינו.

דעת הרמב״ם ז״ל דאבר היוצא לדעת חכמים דר״מ דף ע״ב ע״א, ע״כ אית בי׳ איסור טרפה גם קודם שחיטה ומצד בשר בשדה טרפה, כי רק אז מובן מה שאמרו דהשחיטה מטהר את היוצא מידי נבלה כטרפה. ופלוגתת ר״מ ורבנן הוא ביש לידה לאברים, או אין לידה לאברים, דלר״מ יש לידה לאברים, ולכן לא בעינן קרא כלל לאסור אבר היוצא דכיון דהוה כילוד, שוב לא נגרר אחר שאר העובר, ולא ניתר בשחיטת האם, וממילא דהוה כשאר אבמה״ח ומטמא, אבל חכמים דר״מ ס״ל אין לידה לאברים, והיה נגרר האבר היוצא אחר עיקר העובר, אי לאו קרא דובשר בשדה טרפה דמרבינן מני׳ אבר שיצא חוץ למחיצתו שנאסר כטרפה.

אלא דהא דאין לידה לאברים היא דוקא אם לא נולד לבסוף או שהחזיר האבר דבטלה הלידה הלזו אע״פ שנולד אח״כ. אבל בנולד כדרכו אף שהוציא תחלה האבר מה בכך הלא אגלאי מלתא למפרע דהכל חד לידה ואין כאן יציאה חוץ למחיצתו. עיין מש״כ בסוגי׳ דמבכרת ס״ט ע״ב דברים נחמדים קילורין לעינים תלי״ת. ולכן על חנם קמתמה הב״י ז״ל, דהא רוב לידות נמצא אבר היוצא דהרי רק בהחזיר כתב הרמב״ם ז״ל האי או נולד, והא ודאי לא שכיח שיוציא אבר ויחזירנו.

אבל שיטת הרמב״ם הלזו מוכרחת מדין דבן פקועה, דהרמב״ם ז״ל סובר דבן פקועה שהפריס ע״ג קרקע טעון שחיטה מה״ת, והוא דבר חדש שלא שערו אדם שקדמוני, ומ״מ כן הוא כאשר אבאר בזה, וכל המעיין ישפט בצדק דכן הוא.

וז״ל הרמב״ם ז״ל ספ״ה ממ״א ״מצא בה עובר חי אע״פ שהוא בן ט׳ חי גמורים ואפשר שיחיה אינו צריך שחיטה אלא שחיטת אמו מטהרתו ואם הפריס עג״ק צריך שחיטה״ עכ״ל, והוסיף על דבריו הכ״מ וז״ל ״ושחיטה זו אינה אלא מדבריהם משום מראית עין וכתב רבנו בפיהמ״ש, ודע שאינו צריך בדיקה, ר״ל שאין הטרפה מפסדתו, לפי שהוא אצלנו כשחוט אע״פ שהוא חי עכ״ל. וכן הסכים הרשב״א ז״ל וכו׳״ עכ״ל הכ״מ. ומי לא יודה, דהרמב״ם ז״ל לא היה רשאי לכתוב סתם, ואם הפריס עג״ק צריך שחיטה בלי האי תוספת הדבריהם ״ומשום מראית עין״, כי בכ״מ תמצא שהרמב״ם מדייק מאד לבאר מה שהוא מה״ת ומה מדבריהם כמו בכל פרקים, בחלב ודם וגה״נ ובמקומות אין מספר, ומכ״ש מה שהוא רק משום מראית עין, איך יכתב סתם צריך שחיטה שהוא לשנא דתנא דמתניתן על קרעו ומצא בה בט״ח טעון שחיטה, והוא מה״ת.

וראה איך במחכ״ת של הכ״מ ז״ל, שגה גם במה שתלה ברמב״ם בפיהמ״ש דברי התוס׳ והראשונים ז״ל שכתבו דבהפריס עג״ק דאין השחיטה הכרחית אלא מפני מראית עין, אין הטרפות פוסלת בו. וכל הרואה יראה דמעולם לא דבר הרמב״ם מזה. דאם כדברי הכ״מ ודאי לא היה הרמב״ם משמיט דין זה מחבורו יד החזקה. וז״ל בפיה״מ ״זה בט״ח שמותר לאכלו בלא שחיטה, אין חלבו ודמו מותר אצל חכמים, ודע שאין צריך בדיקה, ר״ל שאין הטרפות מפסידתו, לפי שהוא אצלנו כשחוט אע״פ שהוא חי, והלכה כחכמים ע״מ שלא יהלך על הארץ, ודברי רש״ש שמתיר אפילו הפריס עג״ק אינם הלכה״ עכ״ל, הרי לך מפורש דלא דבר הרמב״ם מהפריס עג״ק עד סוף המשנה רק דבר מלא הפריס דהשחיטה של אמו מתירתו, מ״מ חלבו ודמו אסור, כי כן הוא שיטת הרמב״ם כידוע, ומעתה נצמח לו חקירה, אם תהי האי בט״ח טרפה מבטן מה תהא עלה, דלפום סברא חצונה כמו דחלבו אסור משום דמקרי שור, ולא נידון לענין חלב כאחד מאברי האם כמו כן יהי׳ הטרפות פוסלת בו, ע״ז מלמדנו דזה ליתא דניהו דגבי חלב נידן כשור שלם בפ״ע, אבל לגבי טרפות לא, והטעם דכל טרפה הוא תחלת נבלות וחד לאו הוא כמש״כ הרמב״ם ז״ל פ״ד הי״ז ממ״א, ולכן כל שאין הנבלות פוסלת בו, איך תפסול הטרפות שהוא רק תחלת נבלות. ואם נמצא עובר מת לכ״ע שחיטת אמו מתירתו, ואיך יהי׳ הטרפה החי גרוע מהמת. דין זה משמיענו הרמב״ם ז״ל לשיטתו דס״ל חלבן אסור. והתוס׳ ויתר הראשונים דפליגי בזה על הרמב״ם, וס״ל דחלבו מותר, אין מן הצורך שיאמרו דאין טרפות מן הבטן פוסל בו, דהוא ק״ו מחלב, אבל לעומת זה בהפריס עג״ק דס״ל דבעי שחיטה רק מדרבנן, נתהוה להם החקירה מה דינו אם נטרף האי בן פקועה לאחר שהפריס עג״ק ברבות הימים אשר הוא חי והחליטו בזה להכשיר כיון דהשחיטה גופה אינה אלא מפני מר״ע והטרפות אינו ניכר כ״כ, וכן לא החמירו בנמצא סכין פגום. אבל הרמב״ם ז״ל לא דבר מדין זה כלל דלדידי׳ טעון שחיטה מה״ת, ופשיטא דטרפות אח״כ פוסלת בו.

ועיין בחדושי בפנים בסוגי׳ שם, דהרמב״ם ז״ל מפרש הסוגי׳ דר׳ משרשיא ואביי פליגי בזה אי חכמים דרש״ש מה״ת קאמרו או מדרבנן, דר׳ כהנא שם סתמא קאמר הפריס עג״ק איכא בינייהו, וע״ז הביא דר׳ משרשיא דבן פקועה הבא על בהמה דעלמא הולד אין לו תקנה. ומימרא זו לפום רהיטא אין לה שייכות כלל להאי פלוגתא דרש״ש ורבנן, עיין בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל שם, דמתמה הרבה ע״ז, אבל הרמב״ם ז״ל קמתרץ ברוחב בינתו חומרא זו בפשיטות, דר׳ משרשיא דוקא לרש״ש קאמר למלתי׳ משום דהוא היה מפרש דברי ר׳ כהנא חמיו, דהפריס עג״ק איכא בינייהו מדאורייתא קאמר, וא״כ לדעת חכמים דינו אין לו מקום רק לרש״ש ועל זה חולק אביי וס״ל דגם לחכמים אין טעון שחיטה רק מדרבנן משום מר״ע. וכיון דר״א דהוא בתרא לא רצה לקבל הא דהרבה אמוראי קדמאי אמרו הלכה כרש״ש וכל מקום ששנה רש״ש הלכה כמותו וחשש להא דר׳ יונתן דאמר הלכה כרש״ש במסוכן ובתרומת מעשר. והאי ר׳ יונתן גופי׳ לא קאמר דאין הלכה כרש״ש רק בהני תרי אלא דבאידך אין כאן הכרעה. ואי כל עצמיות פלוגתתם רק בדרבנן ומשום מר״ע, אין מקום לפסוק דלא כרש״ש כמובן. אלא ודאי משום דר׳ אשי ס״ל דלא כאביי אלא כר׳ משרשיא דבדאורייתא פליגי, ופסק הרמב״ם כוותי׳ ולפיכך יפה עשה דלא הביא לא דר׳ משרשיא ולא דאביי משום דר׳ משרשיא אליבא דרש״ש אמר למלתי׳ ואנן חוששין לפסוק כחכמים דפליגי, וס״ל דמדאורייתא טעון שחיטה, ודאביי פשיטא דאינו הלכה, אלא כר׳ משרשיא דבדין דאורייתא פליגי, עיין בחדושי שם באריכות. ועל אמתת דברי אלו מורים גם שאר פסקי ולשונות הרמב״ם וכולם מעידים עדות מכוונת דמה״ח טעון שחיטה כאשר תראה מן הפוסקים שאביא בזה.

א׳) בפי״ב מהלכות שחיטה ה״י כתב ״דאם יצא העובר חי והפריס עג״ק אין שוחטין אותו ביום אחד ואם שחט אינו לוקה״ עכ״ל. מהא דכתב דאינו לוקה נמי מוכח דעכ״פ איסור תורה איכא הכא דאי רק משום מר״ע בעלמא פשיטא דאין כאן מלקות. והא דבאמת אין לוקין עליו, משום דהא איכא כמה אמוראים דאמרו הלכתא כרש״ש וניהו דפסקינן להחמיר בשל תורה כחכמים, ולא סמכינן אהאי כללא דר׳ חייא דבכל מקום ששנה רש״ש במשנתינו הלכה כמותו, אבל להקל להלקותו חוששין לדרש״ש. ולא עוד אלא דמהא דאסר הרמב״ם ז״ל לשחוט העובר בו ביום נמי מוכח דטעון שחיטה מדינא, דהרי ק״ו איכא אם אין הטרפות פוסל בו כפי מה שכתבו התוס׳ והראשונים ולדעת הב״י גם הרמב״ם בתוכם, משום דלא חששו משום מר״ע אלא בשחיטה בלבד, שהוא נכר לכל אם יכנו על ראשו שהוא מנבל, אבל בטרפות וכן על פגימת הסכין לא חששו, מכש״כ דאין לחוש משום אוא״ב דמאן דרואה אותו שוחט מנא ידע דנשחטה אמו היום, ואם ידע הרי ידע מסתמא ג״כ שהעובר היה בתוכה וניתר טמה, ורק מפני מר״ע נשחט. ואם מכר הולד לאחר ושחטו בודאי ליכא מר״ע כלל, דהאי לוקח מנא ידע דנשחטה אמו היום, ומהיכי תיתי יחשדוהו בידע ושחט. ואפילו אם נדחק דמ״מ שייך כאן מר״ע, עכ״פ חידוש דין שחידש הרמב״ם מדעתי׳ דנפשי׳ שאין דרכו בכך למה לא כתב יראה לי, כדרכו הטהור בכל מקום. והרי תראה דהרא״ש והטור ז״ל השמיטו דין זה של הרמב״ם מכל וכל, וידעתי דלא מטעמא דידי השמיטוהו, דהמה לא נחתו כלל לזה לדעת דהרמב״ם מצריך שחיטה מעיקר הדין, אבל אין ספק אצלי דהשמיטוהו משום דלא מסתבר להו לחוש למראית עין גבי אוא״ב לכן לא חשו להביאו.

ב׳) בפ״ז הלכה ג׳ שם כתב השוחט בהמה ומצא בה שליל כל חלבו מותר וכו׳, ואם שלמו לו חדשיו ומצאו חי אע״פ שלא הפריס עג״ק ואינו צריך שחיטה, חלבו אסור וחייבין עליו כרת, עכ״ל. ומי הוא זה אשר לא יודע דהאי ״אע״פ שלא הפריס עג״ק״ שכתב הרמב״ם אין לו שחר, אם נאמר דכל השחיטה בהפריס עג״ק אינה אלא משום מר״ע, דהרי הרמב״ם הכא מכרת דיבר דחייבין על חלבו כרת, ומה לי הפריס או לא הפריס. דמלשונו משמע דאם הפריס פשיטא דחייב כרת, וכל החולק על הוכחה זו בדחוקים בדויים אין תרופה למכת עורונו בעיני שכלו.

ג׳) והוא היותר בולט, דהרמב״ם פ״ב הלכ׳ ז׳ מהלכ׳ אבה״ט כתב וז״ל: השוחט את הבהמה וכו׳ ואם מת קודם שיפריס עג״ק הרי הוא טהור ששחיטת אמו מטהרתו עכ״ל. ואשוחט את הטרפה קאי עיי״ש בכ״מ. והרי מבואר דאם הפריס עג״ק ומת מטמא כנבלה והא מנ״ל לרמב״ם, דמהיכי תיתי נימא דמשום מר״ע גזרו רבנן טומאה. ועיין ביו״ד סימן י״ג טו״ז סק״ד דרצה לאמר דכל עצמיות השחיטה משום מר״ע אינו אלא לכתחלה ולא לאסור בדיעבד, וביו״ד החדשות נדפס מנוב״י ז״ל השגה על דברי הטו״ז אלו, מדברי הרמב״ם אלו דפסק דאפילו מטמא כנבלה גמורה. ולא חלי ולא הרגיש כי אפילו נדחו דברי הטו״ז אין לדברי הרמב״ם שום הבנה, דכלל גדול בידינו אפושי טומאה לא מפשינן, וכאשר אמרו במכילתן פ״ו ע״ב אם אמרו ספק טומאה לטהר, יאמרו ספק איסור להתיר. ואיך עלה על הדעת לחדש דבר כזה שאין לו שום רמז רמיזא בגמרא, דבהפריס עג״ק מטמא אם מת. ולא עוד אלא דהרמב״ם לא חש להשמיענו חידוש דין זה רק מכללא וכלאחר יד, דמדכתב ואם מת קודם שהפריס עג״ק שמעינן הא לאחר שהפריס מטמא. וכאלו הוא דבר פשוט שאין צריך להשמיענו, וזה הפלא ופלא. ומזה מוכח בלי יכולת להשיב, דהרמב״ם ס״ל דטעון שחיטה מעיקר הדין ומה״ת, ולכן אם מת מטמא כשאר נבלה.

ואחר שזכינו לידע כל זאת ממילא נבין כי הרמב״ם היה מוכרח לפרש דעיקר אבר היוצא אינו תלוי בשחיטה, אלא הוא איסור בפ״ע מקרא דובשר בשדה טרפה, דהרי גם אחר שחיטת האם אם הפריס עג״ק טעון שחיטה מה״ת, ולמה יאסר האבר עיין בפנים מה שהארכנו בזה ונצמח מזה דגם אבר המדולדל כמו אבר היוצא אסור מה״ת, דמחד ילפותא מרבינן תרווייהו. ורש״י ותוס׳ ויתר הראשונים דסברו דאבר היוצא עיקר איסורו מחמת שאין להולד שחיטה שכבר הותר בשחיטת אמו, ולא בעינן קרא דובשר בשדה אלא אהחזיר דלא מהני, לכן מצי סברו דאבר היוצא מה״ת אסור ולוקין עליו משום אבמה״ח, ואבר המדולדל אינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, אבל לרמב״ם דאין איסור אבר היוצא תלוי בשחיטה רק מקרא דובשר בשדה נאסר, לכן חד דינא אית לי׳ עם אבר המדולדל, ושניהם אסורים מה״ת, אלא דאין לוקין עליהם משום דהוה לאו שבכללות.

ובטעמא דהא מלתא דיש חילוק מה״ת בין הפריס ללא הפריס עג״ק כתבתי בפנים, דהנה כפי שביארנו בעיקרים הקודמים השחיטה במדבר כמו הנחירה אינה מתירה עד שמת הבע״ח, ורק כשנכנסו לארץ שנאסרה הנחירה הותר להם מפרכסת ע״י שחיטה אבל לעומת זה נתן להם שיעור ב׳ בבהמה וא׳ בעוף דניהו דלא בעינן מתה והשחיטה מתרת מיד גם אבמה״ח אבל מעשה הממית בודאי תוך מעל״ע בעינן עכ״פ. אמור מעתה די לולד להיות כאמו דכל שהשחיטה אינה ממיתה דהיינו שאנו רואים דלא פעלה כלום מהיכי תיתי נתיר. דהא דאמו מותרת מיד משום דכל שנחתכו שני סימנים מן הנמנע שיחי׳ זמן רב, יותר ממעל״ע דהרי נשחטו שני סימנים באיש וברח אשתו מותרת. אבל האי ולד דחי יחי׳ ולא ימות מחמת השחיטה לעולם איך יהי׳ מותר. עיין בפנים באריכות ודו״ק.

והיוצא לנו לדינא לא זו בלבד דבן ט׳ חי שהפריס עג״ק טעון שחיטה מה״ת לדעת הרמב״ם, אלא דגם מה שהתיר הרמ״א ז״ל בסימן כ״ג סעיף ה׳ להכות על ראש העוף כששוהה למות יש לדון בזה בתרתי, חדא דמאחר שלדעת הרמב״ם בעינן לכתחלה מה״ת ב׳ סימנים שלמים בעוף ולא רק בבהמה, א״כ מנ״ל דבשחט שחיטת דיעבד ובפרט בעוף רק רוב סימן אחד שאין זאת אלא מעשה טרפות בעלמא, דגם בשחיטה כזו נתרת מיד ולא בעינן להמתין ולראות אם תצא נפשה עכ״פ תוך מעל״ע. ומכ״ש בשהתה מעל״ע לדעתי ברור דאסור העוף מה״ת ונבלה גמורה הוה, דהרי בארנו דהא דניתר הנשחט מיד וגם לעשות גיסטרא, היינו משום דאנן סהדי דאחר שחיטת ב׳ סימנים מת בשעה מועטת גם בלא עשיית גיסטרא. אבל בשוחט רק סימן אחד וכ״ש רק רוב סימן אחד, ואנו רואין אותו חי לפנינו כי אפי׳ בב׳ סימנים שחוטים אם אירע שחי מעל״ע אחר השחיטה אני נבוך מאוד אם יש להתיר אלא דזה דבר שהוא מן הנמנע אבל בסימן אחד ומכ״ש רק ברוב הוא שכיח טובא במקום שלא שחט הורידין ולא יצא ממנו דם הרבה שחי יחי׳ ימים איך נתיר אח״כ להכות על הראש ולנבלה אם גם בבן פקועה שהפריס על גבי קרקע בעי שחיטה מן התורה. והדבר חדש אבל נצמח על כרחנו משיטת הרמב״ם ז״ל ודוק היטב ועיין דף ל׳ ע״ב בחדושנו ד״ה ולכן.