ראיתי נחוץ לפתוח שער הפתיחה לפרקים הראשונים המדברים מענין שחיטה וטרפות, באשר זכיתי לגלות עמוקות, בפרט בשיטת הרמב״ם ז״ל, דברים שלא שערום נושאי כליו ומפרשי השיטות, ועפ״י הכללים שהוצאתי פרשתי הסוגיות אנה ואנה, עד שבכל פרטי הענינים הייתי צריך לכפול הדברים ולהאריך יותר מדי, לכן מצאתי נכון להעמיד בריש ספרי עיקרים אחדים ולבאר כל עיקר ועיקר באריכות, ובזה הקלתי לי המלאכה בפנים החיבור שלא אצטרך רק להראות מקום לעיקרים, וכן כתבתי שער הכולל בכמה כללים השייכים לכל המסכתא וכל הקורא הלומד בחיבורי זאת, יפה יעשה לעיין תחלה בפתיחה כולה ולהיות הענינים מסודרים בזכרונו ואז בקל ירוץ בפנים כמובן, וזה החלי בעזרת החונן לאדם דעת ומאיר עיני חכמים.

עיקר א תוה״ק אסרה לנו האבמה״ח והטרפה והנבלה מפורש במקראי קודש, אבל לא פירשה לנו במקרא מלא איך נכשיר הבשר לאכילה, בלי לפגוע באחד מאיסורים אלו, כי הקרא דוזבחת שנאמר קודם שנכנסו לארץ אתא להתיר הזביחה של בקר וצאן בריחוק מקום שהי׳ אסור להם במדבר כמבואר בפשטא דקרא, ואין כאן ציווי מפורשת על שחיטת חולין, אלא מכללא נשמע, וזה דבר נפלא שלא יבוא ציווי מוחלטת על הכשר בשר לאכילה, ולא עוד אלא כיון דהאי קרא בסוף ארבעים נאמר, ועל אחר כניסתן לארץ, כל ארבעים שנה במדבר איך אכלו בשר - וקרא דושפך את דמו וכסהו בעפר בחיה ועוף הנאמר במדבר מיד במתן תורה, שם לא נתפרש על איזה אופן ישפך הדם, ובאמת שפיכת הדם בכל מקום הוא נטילת נשמה על איזה אופן שיהי׳, כמו שופך דם האדם באדם דמו ישפך הנאמר לב״נ, ואל תשפכו דם גבי יוסף, דכולל כל מיני הריגה, אלא דכאן כיון דכתוב וכסהו בעפר ע״כ שפיכת דם ממש קאמר, אלא דסכ״ס לא איתפרש איך נשפך את הדם, גם לא דיבר כאן אלא מחיה ועוף, ועיקר הקרא משום כיסוי נאמר, ולא מצינן אופן הכשר הבע״ח לאכילת אדם אלא בקדשים, דשם כתיב ושחט את בן הבקר, ולילף משם על חולין, חוץ ממה דאין למדין חולין מקדשים, א״א דהא מצינן מליקה בעוף קדשים, הרי דקדשים מצוות הקרבתו בכך, בהמה בשחיטה ועוף במליקה. ועדיין הכשר בשר חולין לא ידענו, ועל מדוכה זו ישבו הני תנאי קדמאי, ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא במכילתן דף ט״ז ע״ב, והוא היסוד והעיקר לענין הנפלא הלזו, ובפירוש פלוגתתם לפי המתבאר בשקיל וטרי׳ בסוגי, איכא שלש שיטות גדולות וקבועות, הלא המה שלשה הרועים רש״י ותוס׳ והרמב״ם ז״ל שכל אחד ואחד דרך דרך לעצמו, וביאור שיטתם תמצא בדברנו אלו, רי״ש ור״ע פליגו בפירוש הכתובים דכי ירחיב ד״א את גבולך וכו׳, בכל אות נפשך תאכל בשר, וכי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך וכו׳ רי״ש סובר דפרשה זו אתא להתיר בשר תאוה כשיכנסו לארץ שנאסר להם עד עתה, ור״ע סובר דאתא לאסור להם בשר נחירה שהותר להם עד עתה, ומפרש בגמ׳ דפליגו, דלרי״ש לא אישתרי להם בשר נחירה כלל, ולר״ע לא איתסר להם בשר תאוה במדבר, ובפירוש האי פלוגתא, מחולקים רש״י תוס׳ ורמב״ם ז״ל.

וטרם שנבוא לביאור הני שלש שיטות נבאר תחלה ענין נחירה מה טיבה כי גם בזה ראיתי מבוכה גדולה.

ורש״י בפ׳ השוחט כ״ז ע״ב כתב דאפילו אי ילפינן מושפך את דמו דאין שחיטה לעוף מן התורה עכ״פ נחירה בסימנים בעינן, וכוונתו דושפך דהכא דכתיב אחריו וכסהו בעפר ע״כ הוצאת הדם ממש קאמר, וכיון דהתורה הקפידה על הוצאת הדם, פשיטא לן שכוונתה על הוצאת הדם ממקום שהוצאתו תדיר ורגיל והיינו מסימנים, ואע״ג דבריש השוחט, פריך ואימא מלבו אלמא דגם מלבו יכול לקיים וזבחת ממקום שזב חתהו, שאני ושפך משמע נשפך לחוץ בשפע, וניהו דאם דוקר בלבו זב הדם לאט לאט, אבל אינו נשפך כי זה החילוק בין זיבה לשפיכה כמובן, ולכן יפה דייק רש״י ז״ל מושפך דדוקא במקום הסימנים יש לקיים את זאת, אבל ראיתי בתיו״ט על המשנה לקמן פ״ה דהנוחר והמעקר שכתב דהנחירה אינה נוגעת בסימנים כלל עיי״ש. ודבריו תמוהין מאד, חדא שהוא נגד דברי רבותינו רש״י ותוס׳ שכתבו בכמה מקומות במס׳ זו דנחירה בסימנים הוה, ועוד דאם אפשר לקיים ושפך ע״י חתיכת ורידין בלי לנגוע בסימנים, באופן דבמעשה נחירה אין בה מעשה טרפות אלא הוצאת דם הנפש, אז פשיטא דאסור היה לחתוך בסימנים שהוא מעשה טרפות שאסור להם במדבר, כיון דלא שייך לנחירה וממילא, דשחיטה היתה אסורה להם במדבר משום דמיד כשניקב הושט נעשה טרפה, והי׳ השחיטה בבהמה בקדשים כמו מליקה בעוף ושניהם בחולין אסורים היו, דבר זר שלא נזכר בשום מקום, אלא ודאי דנחירה ג״כ בסימנים היה, כי בלא הכרת סימני הצואר אין הדם נשפך בשפע מן הוורידין אלא דכפי הנראה נתמך התויו״ט בדברי רש״י י״ז ע״א ד״ה הנחר שכ׳, דנחירה היינו קורע לארכה מנחריים עד החזה עכ״ל, דמשמע לכאור׳ בלי נקובת סימנים, אבל זאת א״א, דהרי רש״י בעצמו במקומות הנ״ל לא כתב כן, וגם על משנה זו לקמן פ״א ע״ב ד״ה הנוחר והמעקר, מוסיף רש״י ז״ל ״סימנים״, הרי דקאי גם אנוחר ומפרש דנוחר הסימנים, ובדף פ״ה ע״ב ד״ה נחרו פי׳ ״חנקו״ הרי דבעינן סימנים בנחירה, וכאן באמת דברי רש״י תמוהין במה שכ׳ דנחירה היינו קריעה לאורך הצואר, ומה שמדייק לשון נחירה ואומר כי יסודה מנחרים, לפע״ד נהפוך הוא, דנחרים מלשון נחירה שיסודה ״חור״ והיינו נקב, ונקראו נקבי החוטם נחריים על שם שני הנקבים, ונרדף עם ״דקורה״ ״ונקירה״ וכולן פירושן תחיבת הסכין או הרומח בחזקה, והיינו דרסה וגיסטרא, וזו הוה החילוק שבין שחיטה לנחירה כי שניהם בסימנים ולרוחב הצואר אלא לשחיטה דרך משיכה ובלא דרסה וגיסטרא, ונחירה שהוא דקירה בכח בדרסה בלא משיכה והוא הגיסטרא עיין בריש השוחט ובמה שכתבתי שם על פרש״י למיעוטי גיסטרא עיי״ש, וחד מתלמידי הראה לי בערוך שמפרש לשון נחירה כוותי, ושמחתי כמוצא שלל רב, ומה דקשי׳ לי׳ לתויו״ט על המשנה שם דנקט נוחר ומעקר אחר שכבר אמר השוחט ונתנבלה בידו, עיין מה שכתבתי שם ומצאת עונג נפש.

בהא סלקינן דעכ״פ נחירה נמי בסימנים והחילוק שבין שחיטה לנחירה שזו במשוכה וזו בדרסה וקרא דושפך את דמו, ממעט כל שאר מיני הריגות אבל מורה על הכרת סימני הצואר עם הוורידין כדי שיצא הדם בשפע דרך שפיכה, ועתה נבוא לביאור השיטות.

א) שיטת רש״י ז״ל, ר׳ ישמעאל דס״ל בשר תאוה נאסר להם במדבר, יליף זאת מקראי דשחוטי חוץ, דקרא זה אף בחולין נאמר דאסרה התורה גם את החולין לשחוט בחוץ ולאכלו ורק כשהובא לקרבן הותרו להם לאכול בשר בהמה. ומיאן רש״י ז״ל לאמר דרי״ש יליף איסור בשר תאוה, מדהתיר להם בשר תאוה כשנכנסו לארץ, בקרא דבכל אות נפשך תאכל בשר, אשר כן סברו התוס׳, דהרי האי קרא נאמר להם בסוף ארבעים קודם כניסתן לארץ ממש, ומנין היה להם איסור בשר תאוה במדבר כל הארבעים, ע״כ לומר דאיסור זה אמר להם משה ע״פ, וההיתר כשנכנסו לארץ נכתבה בתורה, וזאת דבר שא״א, דכל תושבע״פ אינה אלא לפרש הכתוב ולא לחדש איסורים או מצוות, ואיך נאמר דאיסור בשר תאוה נותן להם ע״פ, הא חדא ושנית איך יבא קרא כתוב להתיר מה שנאסר ע״פ, ולכן ביקש רש״י מקרא מלא שבו נאסר להם בשר תאוה, והוא הקרא דאיש אשר ישחוט בחוץ וכו׳ דמוקי אף בחולין, ומדיליף מהכא דבשר תאוה איתסר להם מוכח דלרי״ש לא הי׳ גם במדבר רק השחיטה המכשרת את הבע״ח לאכילה, ולא הנחירה כר״ע, דאי כר״ע דהנחירה היתה מכשרת במדבר, מנ״ל דבשר תאוה איתסר להם הלא רק השחיטה בחוץ נאסרה ולא הנחירה דהרי אשר ישחוט כתיב, ואפילו מליקה בחוץ ממועט כאשר אביא הסוגי׳ דזבחים לפנינו לקמן, אלא ודאי דלרי״ש מעולם לא הותרה הנחירה אלא שחיטה בעינן ויליף שחיטה בחולין, מדכתיב ושחט את בן הבקר בקדשים והאי שחיטה לאו עבודה היא כמליקה דבעי כהונה, דבבהמה שחיטה כשרה בזר למקבלה ואילך מצות כהונה, וא״כ האי שחיטה משום הכשר אכילה בעינן ומ״ש קדשים מחולין, וא״ת דאין דרך שיסמך הקרא בדבר הנהוג בכל יום ובכל אדם כשחיטת חולין, שנדע אותו ממה דכתיב בקדשים, לק״מ דהרי לרי״ש הי׳ אסור להם בשר תאוה ולא הי׳ צריך קרא מיוחד להכשר בהמת חולין. ובחיה ועוף דכתיב ושפך, יליף שפיכה שפיכה משחוטי חוץ, דמה התם דכתיב דם שפך והוא בשחיטה אף האי ושפך את דמו ע״י שחיטה קאמר, וכמש״כ רש״י שם ד״ה פטור מלכסות דלרי״ש גמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ, לכן הנוחר והמעקר פטור מלכסות, או דהאי ברייתא בריש פרק השוחט דיליף מזאת תורת הבהמה והעוף, מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה רי״ש היא, דבלא״ה אליבא דרי״ש אתיא, דיליף עוף חולין מבהמה קדשים, וע״כ ס״ל דשחיטה דכתיב בקדשים אינו אלא תיקון איסור נבלה וכן פרש״י שם ד״ה מה בהמה בשחיטה, יוצאה מידי נבלה דכתיב ושחט את בן הבקר עכ״ל. וכל הרואה יראה דרש״י רצה להטעים איך מבואר בושחט דכתיכ בקדשים, הכשר חולין דהרי חזינן מליקה בעוף שאינה מכשרת בחולין. ולכן הוסיף רש״י דהאי ושחט בבהמת קדשים ע״כ לטהר מידי נבלה אתא דהרי אינה בכהן ולאו עבודה כמליקה, ולר״ע ודאי עבודה הי׳ במדבר עיין לקמן בדברנו, וכיון דילפינן מהכא דעוף בשחיטה כמו בהמה הרי, האי ושפך את דמו ע״כ ע״י שחיטה קאמר ושם כתיב נמי חיה הרי דגם חיה בשחיטה, ולא הקפיד הקרא לפרש שחיטה בפירוש משום דעיקר קרא על מצות כיסוי הדם אתא, ומכש״כ דלפי מה שפירשתי במקומו דעפר למטה ידעינן מדפרשינן האי ושפך את דמו דקאי על בעפר כלומר ושפך בעפר וכסהו בעפר עיי״ש דניחא דכל הקרא על מצות כיסוי אתא, וכיון דלדעת רש״י רי״ש ע״כ קרא בד׳ ספרים בעי על שחיטת חולין ולא סגי לי׳ בקרא דבמשנה תורה דכתיב וזבחת, שזה נאמר בסוף ארבעים, א״כ האי זבחת שבמשנה תורה לרי״ש מיותר לגמרי, על כן כתב רש״י דבאמת מיותר הוא אלא דאורחא דקרא למיכתב נמי אכילת בשר זביחה, או דאתא למעט וזבחת ולא גיזה ובפסה״מ כתיב או דבא לאסור חולין שנשחטו בעזרה, כן כ׳ רש״י ז״ל בד״ה בשר נחירה לא אישתרי כלל. זו היא דעת רי״ש, אבל ר״ע דרש קרא דלאחר קרא דבשר תאוה דכתיב, כי ירחק ממך המקום וכו׳ וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך, וקאמר דקרא אתא לאסור להם בשר נחירה משנכנסו לארץ, שעד עתה הותר להם. ולדעת רש״י יליף ר״ע היתר נחירה במדבר מכללא, דמדאיצטרך לצוות מעתה על הזביחה מכלל דעד השתא אישתרי להם בלי זביחה, ובמה בנחירה ומדקאמר ר״ע דקרא דוזבחת אתא לצוות על הזביחה, ולא להתיר הזביחה בחוץ מוכח דלר״ע גם עד השתא הותר להם הזביחה בחולין בחוץ דקרא דשחוטי חוץ רק על קדשים קאי (וכן פרש״י ז״ל בתורה בפ׳ שחוטי חוץ דקאי אקדשים וכר״ע אלא דבפ׳ ראה בקרא דבכל אות נפשך תאכל בשר מפרש דאתא להתיר להם בשר חולין שנאסר להם במדבר אא״כ מקריבה שלמים, וזאת כרי״ש לפי שיטת רש״י וא״כ הוא מזכי שטרי לבי׳ תרי ודו״ק).

והתוס׳ הקשו על רש״י דכמו לר״ע דניחא לי׳ דיליף היתר נחירה במדבר מכללא מדחייבה רחמנא בזביחה כשנכנסו לארץ, למה לא ניחא לי׳ לרי״ש דיליף איסור בשר תאוה מכללא דאשתראי בקרא דכי ירחיב ה׳ את גבולך וכו׳, אבל כבר כתבנו, דדור המדבר לא ידעו ממשנה תורה עד סוף ארבעים ולא מצי ידעו לא איסור ולא היתר מן הכתובים שבפ׳ ראה אבל הי׳ מוכרח משה רבינו לומר להם מפי הגבורה תיקון נחירה לאכול בשר, או איסור בשר תאוה, וכל מה שאמר להם משה בציווי השם הוא תורה שבכתב. והי׳ מוכרח לכתבו בד׳ ספרים בין שאר הציווים והפרשיות שבתורה, ולכן מה שכ׳ רש״י בר״ע דמהאי קרא דכתיב כי ירחק וזבחת נפ״ל דעד השתא לא נצטוו על הזביחה, היינו דאנן דידעינן זאת מהאי קרא אבל לדור המדבר הי׳ להם מקרא אחר המתיר להם הנחירה והוא קרא דושפך את דמו דכתיב בחיה ועוף והוא נחירה כמש״כ לעיל, ויליף בהמה מעוף מהקישא דזאת תורת הבהמה והעוף, והא דכתב רש״י דמהאי קרא דוזבחת יליף ר״ע משום דקרא דושפך יש למילף להיפך נמי וכרי״ש שפיכה שפיכה משחוטי חוץ ולומר דהאי ושפך שחיטה קאמר או קאמר, דשחיטת חולין בבקר וצאן מקדשים ילפינן ועוף מהקישא לבהמה כנ״ל, ולכן הכל תלוי איך מפרשינן האי קרא דכי ירחק וזבחת, כי משם ניקח לפרש קרא דושפך את דמו, וגם קרא דושחט את בן הבקר דהוא עבודה בקדשים דוקא, ותדע דאם נאמר דליכא שום קרא אחר להיתר נחירה אלא מקרא דוזבחת, קשה נחירה לר״ע מנ״ל דילמא שאר הריגה, וע״כ לומר דמושפך את דמו יליף דבעינן עכ״פ נחירה ממילא דמצי ליליף נמי דסגי בנחירה, וכמו למ״ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דיליף מהאי קרא דבשפיכה בעלמא סגי, ויליף בהמה מעוף בהקישא כנ״ל.

ועשה אזנך כאפרכסת ושמע דבר נפלא דבזבחים דף ק״ז ע״א פליג נמי רי״ש ור״ע, בדינא דשחוטי חוץ בעוף מנ״ל. רי״ש יליף איסור שחוטי חוץ בעוף מקרא דאו אשר ישחט, לרבות את העוף, ומליקה בעוף ממועט מקרא דזה הדבר, ור״ע איסור דשחוטי חוץ בעוף יליף מקרא דדם יחשב דם שפך, ומליקת עוף ממועט מקרא דאו אשר ישחט, לאפוקי מליקה, והנה כפי שרגילים לפרש פלוגתות כאלה, זה למד מפסוק זה וזה מאחר בלי שום הכרח פנימי ואין סדר, ופה תראה כי דברי רבותינו ז״ל בדרשותיהם עמוקים וכראי מוצקים, דרי״ש דס״ל כאן דלא אשתרי להם נחירה במדבר, ולא יכלו לאכול רק בשחיטה, יליף שפיר מאו אשר ישחט לרבות שחוטי חוץ בעוף, כיון דזאת היתה הכשר שחיטת חולין בכלל, לכן בתורים ובנ״י הראויים להקרבה נאסרה השחיטה בחוץ, והמליקה ממועטת מקרא דזה הדבר, כיון דהמליק׳ אינה מתרת את החולין, והתורה לא אסרה בחוץ רק הכשר המתיר לאכילה. אבל לר״ע דס״ל דגם נחירה התירה בחולין במדבר, סברא גדולה הוא דגם בחוץ תאסר הנחירה, כי שחיטה דוקא למה לן. בשלמא בבהמה הקפידה תורה דוקא על שחיטה, אע״ג דבחוץ גם נחירה מתרת, משום דבקדשים בעינן דוקא שחיטה ולא חייבה תורה בחוץ רק כעין פנים, אבל בתורים וב״י דבפנים במליקה, והוא ממועטת בחוץ וע״כ משום דבחולין אין המליקה מתרת, דכי תבר שדרה ומפרקת עכ״פ טרפה היא, אבל הנחירה בסמנים שפיר מכשרת, וכיון דרצה לאסור גם בעוף מהיכי תיתי יקפיד על השחיטה דוקא שאינה דומיא דפני׳, וגם אינה מוכרחת בחוץ, ולכן דרש ר״ע מדם יחשב דם שפך לרבות השחיטה [ולאו דוקא שחיטה אלא ה״ה נחירה ונקט שחיטה כיון דעתה נאסרה הנחירה נקט מה דנהיג עתה, כמו דאמרינן כאן בסוגיא לענין כיסוי, דכיון דאתסר אתסר, ואע״ג דבמדבר היתה הנחירה בעי כיסוי, עתה דנאסרה הנחירה בטל מצות כיסוי ממנה, הכי נמי לענין שחוטי חוץ במדבר היו חייבין גם על הנחירה בעוף, ועכשיו כיון דאתסר אתסר ודו״ק] ודם יחשב וכו׳, מרבה הכל אף הנחירה והיו חייבין על נחירת חוץ בעוף כמו על השחיטה, וכעין שאמרו ביומא דף ס״ד ע״א דדחייתו לצוק היינו שחיטתו לענין אוא״ב, ומשם נשמע דלר״ע גם באוא״ב חייב הי׳ במדבר גם בנחירה, אע״ג דכתיב שחיטה, ורק בשחוטי חוץ דכתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, דדרשינן דבעינן ראוי לפתח או״מ, בעינן שחיטה דוקא, אלא דזה לא קאי רק אבקר וצאן, ולא אעוף דבעי מליקה בפנים, וע״כ צריך לאמר כן דלר״ע נחירת עוף בחוץ חייב, דאל״כ הא כיון דלר״ע נחירה מתרת, ע״כ צריך איזו מיעוט למעט נחירת חוץ, ופשיטא דדם שפך אינו ממעט נחירה, דהא ר״ע מושפך את דמו יליף נחירה, וכמש״כ רש״י כ״ז ע״ב דשפיכה כולל עכ״פ נחירה, וע״כ הייתי צריך לאמר דאו אשר ישחט ממעט נחירה, וא״כ למעט מליקה דאתי׳ בק״ו מנ״ל, ועוד קשה קצת לאמר דר״ע דרש מאו אשר ישחט דכתיב ברישא למעט מליקה, ומדם יחשב דכתיב מאוחר בקרא מרבה שחיטה, ורש״י שכתב שם בזבחים דאו אשר ישחט כתיב אחר דם יחשב, שלא בדקדוק הוא, אלא ודאי דגם ר״ע ס״ל דאו אשר ישחט מרבה שחוטי חוץ בעוף, אלא דאו אשר ישחט משמע לכאורה רק שחיטה וע״ז כתב דם יחשב הכולל, גם הנחירה כנ״ל, וכיון דאיכא שני ריבויים ע״כ דאו אשר ישחט למעט מליקה אתי, דלא ליתי בק״ו דאי למעט נחירה ומליקה באמת אתי׳ בק״ו, דם יחשב למה לי ובא זה ולמד ע״ז דשחיטה ונחירה אסורין, ומליקה לא נאסרה, והדברים מוכרחים וקילורין לעינים בס״ד.

ודע דאפילו לרי״ש דמרבה, מאו אשר ישחט, שחיטת עוף בחוץ, וס״ל ג״כ דגם על חולין חייב משום שחוטי חוץ לשיטת רש״י שאנו עסוקים בה, ע״כ צ״ל דאינו חייב על עוף חולין, כי אם אמרת כן אסרת אכילת תורים וב״י במדבר מכל וכל. דבשלמא בקר וצאן נאסר להם בשר תאוה, אבל הותר להם אכילת בשר ע״י הבאה לקרבן ולאכלם שלמים, אבל בעוף הא שלמים ליכא כדרשינן בת״כ ריש ויקרא, ואם מן העוף עולה קרבנו, עולה ולא שלמים, וזה לא מסתבר כלל לאמר, דהתורה אסרה להם אכילת בשר מבלי מצוא להם היתר באיזו אופן כמובן, וע״כ בהיתר בשר תאוה לא הזכירה תורה רק בקר וצאן, ולא תורים וב״י דהני גם במדבר לא נאסרו בחוץ אלא דוקא בקדשים.

זו היא שיטת רש״י ז״ל, וקשה על דבריו ז״ל, דמש״כ דלרי״ש אתא האי וזבחת המיותר לגמרי, או לגיזה ועבודה, או לחולין שנשחטו בעזרה, או דאורחא בקרא למכתב זביחה גבי אכילת בשר, הוא הפלא ופלא, דאף אם נסתפק בדחוקים הללו על האי וזבחת, איך יתיישב מה דכתב רחמנא ״כאשר צויתיך״ אצל האי וזבחת דלא אתא כלל להורות לן הלכות שחיטה. ולי נראה דיש לתרץ קושיות רש״י דלרי״ש האי וזבחת למה לי. דלכאור׳ יש לדון אם במדבר היו מחויבים בכיסוי הדם בבהמה, ומצינו בגמרא לקמן פ״ד ע״א דאמר לי׳ יעקב מינא לרבא, אמרת חיה בכלל בהמה לסימנים נימא נמי בהמה בכלל חיה לכיסוי, אמר לי׳ עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים, מה מים אינו חייב בכיסוי אף דם אינו חייב בכיסוי. ולכאורה האי קרא דפ׳ כי ירחיב (עיין בהגהות מהרש״ש שם) רק על כניסתן לארץ נאמר, וא״כ במדבר באמת הי׳ בהמה בכלל חי׳ לכיסוי אלא דבסוגי׳ שם ביארתי בארוכה, דהאי יעקב מינאה רק לרי״ש פריך דרק לדידי׳ אפשר לומר דהא דכתיב כי יצוד דדיבר הכתוב בהווה, כמש״כ הרמב״ם שם בפי״ד משום דבשר בקר וצאן נאסר להם במדבר, ולכן דיבר רק מחי׳ ועוף, אבל לעולם אי איתרמי לי׳ בקר וצאן בעלי מומין, דמותר לשחוט בחוץ, הי׳ צריכין כיסוי אבל לר״ע דבקר וצאן אישתרי להו ע״י נחירה, למה כתב כי יצוד, אי בהמה בכלל חיה לכיסוי עיי״ש באריכות, ולפ״ז י״ל דלר׳ ישמעאל דהי׳ חייב בהמה בכיסוי ועכשיו דאישתרי להו בשר תאוה נפטרה מכיסוי וע״ז נאמר וזבחת כאשר ציותיך בקדשים בלא כיסוי הדם, ה״נ מעתה גם בבהמה חולין לא בעי כיסוי, והאי דרשה דעל הארץ חשפכנו דקאמר דרך דחוי׳ בעלמא אמר לי׳ להאי מינאה, דהרי כמה פעמים כתיב כן ודרשינן מני׳ כמה ענינים, דוק ותשכח.

עוד קשה דלפי שיטה זו איך מתפרש לר״ע האי קרא דוכי ירחק ממך המקום, דמשמע שהוא נתינת טעם למצות זביחה דלאחריו ולאיסור הנחירה, ואיך תלוי זה בריחוק מקום ועיין בלב ארי׳ ז״ל דקמתמה כן, וכתב דהאי כי ירחק וכו׳ סימנא בעלמא היא, דאז נצטוו על הזביחה, ואין זה נתינת טעם, אלא דזה דוחק גדול דלא בריחוק מקום, אלא בכניסה לארץ תלוי׳ המצוה דזביחה. ועוד קשה על שיטת רש״י ז״ל דס״ל דר״ע יליף נחירה מושפך את דמו וכמו שכתבנו לעיל, מגמרא גופא דמקשה בשלמא לרי״ש היינו דתנן השוחט וכו׳ נוחר והמעקר פטור מלכסות אלא לר״ע אמאי פטור מלכסות, ועיין רש״י דכתב דלרי״ש ניחא אפילו למ״ד השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראוי׳ שמה שחיטה. אבל הכא ניחא דשחיטה מיהו בעינן דילפינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ ושם שחיטה כתיב עכ״ל, מלשון זה משמע לכאור׳ דהא דבעינן שחיטה בכסוי ילפינן לרי״ש מהאי קושי׳ גופה. וקשה דהא הקושי׳ גם לר״ע אזלא רק אי אמרינן שחיטה שאינה ראוי׳ שמה שחישה, והיינו משום דילפינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ, א״כ גם לר״ע איכא גז״ש לחייב דוקא בשחיטה ממש כמו לרי״ש, וצ״ל דס״ל לרש״י דהא דילפינן גז״ש דלבעי שחיטה הוא רק לרי״ש דס״ל דאופן המתיר באכילה הוא רק שחיטה, אבל לר״ע דס״ל דאופן המתיר הוא הנחירה ג״כ, א״כ האי גז״ש על הנחירה הוא דאתא וכמש״כ רש״י ז״ל בד״ה אלא לר״ע, דלדידי׳ נחירתן זהו שחיטתן כן צ״ל ע״כ, אלא דזה ניחא רק אי איכא איזו למוד לר״ע ממקום אחר דנחירה מתרת, אז אפשר לאמר דהגז״ש להכי הוא דאתא, אבל אי ליכא לר״ע למוד אחר רק מקרא דושפך יליף לי׳ דנחירה סגי, כיון דחזינן דס״ל להגז״ש א״כ למה לא נילוף באמת גז״ש שפיכה שפיכה לחייבו בשחיטה ממש דומי׳ דשחוטי חוץ, וזאת בודאי אין לאמר דר״ע יליף שפיכה שפיכה כיון דגם בשחוטי חוץ דם שפך לנחירה אתא ואעוף, וכמש״כ לעיל בבאור האי פלוגתא דזבחים ק״ז ע״א, דבאמת הא דשביק ר״ע דרשה הפשוטה דרי״ש שם מאו אשר ישחט, ודרש מדם יחשב דם שפך, היינו דוקא כיון דידעינן כבר דלר״ע נחירה מתרת מאיזו קרא, אבל ללמוד זאת משם בודאי א״א, דא״כ אכתי יקשה לן מנ״ל לר״ע למדרש מהאי קרא ולאמר עי״כ דנחירה מתרת, מה הכריחו לכך לישבק דרשה פשוטה דרי״ש כדי שיוכל לאמר נחירה מתרת, אלא ודאי דאיכא דרשה אחרת או הכרח אחר לר״ע דנחירה מתרת ועוד קשה דהאי ברייתא דרבי המובאה דף כ״ח ע״א דכאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה, ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, איך נפרשנה, דהלא הני דינים המה הלכות נחירה לדעת רש״י ותוס׳, ולא הלכות שחיטה דוקא, דגם בנחירה בעינן סמנים ומסתמא בבהמה דנפיש חיותה בעינן תרתי, ובעוף דזוטר חיותי׳ בחדא סגי, כי פשיטא דגם בנחירה בעינן כדי להמית הבע״ח, גם קשה עוף בהאי קרא דכאשר צויתיך מנ״ל, הא בקר וצאן כתיב. ורש״י ז״ל הרגיש שם בזה דכתב בד״ה ברוב אחד בעוף דלאו מקרא יליף אלא כלומר: שנצטוה על הלכות השחיטה עכ״ל, וכן פירש על האי קרא דכאשר צויתיך, בפירושו עה״ת, דמלמד שנצטוה משה על הלכות שחיטה. אבל איך אפשר לאמר כן, הרי הגמרא מביאה האי ברייתא דרבי, על הא דפריך מאן תנא דפליג על ר׳ אליעזר הקפר ברבי, דס״ל אין שחיטה לעוף מן התורה, דיליף היקשא דצבי ואיל לפסולי המקדשין לחייבם שחיטה, אבל עוף דליכא ריבוי אין לו שחיטה מן התורה, ועל זה מביא רבי הוא דפליג ודרש מכאשר צויתיך דגם עוף יש לו שחיטה ואיכא ציווי על עוף, ואם כן ע״כ דיש כאן ילפותא גמורה על שחיטת עוף, ונראה ע״כ מפשיטות ואמתית הדברים דרבי מכאשר צויתיך יליף אעוף, ואיך נכלל עוף בזה. והתוס׳ שם באמת הקשו למה לא מביא הגמרא הא דבר קפרא דלעיל דדרש למה הטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים וכו׳, וה״ה דהו״מ להקשות דהיה להגמרא להביא בר קפרא ות״ק דר״א דשניהם דרשו מזאת תורת הבהמה והעוף דשניהם צריכים שחיטה זה בשני סימנים וזה בסימן אחד, ונדחקו עד להפליא דניחא למצוא דרבי הוא, וכפי שכתבתי גם מצד הדוחק א״א לאמר כן דבלא״ה אנו צריכים להני תנאי דאל״כ עוף דבעי שחיטה היכי כתיבא דמהללמ״מ לחוד מעולם לא נדע דין מחודש אלא פירוש הכתובים כידוע ובפרט ללקות עליו, ודאי דאין לוקין על הלכה אלא דהתוס׳ לשיטתייהו הנה ניחא להו כי שם בד״ה ועל רוב א׳ בעוף דרשו בגמטריא של ״כאשר״ אחד בעוף ושנים בבהמה ורובא של אחד כמוהו עיי״ש, וא״כ רבי לא צריך להני תנאי, משום דדרש ״מכאשר״ גם עוף דבעי שחיטה. אבל איך אפשר לקבל דרשה זו לדרשה גמורה, על שחיטת עוף מה״ת נגד המפורש בקרא בקר וצאן וההיקש מוסיף חיה אבל עוף מאן דכר שמי׳, עוד זאת קשה על שיטת רש״י ז״ל שכתב דלר״ע קרא דבשר תאוה לכדראב״ע אתא דדרש דף פ״ד ע״א מזה למדך תורה ד״א שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון - ויפה כתב ק״ז בעל החת״ס ז״ל בחדושיו, דגם ר׳ ישמעאל מודה להאי דרשה ולית מאן דפליג עלה, אלא דזו נדרשת מרישא דקרא דכי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר, מזה שמענו דלא יאכל אדם בשר אלא מתוך הרחבת גבול ולתיאבון, אלא בסיפא דקרא דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר מיותר לר׳ ישמעאל, דהו״ל למכתב מיד קרא דלאחריו כי ירחק ממך וכו׳. ומזה דריש דאתא להתור בשר תאוה שנאסר להם עד עתה. אלא דלר״ע כולא קרא לכדראב״ע הוא דאתא עכתד״ק. ודבר פלא הוא שק״ז החת״ס ז״ל לא הרגיש, כי דבריו אלו המה קושי׳ גדולה על שיטת רש״י, כי איך נאמר שר״ע שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. הוכרח כאן לאמר דהתורה דברה מאמר שלם ״בכל אות נפשך תאכל בשר״ ברוב דברים על חנם. ולא עוד אלא דגם רישא דקרא דכי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך, מיותר לר״ע. דבשלמא לר״י זה הוא נתינת טעם להיתר בשר תאוה כי ירחיב ה׳ את גבולך, ומחמת זה לא תוכל להביא קרבן בכל פעם שתתאוה לאכול בשר, ע״כ היתר בשר תאוה, אבל לר״ע גם זה ללא צורך נכתב. והחת״ס נשמר מזה באמרו דלא יאכל אדם בשר אלא מתוך הרחבת גבול ולתיאבון, אבל כל המעיין בגמר׳ שם לא ימצא רק שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון, אבל הרחבת גבול לא נזכר שם, וגם הרמב״ם פ״ה מהלכות דעות הלכה י׳ לא הזכיר רק תנאי זה דלתיאבון, אבל אמרו שם יכול יקח אדם מן השוק ת״ל וזבחת מבקרך ומצאנך יכול יזבח כל בקרו ת״ל מבקרך וכו׳ ומזה כתב שם הרמב״ם דלא יזון אלא כפי הצלחתו, ודי לבריא לאכול בשר מע״ש לע״ש, ואם הוא עשיר יאכל בכל יום. אבל זאת לא נדרש מקרא דכי ירחיב ה׳ אלקיך, אלא מקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך, כי קרא דכי ירחיב וכו׳ קאי על האומה בכלל, ולא על אישי ופרטי בני אדם, דהרי כתיב כאשר דבר לך, ולא דבר רק על האומה להביאם לארץ נושבת ולאו מעושר היחיד מדבר. ואם היינו דורשים האי כי ירחיב וכו׳ כדברי החת״ס ז״ל שהוא ג״כ תנאי לאכילת בשר, הוה מסתבר לאמר דלא נאכל בשר בגולה רק בא״י אם שלנו היא, וכאשר באמת מביא האב״ע בשם רבים אומרים בפרשת שחוטי חוץ דאסור לאכול בשר בגלות. וכיון דאנן אכלינן בשרא, ע״כ דלא דרשינן להיות תנאי לאכילת בשר וא״כ לר״ע דקי״ל כוותי׳ גם האי כי ירחיב אין לו הבנה, והיא קושי׳ גדולה על שיטת רש״י. ובר מן דין הלא כל רואה מראה דהאי דרשה דראב״ע היא אסמכתא ודרבנן הוא כמש״כ הרמב״ם בהלכות דעות הנ״ל, ואיך נאמר דלר״ע כולו לכדראב״ע הוא דאתי ולכן שיטת רש״י ז״ל אין בידי ליישבה על כנה.

ב) שיטת התוס׳. ס״ל לרבותינו בעלי התוס׳ דהן ר׳ ישמעאל והן ר׳ עקיבא סברו דהאי קרא דשחוטי חוץ רק בקדשים איירי, והא דאמר רי״ש דבשר תאוה אתסר להם במדבר מהאי קרא דהתיר להם עכשיו כשנכנסו לארץ, דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר, יליף, דמכלל דעד השתא הוא אסור להם, וכן ר״ע דקאמר בשר נחירה הותר להם במדבר ממאי דנצטוו עתה בכנסתם לארץ על השחיטה יליף, דעד עכשיו הותרה הנחירה, והגם דדור המדבר לא מצי ידע הני דינים מהני קראי שנאמרו בסוף ארבעים שנה, ורק אנן יודעין זאת מדיוקא דהני קראי, ס״ל להתוס׳ ע״כ דלהם נאמרו הדברים על פה, וממילא הן תיקון הנחירה לר״ע, והן השחיטה לרי״ש ע״פ נאמרו במדבר. גם אפשר לאמר דחיוב שחיטה לרי״ש יליף מזאת תורת הבהמה והעוף כמו לרש״י אליבא דרי״ש. אלא דנתקשו בתוס׳ מנ״ל להש״ס דפליגו דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהני תרי דינים מצי להיות קיימים שניהם כאחד ואין סתירה ביניהם דבשר תאוה של בקר וצאן הראויים להקרבה גם ר״ע אפשר שיודה שהוא אסור בין בשחיטה ובין בנחירה, והותרה כשנכנסו לארץ בקרא דבכל אות נפשך אלא דרק ע״י שחיטה מדכתיב וזבחת. וגם רי״ש מצי סבר דבחיה ועוף ובעלי מומין, היתה הנחירה מותרת במדבר, ואתא קרא דוזבחת לאסור הנחירה והניחו בקושי׳. ומובן מאליו דלשיטת רש״י ז״ל אין התחלה לקושי׳ זו, דהא דאסור להו בשר תאוה לרי״ש ע״כ מקרא דשחוטי חוץ ידעינן, ואיך קאמר דאתסר להו דהא שם בפירוש שחיטה כתיב ולא נחירה, דואל פתח אוהל מועד לא הביאו כתיב, ובעינן דוקא שחיטה הראוי׳ לאוהל מועד, ואי דמודה דנחירה אשתרי להו א״כ גם בבקר וצאן אשתרי להו הנחירה וא״כ הותר בשר תאוה בנחירה, אע״כ דרי״ש פליג אר״ע בדינא דבשר נחירה.

ושיטה זו של התוס׳ תמוה מאד, חדא דגם לשיטה זו קשה קושי׳ רש״י, דלרי״ש האי וזבחת למאי אצטריך, כיון דצ״ל דגם לשיטתם יליף רי״ש שחיטה לדור המדבר מקראי או מהללמ״ס וכמש״כ לעיל, א״כ לא צריך תו ציווי על השחיטה עצמה. ולכאור׳ הוה אפשר לאמר דלתוס׳ ע״כ כולהו קראי הכא אתו, להודיע לן איך אכלו בשר במדבר, דיש כאן לכאור׳ סתירה במקראי דקרא דואמרת אכלה בשר, משמע דאומר שלא היו יכולים לאכול בשר כלל וכס״ד דהמקשן על רי״ש, ומצד אחר חזינן דאמרה תורה כי יצוד ציד חיה ועוף אשר יאכל וכו׳, וכן קרא דאך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו׳, דמשמע דמותר לאכול, ע״כ צריך קרא דוזבחת מבקרך ומצאנך המודיע לן ברור שלא נאסר להם רק בהמה דחזי׳ להקרבה, וכיון דלשיטת התוס׳ ע״כ צ״ל דהתורה הודיעה לן אופן אכילתם במדבר, א״כ אנו צריכים למידע הכל באופן ברור. אלא דאפילו נאמר כן דכל המקרא אתי להורות שרק בקר וצאן הוה נאסר להם, עדיין קשה וזבחת וכו׳ כאשר צויתך למה לי כיון דלא בא להורות לן בדיני שחיטה שכבר נצטוו עליהם כולם במדבר וכמו שהקשתי לעיל לשיטת רש״י ז״ל. ועוד דא״א לאמר דלתוס׳ כל המקראות, האלו באים להודיע לן איך אכלו בשר במדבר בלי שיהי׳ בזה איזו נפ״מ לדידן, דמלשון הגמרא מוכח להיפך, דאמרו לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, משמע דצריך היתר על זה לדידן דאל״ה היינו אסורים בבשר תאוה, ועוד דהש״ס בעי לאמר בס״ד דעכשו שגלו יחזרו לאיסורן הראשון, וע״כ צ״ל דבמדבר היה ציווי ע״פ, לשיטה זו, לאסור בשר תאוה, וכשנכנסו לארץ רצתה התורה להתיר להם איסור זה, וע״ז באו הני קראי, ודבר זה מבהיל את הרעיון לאמר, דהיה ציווי שלם על פה מה שלא מצאנו בשום מקום, ועוד דנאמר דאתי תורה שבכתב להתיר ציווי שעל פה וכמש״כ לעיל, ועוד קשה הא לא הייתי צריך להתיר זה כלל דע״פ היה משה המצוה ודאי הודיע להם לישראל, שאיסור זה דבשר תאוה הוא זמני, כל זמן שהם במדבר, ועוד תימא דלפי״ז ע״כ א״א לאמר דקראי אתו להודיע לן אופן אכילת בשר במדבר בלי שיהי׳ לן איזו נפקותא, וא״כ קשה בשלמא קרא דבשר תאוה אשמעינן דעתה הותר להם, אבל קרא דוזבחת המורה לן רק, דבמדבר היו אסורין רק בבשר וצאן, והא למה לן לידע דבר שכבר עבר, ודור המדבר שלהם נאמרו הדברים הלא ידעו מה בא הכתוב להתיר להם, וא״כ האי וזבחת מיותר לגמרי.

ובגוף פלוגתת רי״ש ור״ע דפליגי במה שהיה במדבר כדאמרו בגמרא רי״ש סבר בשר נחירה לא אשתרי כלל, ור״ע סבר בשר תאוה לא אתסר כלל, איך יפלגו בדבר שאין נפקותא לן כלל בו, וגם הלכתא למשיחא ליכא, ולא שייך לישנא דמר סבר הכי ומר סבר הכי, וזה קשה הן לרש״י והן לךתוס׳. ולכאור׳ היה נראה לאמר דיש נפקותא גדולה בפלוגתא זו והוא אי שחיטה לעוף מה״ת או לא, דלרי״ש דבשר נחירה לא אישתרי כלל ומעולם לא היה נחירה תיקון לאכילת בע״ח, וקרא אתא להתיר בשר תאוה של בקר וצאן, ולא לצוות על הזביחה שנצטוו עליה עוד במדבר או ע״פ או מקרא דזאת תורת הבהמה והעוף, ע״כ פשיטא דאין חילוק בין עוף לבהמה, דמה דכתיב בקר וצאן בקרא דוזבחת, הוא להתיר הזביחה בחוץ, ולכן דוקא בקר וצאן בעי היתר, אבל עוף לא, דכבר כתבנו, דאף דגם עוף בחוץ חייב, היינו דוקא עוף קדשים אבל עוף חולין לא היה נאסר. אבל ר״ע דסובר דבשר תאוה לא אתסר כלל, וקרא אתא לאסור הנחירה שהותר להם עד עתה, וכיון דקרא דוזבחת ציווי הוא ולא כתיב בי׳ רק בקר וצאן, נהי דעל חיה איכא הקישא דצבי ואיל ולבקר וצאן, אבל עוף בהיתרא הראשון קיימא וכר״א הקפר ברבי לקמן כ״ח ע״א. וע״כ דכן הוא דאם נאמר הכל בשחיטה מן התורה ואף עוף א״כ פרט דבקר וצאן למאי אתא הלא וזבחת מבקרך וצאנך כלל ופרט הוא, וזבחת כלל, מבקרך וצאנך פרט, וע״כ הפרט למעט אתא. אלא דאם נאמר כן הלא כלל בדינא הלכה כר״ע מחברו, ואיך פסקינן כר״ע וקיי״ל יש שחיטה לעוף מן התורה.

ופלא תראה דשם דף כ״ז ע״ב, מביא הגמרא מימרא דר״י בר פינחס דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה, מדכתוב ושפך מכלל דבשפיכה בעלמא סגי, ופריך אי הכי חיה נמי, ומשני דאיתקש לבקר וצאן, ופריך הא עוף נמי איתקש לבהמה בזאת תורת הבהמה והעוף, ומשני הא כתיב ושפך וכו׳. והנה כבר הרגיש הפלתי והחת״ס ז״ל בחדושיו הא האי קרא במדבר נאמר, ואז הותרה הנחירה גם בבהמה וכר״ע, וכמו שכ׳ רש״י ז״ל בסוגי׳ דבשר תאוה בד״ה אלא לכו״ע, דמה״ט פריך שם הש״ס לר״ע לבעי כיסוי בנוחר, ואיך יליף מושפך אין שחיטה לעוף מה״ת, וכתבו שניהם דהאי אליבא דרי״ש קאמר דלא הותרה נחירה במדבר. וזה פלא והפלא על הני גאונים, הרי לא ראו דהגמרא פריך לר״ע לבעי נחירה כיסוי אבל לרי״ש ניחא והיינו משום דס״ל יש שחיטה לעוף מה״ת, וכמש״כ לעיל מקרא דזאת תורת הבהמה והעוף או דילפינן שפיכה שפיכה משחוטי חוץ לחייב בשחיטה דוקא, כמו שנראה לכאור׳ מלשון רש״י דף י״ז ע״א ד״ה חייב לכסות, דלרי״ש האי גז״ש גופה נמי אפשר דמורה לן שחיטה ולא נחירה (ועיין מה שנתקשתי בדברי רש״י הללו לעיל בדברינו) הן אמת שהתוס׳ כתבו שם דאף דיליף ר״מ שפיכה שפיכה משחוטי תוך, מ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכונתם דלענין דניליף מכח האי גז״ש דבעינן דוקא שחיטה, ליכא פלוגתא בין ר״ש ור״מ, דגם ר״ש אפשר דיודה לזה, דהא רק מכח דדריש אשר יאכל, ממעט שחיטה שאינה ראוי׳ מכסוי, אבל הא דלבעי שחיטה אינו ממועט מזה, וא״כ קשה על מימרא דר״י בר פנחס, איך יליף מושפך למעט שחיטה, ניליף שחיטה בגז״ש משחוטי חוץ, וע״ז כתבו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, שא״א למיליף גז״ש לענין המפורש כאן הפכו, וזה בודאי ברור אבל זאת אינו ברור, דפשוטו של מקרא אינו סובל שחיטה, אמת הוא דגם שפיכה בעלמא משמע לולי הגז״ש, אבל כיון דאיכא גז״ש, למה לא נאמר למוד סתום מן המפורש, כמו בכל גז״ש שבש״ס, יהי׳ איך שיהי׳ רי״ש ע״כ ס״ל דיש שחיטה לעוף מה״ת דהכל היה בשחיטה במדבר, וע״כ דר״י בר פנחס אליבא דר״ע קאמר אין שחיטה לעוף דס״ל דבמדבר הותרה הנחירה ורק כשנכנסו לארץ נצטוו על הזביחה בקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך, ושם בקר וצאן כתיב, ונתמעטו חי׳ ועוף. אלא דלחי׳ איכא הקישא דצבי ואיל לפסוהמ״ק, ולעוף ליכא קרא, וממילא בהתירא הראשון קאי, דכתיב ושפך, דבשפיכה בעלמא סגי, ומכאן נשמע הנחירה לר״ע גם לחיה ועוף לשטת רש״י ולתוס׳ היתה הללמ״ס, וכיון דלעוף ליכא קרא לחייב, ממילא דבהתירא הראשון בושפך קאי. אלא דלפי״ז קשה מאד מאי פריך הש״ס, והא עוף איתקש לבהמה בקרא דזאת תורת הבהמה והעוף, והא האי קרא במדבר נאמר, ואז גם בהמה בנחירה היתה, והאי תנא דיליף שם מהאי הקישא דעוף בשחיטה ע״כ כרי״ש ס״ל, דבאמת משם יליף רי״ש דבעינן שחיטה, ואף אם נאמר כנ״ל דרי״ש מגז״ש דשפיכה שפיכה יליף, מ״מ איצטרך הקישה לאחד בעוף ושנים בבהמה. ותדע מדברי רש״י גופי׳ דכן היא, שפירש שם מה בהמה בשחיטה שנאמר ושחט את בן הבקר, והוא קרא דויקרא הנאמר בקדשים, ולמה לא הביא קרא דוזבחת דאיירי בחולין, אלא ודאי משום דהאי וזבחת כשנכנסו לארץ נאמר להם, ואם משם נלמד חיוב הזביחה בבהמה וכר״ע, הרי עד שנכנסו לארץ לא נתחייבו בזביחה, וא״כ איך נלמד מקרא דזאת תורת הבהמה והעוף הנאמר במדבר, דעוף בשחיטה כבהמה כיון דבהמה גופה לאו בשחיטה, לכן הוכרח רש״י ז״ל לפרש מה בהמה בשחיטה מושחט את בן הבקר, ורי״ש הוא דיליף מקדשים לחולין לשחיטה, וס״ל נחירה לא הותר כלל בשום מקום אף עוף בשחיטה, נמצא דהאי תנא קמא דר״א, וכן בר קפרא דיליף שחיטה לעוף מדהטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים, ע״כ כרי״ש ס״ל דלא הותרה להם נחירה כלל במדבר, ור״י בר פנחס דס״ל אין שחיטה לעוף מה״ת ע״כ כר״ע ס״ל, דנחירה הותרה מקרא דושפך את דמו, וכשנכנסו לארץ נצטוו על הזביחה, אבל רק בבקר וצאן, ולכן הוצרך היקש על חי׳ מקרא דאך כאשר יאכל, ולעוף דליכא ריבוי לשחיטה נשאר בהיתרו הראשון, וכמו שאנו רואים מפורש בגמרא דהא האי ר״י בר פנחס מפיק בגמרא דכר״א הקפר ברבי ס״ל, ובדבריו מפורש דלהכי אין שחיטה לעוף כיון דלא מצא קרא לחייבו, כמו שמצא לחי׳ קרא דאך כאשר יאכל וכו׳, וע״כ משום דס״ל דוזבחת מבקרך ומצאנך ממעט חי׳ ועוף, או שאינו מרבה לשחיטה רק בקר וצאן ועל עוף לית לן לימוד לחייבו, וא״כ קושי׳ הנ״ל חזקה מאד, מאי פריך הא איכא הקישא דזאת תורת הבהמה והעוף, הא האי במדבר נאמר ולהיפך אתא למדרש מני׳ מה עוף בנחירה דכתיב ושפך, אף בהמה בנחירה. וע״כ צריך לאמר כן דאם נאמר דגם עוף בשחיטה, א״כ פרט דבקר וצאן הנאמר אחר הכלל דוזבחת, מאי אתא למעט, דאם לא למעט עוף עכ״פ, ליכתב רחמנא וזבחת כאשר צויתיך ואכלת וכו׳, דרך כלל ולא נצטרך ילפותות על חי׳ ועוף, ומעולם לא שמענו דאחר כלל ופרט שהוא מדה בתורה, נרבה ממק״א הכל ואתא האי כלל ופרט בכדי, ודי לן הכא דנילוף חי׳ מהקישא דצבי ואיל ויהי׳ הכלל ופרט דבקר וצאן ממעט עכ״פ עוף, והוא קושי׳ עצומה לשיטת רש״י ותוס׳.

ומתוך הדברים תראה גם כן, איך אין התחלה לקושית התוס׳, דמקשו על הא דקאמר מאן תנא דפליג על ר״א הקפר ברבי, ומסיק רבי הוא, והקשו למה לא הביא את בר קפרא (והאחרונים הוסיפו דהיה יכול להביא את ת״ק דר״א ואת בר קפרא) וזה לא קשה כלל, דהכא ע״כ דבעי לאסוקי פלוגתא ביש או אין שחיטה לעוף מה״ת אליבא דר״ע, דאי הוה אמר ת״ק הוא או בר קפרא הוא דס״ל ע״כ כרי״ש, א״כ יהי׳ נצמח מזה דפלוגתא דיש שחיטה לעוף מה״ת תלי׳ בפלוגתא דרי״ש ור״ע, ואנן כר״ע בעינן למיפסק וממילא דהיינו מוכרחים לפסוק אין שחיטה לעוף מן התורה, וע״ז קשאיל מאן תנא דפליג וכו׳ וס״ל דאף אליבא דכר״ע דקי״ל כוותי׳ אפ״ה יש שחיטה לעוף מה״ת, ומסיק דליכא תנא אחר דס״ל כן רק רבי, וכאשר אבאר, והוא ע״פ שיטת הרמב״ם ז״ל, שהוא דעת שלישית ומכרעת לסלק כל החומרות ולישב הסוגיות כולם על מכונן.

ג) שיטת הרמב״ם. וטרם נבא לביאור שיטת הרמב״ם ז״ל בענין הגדול הלזה, אעתיק לך מה שכתב הרמב״ן ז״ל בנמוקיו עה״ת, אקרא דוזבחת וז״ל שם: על דעת רבותינו כאשר צויתיך על פה מהללמ״ס, מלמד שנצטוה משה על הושט וכו׳ ודע כי שחיטה בלה״ק היא הכרת סימני הצואר וכו׳, והנה עתה כשבא להתיר בשר החולין אמר, וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך, בהיותם קרבנות, ותאכל אותם בכל אות נפשך, לאמר שיתירם חולין בכל מקום, ובלבד שיהי׳ זבוחין כאשר צוה מתחלה בהיותם כולם קרבנות, וזה פשוטו של מקרא זה על נכון, ושמא רבותינו נתכוונו לזה במה שאמרו בספרי כאשר צויתיך, מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה. והנה מצות שחיטה מפורשת בכאן ומבוארת בדברי רבותינו בקבלה עכ״ל. ואני עומד משתומם על המראה הגדולה והנוראה הזה שהרמב״ן ז״ל מדחה דעת רבותינו בעלי הש״ס, דהיינו ברייתא דרבי מכל וכל, ולא הרגיש כי זה קושי׳ עצומה על הש״ס וברייתא דרבי. והב״ח ז״ל ריש הלכות שחיטה בלי לציין על הרמב״ן הקשה מדעתא דנפשי׳ למה נפרש כאשר צויתיך דנצטוו על פה, כיון דמצינו לפרשו דקאי אקדשים ותירץ שם משום דאנן פסקינן כר״נ דשחיטת חולין לא בעי כונה, ע״כ דכאשר צויתיך לא קאי אקדשים, דא״כ לבעי כוונה. והחת״ס ז״ל בחדושיו חולין ל״א, בלי להביא דברי הב״ח עושה מתרוצו קושי׳ על ר״נ, שהקשה שם כיון דרוב תנאים לית להו להא דרבי, ומפרשים כאשר צויתיך בקדשים (כמבואר בהאי רמב״ן) א״כ לבעי כונה לחולין כמו לקדשים. [וקושייתו ע״כ לרב דס״ל דחולין לא בעי כונה, וע״כ הוצרכה התורה קרא בקדשים ונוכל לאמר דכאשר צויתיך אתא לאמר דגם חולין בעי כונה, אבל לר׳ יוחנן דס״ל דכל חולין בעי כונה ליכא קושי׳ כמובן, דלדידי׳ הא דחולין כאן לא בעי כונה היינו מדפסלה התורה מתעסק בקדשים וא״כ אי אמרת דכאשר צויתיך אתא להורות נמי דבעי כונה בחולין, א״כ חולין וקדשים שווין בזה, ולמה לן קרא בקדשים הלא בלי קרא נמי היינו אומרים דבין חולין ובין קדשים בעי כונה, כמו דס״ל לריו״ח דחולין בעי כונה ועיין בחידושי לקמן דף ל״א ודו״ק]. וכל הני גאונים והרמב״ן מכללם לא חלו ולא הרגישו דבהאי דחוי דברי רבי עוקרים שחיטת עוף מה״ת, כי הלא רק רבי הוא דפליג אר״א הקפר דקאמר כאשר צויתיך לא קאי אקדשים, רק אצווי חדשה של שחיטת חולין הכולל גם עוף אבל אי כאשר צויתיך קאי אקדשים, הלא בקדשים לא היה עוף בשחיטה, ואם אין לנו קרא על עוף, שחיטה לעוף מה״ת מנ״ל כאשר כבר בארנו למעלה, דהני ילפותות דלעיל מני׳, לרי״ש קאי ולא לר״ע דהותר להם בשר נחירה במדבר. ולא על חנם הביא הרמב״ם בריש הלכות שחיטה הלכ׳ ד׳ ברייתא דרבי, וכן הטור אחריו פתח הלכות שחיטה בדברי רבי, והתחיל תניא רבי אומר ואם כדבריהם דרוב תנאים לית להו הא דרבי, והפשוט והנכון במקרא דכאשר צויתיך דקאי אקדשים וכרמב״ן ז״ל, איך הביאו הפוסקים דברי רבי וסמכו כל הלכות שחיטה על קרא דוזבחת, ובאמת אינו כן אלא דבקרא דושחט את בן הבקר כתיבו הלכות שחיטה, וכאשר צויתיך מראה מקום הוא על קרא דושחט וכרמב״ן אתמהה, אלא דלעומת זה קשה גם להיפך על רבי איך מצי לאמר דכאשר ציותיך קאי על צווי חדשה על שחיטת חולין, כיון דע״כ כבר נצטוו על הלכות שחיטה עכ״פ בקדשים, ולמה בעי ציווי חדשה ולא סגי להראות מקום על קדשים וע״כ משום עוף הוא דבעי ציווי חדשה, דלא הוה בקדשים, אבל עוף מאן דכר שמי׳ בקרא דכאשר צויתיך, הלא בקר וצאן כתיב, ואדרבה ממועט בפירוש בהאי קרא כמש״כ למעלה, דוזבחת כלל ובקר וצאן פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואפילו צבי ואיל דמרבינן מהקישא קשה להולמו נגד כלל ופרט, שהוא מדה בתורה, אלא דבזה י״ל כיון דמצינו דחיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה לכמה דברים, אין בהאי ריבוי דצבי ואיל דבר חדש. אע״פ דבבקר וצאן אין חיה במשמע, אבל עוף ודאי אימעט בפירוש דאל״כ פרט דבקר וצאן למה לי, ולמאי אתא.

גם מש״כ הרמב״ן ז״ל דלשון ושחט משמעותי׳ הפשוט הכרת סמני הצואר משא״כ וזבחת שאין זה במשמעות הלשון, לפע״ד אין בין ושחט לוזבחת וטבח ולא כלום, דכולם שמות נרדפים לענין אחד. ואם כדברי הרמב״ן ז״ל למה לן למכתב וזבחת דלבעי כאשר צויתיך להראות מקום על ושחט וכו׳ דבקדשים, הי׳ לו לכתוב ושחטת, ולא יצטרך לאמר כאשר צויתיך. ועוד ראי׳ לדברי מהגמרא לקמן פ״ה ע״א, דפליגו ר״ש ור״מ בשחיטה שאינה ראוי׳ באוא״ב ר״ש יליף מטבוח טבח והכן דשחיטה ראוי׳ בעינן ור״מ יליף משחוטי חוץ להיפך והקשו על ר״מ למה לא יליף מטבוח טבח והשיב ילפינן שחיטה משחיטה, ולא ילפינן שחיטה מטביחה, ומקשה בגמרא מאי נפקא מני׳, הא תני דבר״י, ושב הכהן ובא הכהן זו הוא שיבה זו הוא ביאה וכו׳ הרי דהגמרא דמקשה מאי נ״מ, משמע שאין שום נ״מ במשמעות הלשון בין שחיטה לטביחה וכיון דאין נ״מ בהוראת הלשון, הוא גז״ש טובה אף דיש שינוי במבטא, כמו גבי ושב הכהן ובא הכהן, דהתם נמי בהמעשה אין שינוי בין שיבה לביאה, דביאה היינו ובא הכהן אל הבית, ושיבה נמי ובא הכהן אל הבית, אלמא דשחיטה וטביחה שווין וזביחה וטביחה בודאי שווין, דאין רק חילוף זיין בטית כמובן, וא״כ ראי׳ דושחט הוה ממש כמו וזבח. ועיין שם בתוס׳ ד״ה ורבי שמעון וכו׳, שכתבו דאם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר, משום דלא דמי שפיכה לטביחה כמו שחיטה לטביחה, הרי ג״כ מפורש דטביחה ושחיטה שווין בעצם הוראתן להכשר הבע״ח שיהי׳ ראוי לאכול משא״כ שפיכה. ולכאור׳ בלא״ה דבריו של הרמב״ן ז״ל נגד הסוגי׳ דריש השוחט דחקר הש״ס שחיטה מן הצואר מנין עד שמסיק ולטעמיך או ותו, שהייה דרסה וחלדה וכו׳ מנ״ל, אלא גמרא, שחיטה מן הצואר נמי גמרא, אלמא דלאו מלשון דושחט נשמע שחיטה מן הצואר, אלא דבזה י״ל דהאי גמרא דקאמר היינו הך דכתב הרמב״ן, דמקובל אצלנו דלשון ושחט הכרת סימני הצואר, ולא כמש״כ רש״י ז״ל דהללמ״ס הוא ועיין תויו״ט פ״ב דזבחים דגמירי לאו הללמ״ס אלא קבלה בעלמא מדור דור, וכן הני ה׳ דברים הפוסלים בשחיטה מלשון ושחט וזבח נלמד כאשר אבאר בהאי פתיחה במ״א. ורש״י ז״ל בעצמו כתב שם דדרסה מפורש בקרא וכן פסול עקור לדעת רש״י דאימעט מושחט ולא וקרע, וכן אינך כאשר אבאר במקומו אלא דגם וזבח כן הוא וכדמסיק שם בגמרא גם אוזבחת וא״כ עכ״פ נפרך מה שעלה בדעת הרמב״ן לחלק בין שחט לזבח. אבל שמע נא והטה אזנך לשיטת הרמב״ם ז״ל בפירוש הענין הרם והנשא הלזה, ותראה איך כל דברי חז״ל שקולים במאזני משפט צדק, ואין בהם נפתל ועקש, וכל אחד ואחד מן התנאים איך למד המקרא לפי שיטתו בחכמת אלקות אשר עליו. הנה דעת הרמב״ם ז״ל היפך דעת רש״י ותוס׳ דבקרא דשחוטי חוץ לא פליגי רי״ש ור״ע כלל, ושניהם ס״ל דאתא קרא לאסור שחוטי חוץ בבקר וצאן דחזי להקרבה אף שהוא חולין, כאשר מבואר בהלכות שחיטה פ״ד הי״ז וז״ל הטהור: ״כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת חולין, אלא היו נוחרין או שוחטין (האי שוחטין קאי על חיה ועוף) ואוכלין כשאר עכו״ם, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחט אלא שלמים וכו׳, עד סוף הפרק״. הרי דפסק כר״ע דהותר להם במדבר בשר נחירה, אבל בקר וצאן הראויים להקרבה, לא היו רשאים לשחוט בחוץ אלא לנחור, או להביאם שלמים. וזה הוא היסוד אשר הכל תלוי בו. ואע״פ שגם הרמב״ן ז״ל הלך בשטה זו, כמבואר במה שהבאתי ממנו, וגם בדבור הקודם שם בקרא דכי ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך כתב כן מ״מ לא זכה לפרש הסוגיות ע״פ הקדמה אמתית זו על נכון כמו הרמב״ם ז״ל.

הנה אי גם ר״ע ס״ל דשחוטי חוץ גם בחולין נאסר להם במדבר, א״כ הקרא דוכי ירחק ממך וכו׳ וזבחת מבקרך ומצאנך גם לדידי׳ אתא להתיר להם הזביחה בחוץ, ולא לצוות על הזביחה אלא כיון דס״ל דהקרא דבשר תאוה לא אתא להתיר בשר תאוה דלא אתסר כלל, ע״כ דבשר נחירה הותר להם במדבר וכיון דאצטרך עתה להתיר להם זביחה בחוץ משום ריחוק מקום, מכלל דעתה נאסר להם הנחירה דאשתרי להם עד עתה ולא דמהאי קרא ידעו במדבר דנחירה מכשרת, דהא האי קרא בסוף ארבעים שנה נאמר להם, ועיין בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל בסוגי׳ שם ד״ה שבתחלה, שכתב וז״ל: ופירוש התוס׳ א״א להולמו דהיכן נאסר להם בשר תאוה, בשלמא לר״ע י״ל מדאצטרך לצוות על השחיטה ש״מ דעד השתא לא נאמר דבר, וממילא נחרו ואכלו דודאי לא הרגו בקופיץ דהו״ל נו״ט, וע״כ היתה המיתה בסימנים אך ע״י נחירה עכ״ל. והנה נתקשה ז״ל בזה כמו שהקשתי אני דמהני פסוקים דנאמרו להם בסוף ארבעים שנה א״א דידעו מנהו, לא איסור בשר תאוה לרי״ש, ולא היתר בשר נחירה לר״ע ולכן דברי התוס׳ א״א להולמם, אבל שיטת רש״י ניחא לי׳ דלרי״ש באמת איכא קרא דשחוטי חוץ על איסור דבשר תאוה, ולר״ע לא בעי קרא על היתר נחירה דכל שלא נצטוו על השחיטה, ממילא ידעו לנחור. אבל לא פירש דבריו דמנין ידעו דנחירה בסמנים מטהר ומכשיר ולא הריגה בקופיץ. וכן קשה זאת על דברי הרמב״ם ז״ל שכתב דלא נצטוו במדבר על שחיטת חולין אלא היו נוחרין או שוחטין כשאר עכו״ם, הרי מבואר דלא הי׳ להם ציווי מיוחדת על הכשר בשר, אלא עשו בזה כשאר עכו״ם, וזה לכאור׳ פלא, דשאר עכו״ם לא הוזהרו רק על אבמה״ח, אבל מצו הרגו בקופיץ וכאשר גם בזמננו עושין, שמכין על המוח וממיתין, ואנן הלא נזהרו גם במדבר על נו״ט וע״כ היו מן הצורך לצוות על איזה אופן נמית הבע״ח כדי לאכלו. אבל דע דמזה ראי׳ גמור׳ למה שכתבתי כבר בארוכה בקונטרסי הלכה למשה, כי גם ב״נ היו מצווין שלא לאכול מתה מאליה, וגם נוטה למות מחמת מכותיה שהיא הטרפה המפורשת בקרא אשר עליה אמרה תורה לכלב תשליכון אותו, שאין זה ראוי לשום אדם הנברא בצלם אלקים, ומחויב לשמור את נפשו, וכמש״כ הראב״ע שם כי הטרפה ארסית, ולכן אין לתנה לאדם. אלא דמש״כ שם דגרוע מן הנבלה, לכן לא התיר לתנה לגר שבשעריך או למכרה לנכרי, יפה כתב אם נפרש נבלה נחירה או נתנבלה בשחיטה ע״י אחד מפסולי שחיטה, כאשר כן האמת, אבל אם נפרש דאתא קרא על סתם נבלה שהיא מתה מאליה ע״י חולי או ע״י אפיסת כחות החיים, היא ודאי ארסית כמו טרפה הנוטה למוות עכ״פ. (ונדבר מענין זה בהאי פתיחה במק״א בס״ד), אבל דע כי בקרא דאבמה״ח הן בקרא דכתיב גבי ב״נ, אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. והן בקרא דנאמר בסיני ולא תאכל הנפש עם הבשר, מבואר איסור נבלה כמו איסור אבמה״ח. דהרי התורה אסרה לאכול הבשר בעוד שהנפש דהיינו הדם בתוכו, ור״ל דכל שלא הוציא תחלה את דם הנפש, והוא מסתמא בסימנים וכמש״כ רש״י ז״ל דף כ״ח ע״א בד״ה לטהרה מידי נבלה, דושפך את דמו סתמא במקום הסימנים הוא, אסור לאכלו. והרי תראה דבדף קכ״ח ע״ב יליף דאבמה״ח מטמא כנבלה מקרא דכי ימות מן הבהמה הרי דקרא לאבמה״ח מיתה במקצת. והנה הרמב״ם בפ״ד ממ״א הלכ׳ י׳ כתב דבשר מן החי ובשר מן הטרפה חדא לאו הוה, משום דמה לי טרפה חיה או חתכה בסכין, ומה לי כולה מה לי מקצתה, וא״כ ק״ו אם אסרה תורה אבמה״ח שהיא מתה מקצתה, שלא ע״י הוצאת הדם הנפש, מכ״ש מתה כלה שלא ע״י הוצאת דם הנפש שאסורה, ומזה נדע כי גם ב״נ צריך נחירה להכשיר הבשר, וכסתם לשון הש״ס חולין ל״ג ע״א דנכרי בנחירה סגי לי׳ ובמיתה תלי׳ מלתא, הרי דבעי עכ״פ נחירה ולא הריגה בקופיץ ולא מתה מאליה עיי״ש בהגהות רצ״ה חיות ז״ל. וכן הוא בתוס׳ לקמן צ״א ע״א בד״ה כמ״ד דב״נ נצטוו על הנחירה לתירוץ, הב׳ שם. וכן כתב רש״י ז״ל דף צ״ב ריש ע״ב לחד לישנא דבשר ממתה מאליה נאסר לב״נ, ובפסיקתא ממעט מתה מאליה מקרא דמכל רמש אשר הוא חי הכתוב בפרשת נח, ועיין בזה לפנינו בפתיחה זו אריכות דברים. ועכ״פ אם נאמר כן נבין היטב דברי הרמב״ם ז״ל שכתב דישראל במדבר היו נוחרין או שוחטין כשאר עכו״ם, משום דגם שאר עכו״ם נצטוו על הנחירה דהיינו הוצאת דם הנפש ע״י שינחרו במקום הסימנים. ואפשר לאמר ג״כ דלפי״ז לא בעי נחירה דוקא בסימנים דכיון דהעיקר להוציא דם שהנפש תלוי בו די בנחירה לתוך הלב שמשם נמי יוצא דם הנפש והוכחת רש״י ז״ל דף כ״ח ע״א מהא דאמרינן ניהו דכי תבר שדרה ומפרקת טרפה הוה, דמשמע דא בנחירה מתכשרה, מ״מ צריך להיות בלי מעשה טרפות, מזה הכרח רק שמעשה אחרת שאין לה שייכות לשפיכות הדם אסורה אבל שפיכת הדם גופי׳ אפשר דשרי בין בסמנים ובין בלב. נמצא עכ״פ דגם לב״נ נאמרה הנחירה בזה שנאסר להם לאכול בשר בנפשו דמו ונשנית בסיני בקרא דאבמה״ח, דפירוש שניהם איסור אכילת הבשר בלי סילוק דם הנפש ממנו, והן הן דברי ר״ע דאמר, שכאן נאסר להם בשר נחירה, שהותר להם עד עתה מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר, דמשמע הא אם תוציא הנפש מן הבשר תאכלנה.

והנה לפי פרש״י ז״ל דלר״ע קרא דשחוטי חוץ רק בקדשים כתיב, הרי דוזבחת לר״ע הוה ציווי על הזביחה, וממילא כאשר צויתיך הפירוש כמו בקדשים, דעד עתה היתה הזביחה רק מצוה בקדשים, כי גם קדשים אם היה נוחר אותם, ניהו דנפסלו אבל נטהרו מידי נבלה, והיתה השחיטה ענין עבודה דוקא בקדשים (עיין לב ארי׳ בסוגי׳ זו ד״ה ומידי דברי, דכ׳ דבמדבר היתה השחיטה עבודה ופסולה בזר) ולכן אמרה תורה, עתה אני מצוך גם על שחיטת חולין, כמו שצויתיך עד עתה בקדשים, וממילא דליכא ציווי, רק על בקר וצאן שדבר בהם הכתוב, ואפילו נרבה צבי ואיל מכח היקש, אבל עוף א״א לרבות כלל דא״כ בקר וצאן דהוה פרט מה קממעט, וכמש״כ לעיל. אבל אם נאמר דגם לר״ע היתה שחיטת חולין בבקר וצאן אסורה במדבר מקרא דשחוטי חוץ וא״כ קרא דכי ירחק וכו׳ וזבחת מבקרך ומצאנך, אתא להתיר הזביחה בבקר וצאן בחוץ, מה שנאסר עד עתה, ולא אתא קרא לצוות כלל, אלא מכללא נשמע דכיון דנתן טעם להיתר זביחה משום ריחוק מקום, ממילא נשמע דנאסר להם הנחירה, וא״כ מסתבר דכל נחירה נאסר להם דמאי שנא בקר וצאן מחיה ועוף דמה דכתיב בקר וצאן, לא על איסור נחירה קאי אלא על היתר זביחה, כי איסור נחירה רק ממילא משתמע, ולא עליו כיוון במה דאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ולכן כאשר צויתיך אי קאי אוזבחת אין לו פירוש, כי על היתר זביחה לא בעי להראות מקום לקדשים, דלפי דעת הרמב״ם והרמב״ן ז״ל דגם לר״ע אתא וזבחת להתיר הזביחה בבקר וצאן, ולא לצוות על הזביחה, מה זה דמראה מקום לקדשים, והרמב״ן בנמוקיו הוצרך משום זאת לחלק בין שחט לזבח, כדי שנוכל לאמר כאשר צויתיך בקדשים על אופן הזביחה. ופלא תראה שכתב שם וז״ל: ועתה כשבא להתיר בשר חולין אמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך בהיוחם קרבנוח וכו׳, לומר שיתירם חולין בכל מקום ובלבד שיהי׳ זבוחין כאשר צוה מתחלה בהיותם כולן קרבנות עכ״ל. האי בלבד וכו׳ אינו מדוקדק כלל דהרי מהיתר הזביחה קמדבר ולא מהיתר אכילה שהיה מותר גם עד עתה גם בלא זביחה, כי נחירה אשתרי להו וגם בזביחה לא נאסר הבשר, כי גם בקדשים בחוץ אין איסור על הבשר רק משום דלא נזרק הדם, ומי יתיר איסור קדשים, עיין קידושין נ״ז ע״ב ברש״י שם או כמש״כ התוס׳ שם מדרשה דשלי בשלך, אבל החולין דלית בי׳ הני טעמי, אף דחייב כרת על הזביחה, אבל הבשר היה כשר וגם משום כל מלתא דאמר רחמנא וכו׳ ליכא, עיין בזה בסוגי׳ דהשוחט בשבת מש״כ שם, וא״כ האי בלבד שכתב הרמב״ן הוא דוחק גדול בקרא, אפילו לפי דעתו דפעל ושחט יותר מורה על חתיכת סימנים מפעל וזבח, ומתפרש דאני מתיר לך הזביחה כמו בקדשים גם בחוץ, ונשמע איסור נחירה מכללא, אבל ציווי מפורשת על זביחת חולין ליכא. ולא עוד אלא דפירוש זה בלא״ה קשה להעמידו דלכתוב רחמנא ושחטת, ולא בעי כאשר צויתיך וכמש״כ לעיל. ובפרט כי אם לשון זביחה אינו ממעט נחירה, איך כתבה התורה ״וזבחת״ על היתר שחיטה ואיסור נחירה והוא ראי׳ שאין עליה תשובה. ולכן פירושו של הרמב״ן, שכתב עליו שהוא הפשוט והנכון לדעתי העניה לא פשוט ולא נכון הוא אלא הפשוט והנכון הוא כמו שפירשו רבי בברייתא דכאשר צויתיך הוא מאמר בפני עצמו וכאילו היה כתיב כאשר צויתיך לזבוח ונשמט תיבת לזבוח משום דלעיל מני׳ כתיב וזבחת וקאי נמי אשלמטה אכאשר צויתיך, ולא קאי על וזבחת דרישא דקרא דהוא היתר ולא ציווי, אלא כאשר צויתיך לזבוח על פה, על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה, כי בהאי כאשר צויתיך מדבר על כלל הזביחה בכל בע״ח, ולא בבקר וצאן בלבד דבקר וצאן דאדכר בהאי קרא, אהיתר זביחה קאי, והאי היתר לא בעי רק בקר וצאן שהיה נאסר בהם הזביחה בחוץ, דחיה ועוף לא היו באיסור זה, כמש״כ למעלה, דאף תורים וב״י, אף דאית בהו איסור שחיטה בחוץ, היינו דוקא בקדשים ולא בחולין, וכיון דעתה בהאי כאשר צויתיך נאסר להם הנחירה מה לי בהמה מה לי חיה ועוף, ולא הזכיר רבי ה׳ דברים הפוסלים בשחיטה משום דהם כבר היו, שייכים בקדשים, ולא הוצריך עליהם הלכה חדשה, וגם נכללים המה בכלל לשון הקרא דושחט וזבח כאשר נבאר לקמן, אבל שיעור השחיטה לא נתבאר לא מבעי בעוף דליתא בקדשים בשחיטה, אלא אף בבהמה לא הי׳ צריך ב׳ סימנים לעכב, כאשר אבאר. ולכן מביא הש״ס האי דרבי להאי תנא דפליג אר״א הקפר, וס״ל יש שחיטה לעוף מה״ת, אף דסובר כר״ע דנחירה הותר להם במדבר, וזה מוכרח מדלא מפרש דהאי כאשר צויתיך קאי אקדשים, דלרי״ש ע״כ הכי פירושו ואתא למעט כיסוי דם מבקר וצאן, כמו שביארנו למעלה, אבל לר״ע אע״ג דוזבחת להתיר הזביחה אתא, מ״מ האי כאשר צויתיך מאמר בפ״ע הוא וכאלו הוה כתיב כאשר צויתיך לזבוח, וקאי על כל בע״ח לאסור הנחירה שהי׳ מכשרת עד עתה, ולצוות על השחיטה ועל האי כאשר צויתיך אמר ר״ע לא בא הכתוב אלא לאסור להם הנחירה לשיטת הרמב״ם, ולא על וזבחת דבעי להתיר הזביחה בחוץ.

אחר רבות בשנים הצצתי בספר האשכול ריש הלכות שחיטה, ולשמחת לבי ראיתי שתלי״ת כוונתי האמת לאמתו, כי הביא שם הברייתא דרבי וזבחת כאשר צויתיך וכו׳, ואח״כ כתב וז״ל ״והא דכ׳ מבקרך ומצאנך ולא חיה ועוף, שכל זמן שהי׳ שוחטין במדבר הי׳ צריכין להביא אל אוהל מועד כל הראוי׳ להקרבה, וזה בקר וצאן, אבל חיות אין ראויות לקרבן וכן עופות חוץ מין אחד (ועיין לעיל דגם תורים וב״י הי׳ מותרין לשחוט בחוץ כיון דהקרבה דידהו הי׳ במליקה) לפיכך כשבאו לארץ אמר להם כאשר ירחק המקום הותר לשחוט אף בקר וצאן חוץ למשכן״ עכ״ל, ועיין בפי׳ נחל אשכול שכ׳ דלדעת הרמב״ם דגם לר״ע נאסר להם שחיטת חולין במדבר בבקר וצאן בין לרי״ש ובין לר״ע להתיר הזביחה אתא קרא. וכבר ביארנו לעיל דרבי דדרש כאשר צויתיך על הלכות שחיטה דוקא לר״ע אמר למלתי׳ ולא לרי״ש ודו״ק.

אולם הני תנאי דס״ל אין שחיטה לעוף מה״ת, דע״כ נמי כר״ע ס״ל, דהא לרי״ש הכל צריך שחיטה, מהקישא דעוף לבהמה או מגז״ש דשפיכה שפיכה משחוטי חוץ כמש״כ למעלה, הני תנאי ס״ל כשיטת רש״י ז״ל בר״ע, דר״ע פליג ארי״ש בפירוש הפרשה דשחוטי חוץ וס״ל דלא נאסר שחוטי חוץ רק בקדשים וממילא וזבחת מבקרך ומצאנך אתא לצוות על הזביחה, ולאסור הנחירה, וכיון דהקרא פרט בקר וצאן ע״כ דאימעט עכ״פ עוף, דעל חי׳ יש לנו היקש דצבי ואיל כמו שאמר ר״א הקפר, אבל עוף אין לו שחיטה, וא״א ללמוד משום ילפותא שחיטה לעוף, דאז כלל דוזבחת ופרט דמבקרך ומצאנך למאי אתא, אי לא למעט עוף, דאין בכלל אלא מה שבפרט.

והנה האי ר״י בר פנחס דיליף מושפך את דמו דאשל״ע מה״ת הוא ממש כר״א הקפר ס״ל כמ״ש בגמ׳, אלא שהעמיד הדין הלזה על הקרא דושפך את דמו הנאמר לישראל במדבר, דלר״ע אנחירה קאי הן בחי׳ והן בעוף, וכמש״כ נמי רש״י ז״ל בסוגי׳ דבשר תאוה, וכוונתו אינו ללמוד מהאי קרא לחודא. דאין שחיטה לעוף מן התורה, אלא מקרא דוזבחת מבקדך ומצאנך ע״כ ממועט חי׳ ועוף, דלא בעו שחיטה, אלא דיש לני שתי היקשות חדא צבי ואיל לבקר וצאן, שהוא היקש שנאמר ג״כ במשנה תורה אחר שנצטוו על זביחת בקר וצאן, ויש לנו עוד היקשא דזאת תורת הבהמה והעוף שהוא בויקרא, והנה האי היקשא ע״כ לר״ע אתא, דבהמה בנחירה כמו עוף, אלא כיון דאיתקשי להדדי ה״ה דלאחר שנצטוו על שחיטת בקר וצאן, אפשר למילף עוף דעתה בשחיטה כמו בהמה מכח האי היקש עצמו ולא נמעט מבקר וצאן אלא חי׳ ולכן קאמר כיון דכאן כתיב נחירה בחי׳ ובעוף, וא״כ יש לנו היקש חי׳ לעוף ועוף לחי׳, וזאת א״א שיהי׳ שניהם בשחיטה דא״כ פרטא דבקר וצאן אצל וזבחת מאי אתא למעט, אלא ע״כ אזלינן בתר היקשא דצבי ואיל לבקר וצאן, ולא בתר היקשא דזאת תורת הבהמה והעוף משום דושפך אצל עוף כתיב, ומסתבר יותר להניח הנחירה בעוף, דסליק מיני׳, מלאוקמי אתי׳ דרחוק מני׳, כך מתפרש השקיל וטרי׳ מה דפריך והא עוף נמי איתקש לבהמה, והכוונה שנרבה עוף ולא חי׳ דהקרא דוזבחת מבקרך ומצאנך ע״כ למעט אתא או חי׳ או עוף.

ואם כנים אלו הדברים, תראה איך צדקו פסקי הרמב״ם שכתב בריש ה״ש וז״ל: ״מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל, שנ׳ וזבחת מבקרך ומצאנך ונאמר בבכור בע״מ, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחי׳ כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חי׳ או עוף ושפך את דמו מלמד, ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החי׳״, עכ״ל. ורבים תמהו, איך מביא על שחיטת עוף, ילפותא דושפך את דמו, אשר מהאי קרא נשמע להיפך דבשפיכה בעלמא סגי, וכמ״ד אין שחיטה לעוף מן התורה, ולמה מיאן הרמב״ם להביא הדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף, או דרשה דבר בקרא, דהטיל הכתוב עוף בין בהמה לדגים, והיא קושי׳ התוס׳ על הש״ס, למה אמר רבי היא, ולא אמר כהני תנאים דלעיל, ותירוצים דניחא לי׳ למצוא דרבי סבר יש שחיטה לעוף מן התורה לא יועיל לתרץ לשון הרמב״ם דאינו מביא כלל הא דרבי, אלא ממציא לעצמו ילפותא חדשה, אבל לפי הצעתינו דבריו הקדושים מזוקקים כצרוף כסף ומוכחים מן השקול וטרי, דהנה מהא דרבי שפיר נשמע חיוב שחיטה לכל בע״ח בדרך רמז, דכאשר צויתיך סתמא כתיב וקאי על ציווי הזבירה, מ״מ לא מקרי מפורש בתורה אחי׳ ועוף, אלא אבקר וצאן, דעכ״פ מכללא נשמע דיש עליהם מצות זביחה כיון דהוצרכה התורה להתיר הזביחה בהם בריחוק מקום, אבל לומר דכאשר צויתיך קאי אכל בע״ח אין מוכרח, דאפי׳ אי לא קאי רק על אבקר וצאן נמי שפיר מתפרש הקרא, דגם אבקר וצאן צריך ציווי חדשה על השיעור של ב׳ סימנים כאשר נפרש לפנינו בס״ד, וא״כ הא גופא דנאמר דכאשר צויתיך כולל גם וחי׳ ועוף אינו אלא הללמ״ס, ועיין בש״ס ווילנא בהגהות ר׳ דוד לורי׳ ז״ל על הא דקאמר בגמרא רבי היא וז״ל: מאן תנא דפליג וסבר שחיטת עוף מה״ת, רבי דדרש כאשר צויתיך והיא רק הללמ״ס, וכן פסקו הרמב״ם בחיבורו ריש הלכות שחיטה, וא״כ מכאן צ״ע על דברי הרמב״ם בתשו׳ ובסה״מ לרמב״ם שסובר, דהללמ״ס מד״ס וצע״ג עכ״ל הגאון ז״ל, ובמחכ״ת לא דק כי אמת שרבינו ז״ל פסק שם בה״ד כרבי ומפרש כאשר צויתיך קאי על כל הלכות שחיטה לידע באיזה מקום שוחטין ובמה צריך לשחוט וכו׳ אבל הא דבאיזה מיני בע״ח שייך דין השחיטה בזה לא סמך על ההלכה, ומפרשו בריש ההלכתא דע״פ מדה בתורה מפורשים בקרא, וכתב דבקר וצאן כתיב בהדי׳ וזבחת מבקרך וצאנך, אע״פ דלהתיר הזביחה בחוץ אתא, מ״מ מכללא נשמע דבעי לזביחה דוקא, דאל״כ למה תלה היתר הזביחה בריחוק מקום, והאי כאשר צויתיך עכ״פ אבקר וצאן דכתיב בהאי קרא ודאי קאי וחי׳ ילפינן מהיקש דצבי ואיל, ועוף מדאיתקש לחי׳ לומר דעוף וחי׳ חד דינא אית להו דשפיכה של זה כזה במדבר בנחירה, ואחר שנצטוו על שחיטת חולין בשחיטה, ודרשה זו מוכרחת מן השקיל וטרי׳ דהרי פריך למ״ד אין שחיטה לעוף מן התורה לילף מהקישא דזאת תורת הבהמה והעוף, והא האי קרא במדבר נאמר ששם עדיין הותרה להם הנחירה, וע״כ לומר קושי׳ הש״ס הי׳ מ״מ נילוף מיני׳, דבהמה ועוף חד דינא אית להו, ואם נתחדש מצות שחיטה שניהם בשחיטה, וא״כ מכש״כ דיש למילוף מחי׳ ועוף שכתובים יחד בשפיכה וכסוי דשניהם שווים. והא דלא פריך הש״ס מהיקש זה, הוא משום דלמ״ד אין שחיטה לעוף מן התורה דסובר דלר״ע שחוטי חוץ לא נאסר רק בקדשים, וקרא דוזבחת ציווי הוה ולא היתר, ע״כ למעט אתא עכ״פ חדא או עוף או חי׳, ולכן לא מצי הש״ס להקשות דנילף עוף מחי׳ אבל אנן דמפרשינן גם לר״ע דוזבחת להתיר הזביחה בחוץ אתא, ומכאשר צויתיך אנו למדין דאתא ציווי על הזביחה בכלל, באופן דיש לנו מקום להכניס הכל בכלל הזביחה, למה לן ההיקש דזאת תורת הבהמה והעוף דאינו מדבר כלל מהכשר אכילה, אם יש לנו היקש חי׳ ועוף המדבר מהכשר אכילה, וממילא כיון דאנו יודעין מכח האי היקשא דהכשר אכילה דחי׳ ועוף שווין שפיר, אנו אומרים דכאשר ציויתיך, כולל הכל אפי׳ חי׳ ועוף, ולמדין מן הלמוד כמבואר בזבחים מ״ט ע״ב, וזה פירוש נכון ופשוט בהאי קרא דוזבחת כאשר ציוויתיך אליבא דרבי דס״ל יש שחיטה לעוף מן התורה ואשר פסקינן כוותי׳, והספרי שהביא הרמב״ן ז״ל דמפרש כאשר צויתיך בקדשים משום דאזיל כמ״ד אליבא דר״ע דאין שחיטה לעוף מן התורה אשר לדידי׳ מתפרש כאשר צויתיך בקדשים או דס״ל כרי״ש דלדידי׳ גם כן מתפרש כאשר צויתיך בקדשים ולמעט כיסוי הדם, מה קדשים בשחיטה בלא כיסוי, אף חולין בשחיטה ובלא כיסוי, וכאשר תראה לפנינו הוא העיקר כי הספרי גם במ״א ס״ל כרי״ש.

נמצא פסקן של הדברים, דדעת התוס׳ בפירוש פלוגתת רי״ש ור״ע נדחה לגמרי׳, מטעמים שביארנו, ודעת רש״י בפלוגת׳ זו הוא דעת המ״ד אין שחיטה לעוף מן התורה אבל דעת הרמב״ם הוא דעת רבי בפלוגת׳ דרי״ש ור״ט דלשניהם יש שחיטה לעוף מן התורה, אבל פליגו אי השחיטה מ״ע או רק תיקון הלאו דנבלה, דלרי״ש דבשר נחירה לא אישתרי כלל השחיטה ואפילו בקדשים אינה מצוה אלא תיקון והכשר הבע״ח לאכילה, ואפילו אם נאמר דמצוה הוא בקדשים, רק מצד מצות הקרבת הקרבן הוא, אבל לדעת ר״ע דנחירה הותרה להם במדבר, היתה השחיטה בקדשים במדבר מצוה מיוחדת, ואחר שנכנסו לארץ נעשה מצוה גם בחולין, ונאסר להם בשר נחירה, ומזה נפרך דעת הריצב״א בתוס׳ שבועות כ״ד ע״א ד״ה האוכל נבלה דס״ל, דוזבחת לאו עשה אלא תיקון הלאו הוא כמו תזבח ולא גיזה עיי״ש, ודבריו סותרים דברי ר״ע דהלכתא כוותי׳ לגבי רי״ש, דהא ר״ע אומר וזבחת לאסור הנחירה אתא שהי׳ מותרת עד עתה, ואין זה דומה לתזבח ולא גיזה, דהתם אי לאו תזבח היתה הזביחה אסורה, וניהו דגם הכא בעי קרא להתיר הזביחה בחוץ וכדעת הרמב״ם והרמב״ן בדר״ע, מ״מ הנחירה הי׳ מותרת ומכללא שמעינן דנאסרה אתה, וע״כ מכח עשה דכאשר צויתיך וכמו שביארנו, אבל כוונת הריצב״א הוא לפרש דברי ר״ע דאמר וזבחת אתא לאסור הנחירה, דהיינו להחליף תיקון הנחירה שעד עתה בשחיטה, וכמו שהנחירה היתה תיקון ולא עשה, כמו כן לר״ע אע״פ דבקדשים עשה הוה, אבל בחולין שנצטוו עתה עלי׳ אינה מצוה אלא החלפה הכשר בהכשר, אלא דהא מנ״ל לר״ע, דלמא באמת למצוה ציותה התורה על הזביחה בחולין כמו בקדשים, דהרי אינו דומה לתזבח ולא גיזה, ועיין בשו״ת ק״ד בעל כתב סופר זצוק״ל יו״ד סי׳ ס״ט שהביא שם קושי׳ עצומה שהקשה ג״כ אביו החת״ס זצוק״ל, על הא דס״ל לר״מ דנותן טעם לפגם אסור, ויליף מגיעולי נכרים, והא דכתיב לגר תתננה בנבלה דרשינן מיני׳ הראוי לגר קרויה נבלה מוקי ר״מ בסרוח מעיקרא, והקשה דהא איכא איסור עשה דאינה זבוחה דודאי קדמה לסרחון, ותירץ הוא ז״ל, דהאי דינא אי איכא איסור עשה דא״ז תלוי בפלוגת׳ דרי״ש ור״ע ואולי ר״מ ס״ל כרי״ש עיי״ש, והגאון ז״ל יפה כיוון דודאי תלוי האי דבר בפלוג׳ דרי״ש ור״ע, ונפרך הריצב״א כמו שביארנו, ומש״כ דר״מ אולי כרי״ש ס״ל, אין זה ספק אלא ודאי הכין הוא, דר״מ כרי״ש ס״ל כאשר תראה מבואר לפנינו בעיקר הבא. ומכח כל האמור תראה כמה הלכתא גבורתא תלויין בפלוג׳ רי״ש ור״ע לדעת הרמב״ם, וכן יש נ״מ עוד לענין אחע״א וכפי המבואר גם פלוג׳ נותן טעם לפגם תלוי בזה, ועוד נפקותא כאשר נבאר לפנינו בס״ד.

ומה שיש מן העיון אי השחיטה עשה הוה, מנין לנו דאוכל בשר שא״ז כאוכל נבלה ובלאו דנבלה קאי, דלמא רק איסור עשה דא״ז איכא עלי׳, אבל הנחירה גם עתה שנאסרה לאכילה מכח האי עשה, מ״מ מטהרת מידי נבלה, ביאור דבר זה יבוא לפנינו אי״ה בעיקרים הבאים, גם תראה איך מתפרש הקרא דבשר תאוה לר״ע אשר נראה כמיותר לגמרי כמו שהקשיתי לעיל.