הרמב״ם ז״ל בפ״ג הי״ט מונה שש נבלות ובתוכם גם נקה״וו פסה״ג דהרי הם נבלה מחיים ואין שחיטה מועלת בו ורבים וכן שלמים תמוהו עליו, חדא לא ידעו מאין יצא לרמב״ם דין זה, דניהו דאין שחיטה מועלת בו, אבל נבלה מחיים מהיכי תיתי וכמש״כ התוס׳ ל״ב ע״א ד״ה ורמינהו, דמחיים טרפה הוה, אלא דאין השחיטה מועלת בו, ונעשית אח״כ נבלה, שנית הלא כמה סוגיות מורות נגד דעת הרמב״ם, דבזבחים דף ע׳ ע״א אמרינן, דטרפה חמירא דאסורה מחיים, משא״כ נבלה דאינה אלא לאח״מ, וכן בשמעתן דף ל״ז ע״א קאמר דא״א לומר היינו נבלה היינו מסוכנת, דכתיב כי ימות מן הבהמה וכו׳, אינה קרוי׳ נבלה עד שמתה, ועיין בלב ארי׳ שם דיפה דחה בזה מה שהמליצו התב״ש והפלתי ז״ל, דלענין טומאת נבלה הרמב״ם מודה דבעינן דוקא מתה ממש וכדמוכח ממתני׳ דריש פ׳ העור והרוטב, אבל לענין איסור אכילת נבלה קאמר דמחיים אית בה איסור נבלה, וזה ע״כ נדחה מגמר׳ זו דהרי האי קרא דכי ימות מן הבהמה, בטומאת נבלה כתיב, ומה ראי׳ יש מזה על איסור אכילת נבלה ואפשר דגם אמסוכנת יש איסור נבלה, וכן קשה מגמ׳ זבחים הנ״ל, דשם מאיסור אכילה דיבר, וקאמר דטרפה מחיים ונבלה רק לאח״מ, וא״כ סברת האחרונים אלו לחלק בין איסור לטומאה בטלה ומבוטלה, ובלא״ה אין חילוק זה מתקבל לבעל דעה ישרה, דנאמר התולש אבר מבהמה שושטה נקוב לוקה משום אבמה״ח ומשום נבלה שהם שני הפכיים בנושא אחד כמובן.

אבל יותר פלא שלא הרגישו כולם שהרמב״ם בעצמו גם לענין איסור אכילת נבלה בעי מתה דוקא והוא בריש פ״ד ממ״א וז״ל ״האוכל כזית מבשר בהמה שמתה וכו׳ לוקה שנ׳ ל״ת כל נבלה, וכל שלא שחט כראוי׳ הרי זה מתה״ עכ״ל, הרי מפורש אומר דלאו דנבלה לאכלה נאמרה על בשר מבהמה שמתה, וע״כ שלא ע״י שחיטה, ואח״כ כתב, וכל שלא שחטה כראוי, הרי זה מתה, ר״ל שמיתתה שע״י שחיטה פסולה כמתה מאליה חשובה, ואם נאמר דעוד מחיים אית בה איסור נבלה בתולש בשר מבית טביחתה, הוול״ל ״הרי זו כמתה״ ויותר מבורר הו״ל, הרי זו נבלה, אבל הרי זה מתה דקאמר, מורה דלאח״מ קאמר, דהרי זה מתה ולא שחוטה, והרמב״ם לשון ערומים דיבר, וכל תיבה וכל אות בדקדוק גדול נכתב, וכל המתעקש להכניס בדברים ברורים אלו כוונה אחרת, ידו על התחתונה, ובפרט שהוא ללא צורך, כי לק״מ על הרמב״ם ממה שכתב דנקה״וו ופסה״ג הוה נבלה מחיים, כאשר אבאר לך כוונתו בזה והוא.

דהנה כבר הבאתי דעת הרמב״ם דנו״ט מצטרפין לכזית, משום דטרפה תחלת נבלות, ואין זה תרי לאווין, ולכן כל טרפה שלא נשחטה ונתנבלה לבסוף אגלאי מלתא למפרע דמתחלה נבלה הוה, דכל דבר שיש לו התחלה וסוף, כל שנגמר לבסוף, אמרינן בי׳ אגמל״מ, וכמו בשחיטה דתחלה הוה מעשה טרפות, ואם הי׳ פוסק הרי משעת שעשה הנקב הראשון בושט הוה טרפה, אלא כל שגמר השחיטה בהכשר, אגמל״מ דכולה שם שחיטה עליה, וכן הוא בטרפה שהוא התחלת נבלות, ניהו דאם שחטה נשארה טרפה לחוד, דהשחיטה באה באמצע והפסיקה אבל כל שלא שחטה ומתה לבסוף, אין זו טרפה שמתה ותהי׳ טרפה ונבלה, דהרי חד לאו וענין אחד הוא, ולא חלקן הכתוב אלא משום דאח״ש א״א הנבלות להגמר, משום דשחיטה מטהרת את הטרפה מנבלות, אבל אם באמת לא שחטה ונתנבלה הוה נבלה למפרע, וכמו בבעל חוב ששיעבוד נכסיו למלוה, דמתחיל קנין של המלוה מתחלת השיעבוד, ואם לא פרע הלוה לבסוף אגמל״מ דהקרקע של המלוה מתחלת השיעבוד, וזאת לכ״ע דהכל מודים דהקדיש או זבין לוה, אתא מלוה וטריף ופריק, ודבר זה מתבאר בחבורי זאת בהרבה מקומות, אבל אם הלוה משלם, פסק הקנין ולא הגיע לידי גמר, וזה דלא כתוס׳ שלא נחתו לזה, וסברו דאפשר להיות טרפה וגם נבלה, ולכן נתקשו להו בד״ה ורמינהו הנ״ל דמה פריך דשפיר מונה נקה״וו ופסה״ג בין הטרפות דמחיים רק טרפה הוה ואח״כ חל עליהם לאח״מ גם נבלה, ולכן נכנסו בדחוקים, גם לפרש מה דאמרו בזבחים דיצא עוף טמא שאין במינו טרפה בדוחק גדול, אבל לרמב״ם מתפרש כפשוטו, דכל שאין בו שחיטה נבלה וטרפה חדא מלתא הוה, דטרפה תחלת נבלות ונגמרת כשמתה, כי מחיים גם לאו דטרפה אין לו מקום לחול דלכן כתיב בשר בשדה טרפה, דלאחר שעבדה כעין בשר דאם חותך כזית בשר מן הטרפה בחיה בלא״ה האי בשר בלאו דטרפה אסור, וכדר״י בשמעתן ק״ב ע״ב דבמה״ח הוא בכלל טרפה וכפי׳ הרמב״ם, דהאי בשר טרוף מן הבהמה הוא, ואפילו לענין חלב וביצים אין איסורם משום טרפה, אלא משום יוצא מאבר ובמה״ח, כיון דאין להם היתר בשחיטה בבהמה טרפה כמו שהוכחתי זאת בעיקר אבר היוצא והמדולדל, עיי״ש היטב, ולכן כל שניקב הושט דהוה כנחורה שאין שחיטה מועלת בה מיד נקראת נבלה ע״ש העתיד, דסופה להיות נבלה ולא טרפה, ולא לומר דאם חתך כזית ממנה להיות לוקה משום נבלה, דהרי לגבי האי כזית שנחתך ממנה לא מהני האגמל״מ דלבסוף דהרי על דבר המסתלק לא מהני האגמל״מ כמו שביארתי זאת בארוכה בשמעתן בכמה סוגי׳, ואראך כענין זה ממש ברמב״ם בריש פ״ח מהלכ׳ גירושין, שפסק שם הרמב״ם דהמגרש ע״ת בתנאי של ״אם״ לכתחלה לא תנשא עד שנתקיים התנאי, ואם נשאת לא תצא, עיי״ש בה״ה ובכ״מ בשם הר״ן ז״ל שכולם עומדים ומתמיהין על פסק זה, דהא בתנאי אם תתן לי, לא נתגרשה עד שתתן, ואיך כתב הרמב״ם דלא תצא אם נשאת קודם קיום התנאי, דהרי נטמאה ואסורה לבעל ולבועל, עיי״ש שלא ידעו פשר דבר, אבל אני ביארתי הדבר ע״נ בסוגי׳ דלקמן דף כ״ט ע״ב ובסוגי׳ דמבכרת דף ס״ט ע״ב ותמצית הדברים בקיצור הוא דדעת הרמב״ם דלכל דבר שיש לו התחלה והמשך עד הגמר, אם נגמר לבסוף אמרינן אגמלל״מ, אלא דהאי גילוי לא מהני אלא על גוף הענין ולא נדון על דבר אחר המסתלק, ולכן גם בגט אשה, כל שמסר לה גטה, ואמר לה אם תתן לי תוך ל׳ יום מאתים זוז תהי׳ מגורשת, אע״פ דלא אמר מעכשיו, ולא חלין הגירושין אלא אחר שנתקיים התנאי, אבל התחלת הגירושין ע״כ מעכשיו הוא, דהרי עתה קיים וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, אלא למעשה זו יש לה המשך, ולכן ניהו דאם קיבלה קידושין בנתיים מאחר, לא תפסו, דהרי היא מעשה קידושין דבר המסתלק הוא, דאם לא חל עתה בשעת המעשה, בטל כי חלף הלך לו, ולא מהני מה שאגמלל״מ שנגמרו גירושיה ע״י שקיימה תנאי, אבל להיפך לומר דזינתה תחת בעלה ונעשה טמאה שהוא נגד הגילוי שלבסוף, זאת ודאי לא אמרינן, וכמו בהקדיש לוה זבין לוה, דהכל מודים דנגד הגילוי שלבסוף לא מהני זבינו והקדשו ה״ה הכא לא נאמר דא״א היתה כשנשאת לאחר, וזה ברור כשמש, וכן הכא בנבלה דכוותי׳ דכל שחתך כזית קודם גמר הנבלות לא מהני הגילוי לחייבו למפרע משום אכילת נבלה וזאת כוונת הרמב״ם במה שכתב דנקה״וו ופסה״ג נבלה מחיים, ר״ל דהוה כמו עוף טמא דאין במינו שחיטה, דלא שייך בו טרפה משום דסופו להיות נבלה, כן האי בהמה בניקב ושטה, מאחר דסופה להיות נבלה, מיד בשם זה יקרא, ע״ש סופה, אבל לא לחייב על התולש ממנה משום נבלה, דכל שנפסק ולא בא לידי גמר, אין כאן נבלה, ואי דהאי כזית עכ״פ טרפה יקרא, אה״נ אבל גם בלא טרפות נמי האי בשר הנתלש בהם טרפה יקרא ולוקה משום בשר בשדה טרפה. וזה ברור ואמת לאמתו של תורה בס״ד.

בזה נשלמו י״א עיקרים שייעדתי על שחיטה וטרפות, ועתה אכתוב עוד פתיחה כללית על כלל עניני איסור והיתר הנוגעים לכל המסכתא.