מימרא דר״ה במכילתן ט׳ ע״א דאמר בהמה בחיי׳ בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, אבל אם נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואף באיתיליד בה ריעותא. ומימרא זו מביאה הגמרא על הא דתנא בברייתא, דלא בדק בסימנים נבלה או טרפה לכל חד כדאית לי׳ וקאמר דפליגי בדר״ה דמ״ד טרפה ס״ל חזקת איסור אמרינן חזקת טומאה לא אמרינן, ולמ״ד נבלה בחזקת איסור קיימא והשתא מתה עיין בגמרא. והנה שורש מימרא דר״ה נמצא בספרא מובא ברש״י ס״פ שמיני: להבדיל בין הטמא ובין הטהור בין החי׳ הנאכלת ובין החי׳ אשר לא תאכל, צ״ל בין חמור לפרה ובין צבי לערוד, אלא בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו ובין שנולדו בה סימני טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה, עכ״ל. ולכאורה הני נמי למה לי׳ וכי לא ידעינן ממקום אחר דבעינן נשחט רובו ולא חציו, וכן בטרפות נקב הלב ולא לבית חללו, או נדרס ולא האדים הבשר כנגד בני מעיים דכשר, או האדימו הסימנים עצמם וכדומה דטרפה, כי על כל אלה ע״כ באה ההלכ׳ המיוחדת, ולמה לי האי קרא, אבל הפירוש האמתי בדרשה זו הוא, דאתא לחייב בבדיקת סימנים לאחר שחיטה אם נשחט רובו, וקאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור הקדים טמא לטהור, דקודם שנבדוק אם נשחט רובא הוא טמא, דבחזקת שלא נשחט׳ מוקמינן, ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, היינו בנמצא נקובה הריאה או בני מעיים לאחר שחיטה, דמסתמא תלינן בזאב או במשמוש ידא דטבחא, לכן הקדים הנאכלת, ואם הוא במקום דאין מקום לתלות אע״פ דמ״מ אפשר דנעשה אחר שחיטה, חיישינן משום דהרי נקוב לפנינו. הרי לך ממש הני דינים המבוארים בגמרא דקאי ר״ה עלייהו, ומבוארים בהאי דרשה דספרא. וגם ראינו דהספרא סובר כמ״ד דלא בדק בסימנים נבלה דטמא קרי לי׳, אם לא בדק אי נשחט רובו, ודלא כמ״ד טרפה ואסורה באכילה.

ויש להעיר, דלכאורה היינו אומרים דלא כמר ודלא כמר, אלא בין לענין אכילה ובין לענין טומאה ספק הוה, דהא אוקי כאן חזקה נגד חזקה, דבהמה בחיי׳ בחזקת איסור אכילה עומדת, ולענין טומאה יש לה חזקת טהרה, והני תרי חזקות מתנגדות דחזקת איסור אומרת דלא נשחטה כראוי׳ וחזקת טהרה אומרת דכראוי נשחטה, וא״כ נימא דל חזקות מהכא, והו״ל ספק בין לענין אכילה ובין לענין טומאה. וכן פסק הרמב״ם פ״ג הט״ו בנשמט הסימן ולא נודע אם קודם או לאח״ש דהוה ספק נבלה, וכן בהלכ׳ י״ח כתב דרך כלל דכל ספק בשחיטה הרי זה ספק נבלה, אלא דבלא בדק בסימנים פסק בפ״א הי״ב דהוה נבלה, ומשמע נבלה ודאי. ועיין בפתיחה לפרמ״ג ז״ל שהאריך ולא מצא מענה ליישב דעת הרמב״ם. דלכאורה נהפוך הוא דלא בדק בסימנים קיל משאר ספק דהא איכא כאן רוב, דרוב פעמים שחוט שפיר. וניהו דהרשב״א ז״ל כתב דהוה רובא דתלי׳ במעשה, דחזקה שלא נעשה מעשה, אבל עכ״פ לא גרע משאר ספק בשחיטה, ולמה לא יהי׳ גם כאן רק ספק נבלה, הן לענין אכילה והן לענין טומאה. וכפי הנראה דמה״ט כתבו התוס׳ שם דמה״ת טהורה וכשרה משום דרוב פעמים שחוט שפיר, ורק מדרבנן החמירו לענין אכילה ולא לענין טומאה. אבל מפרש״י שם לא נראה דרק מדרבנן קאמר וכפי שהראתי לעיל דרשינן כן מקרא, וכפי הנראה אין זה אסמכתא בעלמא, רק דרשה גמורה כי הכתוב מיותר לגמרי וכן דרש תדבר״י האי קרא כן כמבואר בריש א״ש. עיין מה שכתבתי שם בזה.

אבל דע כי רש״י ותוס׳ הלכו בזה לשיטתייהו, כי התוספות סברו דחזקת איסור דקאמר היינו חזקת איסור שאינו זבוח, כמ״ש התוס׳ בשבועות ובביצה כידוע ובמקומו בארתי שהתוס׳ סברו, דענין חזקה הוא להחזיק את השם טהור טמא אסור מותר וכדומה, ואפילו ע״י סיבה חדשה. ר״ל אפי׳ נצטרך לחדש איזה סבה שנתחדשה, כדי להעמיד הדבר על חזקתו, עושין כן כמו שכתבו התוס׳ בהרבה מקומות בסוגי׳ דרוב כמו דחזקת טומאה דגברא תעיד שהפרה אדומה טרפה, או חזקת ולד במעי אם דפטור מן הבכורה תעיד, דאמו כבר ילדה כדי להעמיד חזקת פטור על מקומו, ואע״פ שהסבות מתחלפות, כי מתחלה פטורה מן הבכורה משום דעדיין היא במעי אמה ולא נפטר רחמה, ואח״כ כשכבר נולדה פטורה, מפני שאמה ילדה כבר, מ״מ כדי להחזיק שם פטור מחזיקין סבה חדשה, וא״כ הכא נמי חזקת טהרה דבהמה חשובה חזקה אלימתא להעמידה גם אחר מיתה הבהמה, דאע״פ שבחייה היתה טהורה מפני החיות המצלת מן הטומאה, ועכשיו נחזיקנה לטהורה שהיא שחוטה, מ״מ שפיר חזקה הוה להחזיק את השם טהרה אפילו מסבה לסבה, ולכן נתקשו דנוקי חזקה להדי חזקה חזקת טהרה כנגד חזקת איסור, ולהוי ספק שחוטה הן לענין איסור והן לענין טומאה, דליזול לגבי איסור בחר חזקת איסור ולגבי טומאה בתר חזקת טהרה א״א, כיון דהוה תרתי דסתרי לכן הוכרחו לאמר דמשום דרוב פעמים שחיט שפיר מה״ת טהורה ומותרת אלא דמדרבנן החמירו לגבי אכילה ולא לגבי טומאה דלא לאפושי טומאה ולמ״ד נבלה ס״ל כיון דהוה תרתי מילי דסתרי השוו מדותיהם לאמר דגם לענין טומאה מטמא מדרבנן.

אולם דעת רש״י ז״ל היא, דענין חזקה היא לאמר דלא נתהוה השתנות או התחדשות רק להעמיד מעמד מצב כל דבר כמו שהיא כל זמן שאפשר, ואין משגיחין על השם כלל והוא למ״ד נבלה, והכי קאמר בחייה היתה בחזקת איסור אבמה״ח מטעם שלא נשחטה, כי השחוטה אף שהיא חי׳ מוציאה מידי איסור זה, ועתה אמת שמתה לפנינו, וליכא איסור אבמה״ח, אבל המעמד שלא היתה שחוטה, ר״ל שלא נעשה מעשה השחיטה עדיין במקומו עומד, וכיון דבחזקת שלא נשחטה מוקמית לה, והרי מתה ממילא נבלה הוה גם לענין טומאה, מה תאמר והא היתה טהורה ע״ע ונימא דעדיין טהורה הוא, זה אינו דהא כדי להעמידה על חזקת טהרתה בעינן לחדש שנשחטה וזאת מנ״ל. אולם אידך מ״ד דס״ל טרפה ואסורה באכילה סובר דאזלינן בחזקה בתר שמא ומחזקינן השם כמו שהי׳ בלי השקפה על הסבה ולכן אף דסתרו אהדדי לא אכפת לן כמו שמצינו בפ״ה דטהרות גבי שני שבילין ושני בנ״א דבאו לשאול בזא״ז דטהורים שניהם אע״ג דאחד ודאי טמא הכא דכוותי׳, דאם נשאל על אכילתה אמרינן לי׳ אסורה, ואם נשאל על נגיעתה אמרינן לי׳ טהור דכמו דבשני בנ״א דאינם תלוים זב״ז ה״נ שני ענינים בחד בהמה דאין לתלות זב״ז, דהרי אם הוא טרפה מצד אחר שפיר נאמר דטהורה היא כדי להעמידה על חזקתה הקודמת, כמו כן אמרינן גם בכשרה אע״פ שאנו אוסרים אותה באכילה מצד האי שחיטה. ומדוקדק הלשון טרפה ואסורה באכילה דר״ל דלא גרע מאלו היתה טרפה דאז ודאי אינה מטמא אלא אסורה הכי נמי בכשרה. ועיין לקמן בסוגי׳ ומש״כ שם. ועתה נאמר דכל זאת לא שייך אלא בלא בדק בסימנים דהספק הוה שמא לא שחט רובא רק מחצה, והרי לא נעשה מעשה שלמה אלא חצי שחיטה, ובזה שייך לאמר דאוקמינן בחזקת שלא נשחטה, והוה ודאי נבלה כי חזקת טהרה אינה מצי מתנגדת לזה כנ״ל. אולם בשחט שני סמנים אלא דהספק שמא שהה ודרס או נשמט הסימן, והספק אי קודם שחיטה או לאח״ש, כאן לא שייך לאמר דנוקי בחזקת שלא היתה שחוטה דכמו כן נוקי בחזקה שלא היתה נחורה, דמה לי שחיטה המכשרת או נחירה הפוסלת, בכוב״כ נתחדשה כאן מעשה או מכשרת או פוסלת, מה תאמר חזקת איסור אינה זבוחה אומרת שלא היתה המעשה מעשה מכשרת, הלא חזקת טהרה אומרת שלא היתה המעשה מעשה פוסלת, ולמ״ד טרפה ואסורה באכילה בלא בדק בסימנים דאזיל בתר שם בחזקה אה״נ דכל ספק בשחיטה הדין כך, דלנבי אכילה הוה ודאי נבלה ולגבי טומאה טהורה. אולם למ״ד דלא אזלינן בתר שמא רק בתר הסבה המעמיד את השם לכל מילי הן לאכילה והן לטומאה ספק הוה, כי כאן אנו דנין על המעשה אי היתה באופן המכשיר או באופן הפוסל, ואין כאן שום חזקה לא לכאן ולא לכאן, ולכן שפיר פסק הרמב״ם דהוה רק ספק נבלה וזה אמת וצדק בס״ד. ולפ״ז לדעת הרמב״ם דכל ספיקות מותרות מה״ת הרי כל ספק בשחיטה חוץ מלא בדק בסימנים, כשאר ספיקות דאסורין רק מדרבנן, אבל לדעת התוס׳ נהפוך הוא דלא בדק בסימנים דרוב פעמים שחט שפיר לא הוה רק נבלה דרבנן אבל שאר ספיקות בשחיטה כגון ספק נשחט קודם או לאחר שחיטה או ספק שהה (עיין מה שכתב לקמן דף י׳ ע״א בתוד״ה סכין דספק שהה וכו׳ ספק השקול הוה) הרי זה נבלה ודאי מה״ת, משום דמוקמינן אחזקת איסור עשה דאינו זבוח ודו״ק.